ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
המושג יאוש קונה מורגל על לשוננו אך יש לשים לב שאינו פשוט. במקום אחר בארנו את דינו ועניינו (דינו – דין יאוש. עניינו – יאוש שלא מדעת) אך מה מקורו? שאלה זו נדרשת, שכן ישנם דינים עליהם אומרים חז"ל (לד' ב"ק מו, ב) 'סברא היא למה לי קרא?' אך בדין שאינו סברא פשוטה אכן צריך מקור. וכאמור, יש חידוש שהיאוש המגיע באופן בסיסי בעל כרחו של האדם מפקיע את בעלותו. בשיעור זה נתחקה אחר מקור.
דין שמלה כמקור ליאוש
שאלה זו שאל התוס' (כז, א ד"ה מה שמלה) וענה שלומדים זאת מהמשנה האומרת (שם):
אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז.
ומסביר התוס':
וא"ת ואבידה גופה מנלן (שקונה)? וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אף על פי שאינו מחזירה לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אף על גב דצריך הסימנין דע"י זה יש לה תובעין מ"מ כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מ"מ ידעינן דע"י סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית.
ביאור הדברים – התוס' מסביר שסימנים באבידה הם המאפשרים למצוא לחזור אל חפצו האבוד. ובלעדי סימן אין למאבד דרך לדעת או להוכיח שזהו החפץ שלו. ואפילו על הצד שסימנים מצד עצמם אינם מהוים ראיה מובקת, עדיין הבעלים לא מנתק את זיקתו מהחפץ כיון שסומך על כך שבעזרת הסימנים ימצאו האנשים שיזהו את החפץ ויעידו על כך לטובתו.
אם כן, מתוס' עולה שהמקור לכך שהיאוש מפקיע את הבעלות הוא ממשנת השמלה. אך תוס' מסיים שהירושלמי מביא מקור אחר לדין יאוש. וכך מובא שם (ירו' ב"מ ב, א):
מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק [דברים כב ג] כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם.
וכן הרמב"ן סובר שאין ללמוד מדין זוטו של ים ליאוש באבידה אלא משמלה. ואף הוא מביא שבירושלמי משמע כרש"י.
דין זוטו של ים כמקור ליאוש
מאידך, אנו רואים שדברי הירושלמי הובאו ע"י ראשונים אחרים כעיקר. כך כתב רש"י (ב"ק סו, א ד"ה מוצא אבידה) וכן כ' הריטב"א (כז, א ד"ה מה שמלה). וכן משמע מדברי הרמב"ם (גו"א יא, י):
המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה.
בשיטת הרמב"ם יש לעיין וכדלקמן. אך העולה מכאן הוא שזוטו של ים הוא היתר לקחת מטעם יאוש בעלים. הסבר פשוט מדוע מפרשים את היתר הלקיחה מכח יאוש מתבסס על הגמרא לקמן האומרת (כד, א):
וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
הרי לן, שברשימה אחת מופיעים כמה מקרים שונים, ובתוכם מקרה זש"י, אך טעם אחד לכולם והוא שהסיכוי להציל את החפץ קטן מאד, והדבר בהכרח מביא למצב של יאוש בעלים. ומכאן מובן הירושלמי והראשונים ההולכים בעקבותיו שדין יאוש נלמד מזוטו של ים.
אבידה ששטפה נהר
והנה, דרשת הירושלמי מופיעה בפרקנו פעמיים (כא, ב; כב, ב) נראה אותה כפי שמופיעה באריכות יותר (כב, ב):
תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם. ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא, אף איסורא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה.
דרשה זו הובאה כהוכחה אחרונה במהלך בירור המחלוקת בדין יאוש שלא מדעת, והיא ההכרעה כדעת אביי דישל"מ – לא הוי יאוש. אמנם, יש להתבונן בדרשה זו וכיצד למדו ממנה. שאלה זו העסיקה את רבותינו הראשונים וכיוונים שונים אנו מוצאים בדבריהם.
רש"י לומד שיש כאן היקש. כיון ששני המצבים 'איסורא' ו'היתרא' נלמדו מפסוק אחד, יש ללמוד מזה על זה. וכמו שההיתר, זוטו של ים, מדבר בין בחפץ שיש בו סימן, ובין בחפץ שאין בו סימן, אף האיסור, מצויה אצל כל אדם, מדבר אפילו כשאין סימן.
לאביי – לימוד זה מובן, שכן יוצא שבמצויה אצל כל אדם, ואין בו סימן אסור לקחת, אע"פ שיהיה יאוש כיון שאין סימן. אך לרבא מדוע באין סימן אסור לקחת במצויה אצל כל אדם, הרי עתיד הוא להתייאש. תיובתא דרבא.
אך ראשונים אחרים מקשים שאין זה כלל היקש אלא דיוק על היתר במצב מסוים. ועוד, שהרי אין הדינים מדברים לגמרי באותם המצבים, שההיתר, מצב של זוטו של ים, מדבר בין יודע או לא, בין מתייאש או לא –מותר למוצא לקחת. וא"כ האיסור, מצב של מצויה אצל כל אדם, היה גם כן אסור לקחת אפילו אם התייאשו הבעלים. וזה בוודאי אינו!
אלא כך הפירוש, לפי ההיתר תדע את האיסור. אם יש צורך להתיר ישל"מ בזוטו של ים על כרחך במצב שאינו זש"י יש איסור בישל"מ. וקשה על רבא!
קשר זש"י לישל"מ
שאל תלמיד רבינו פרץ (מובא בשטמ"ק):
תימה מה ענין זה למחלוקתם דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת דהא זוטו של ים יאוש מדעת הוא דהא ידע ליה. יש לומר דרבותא אתא לאשמועינן דכהאי גוונא אפילו אביי מודה באינה מצויה דמדאורייתא דהוי יאוש.
נ"ל שכך ביאור דבריו, הרי זוטו של ים, אינו תופעה קטנה וזניחה שלא שמים לב אליה, רש"י כותב שהנהר הולך כעשר פרסאות, ברור שהמאבד יודע מהעניין קודם הגעת החפץ לידי המוצא, ואם כן יש בזה יאוש מדעת. וא"כ מה ההוכחה לטובת אביי, בדיון אודות יאוש שלא מדעת? ותירוצו, שאכן זש"י הוא יאוש מדעת, אך היא גופא החידוש שרוצה הגמרא ללמד, שבמקרה כזה של זוטו של ים אפילו אם היה שלא מדעת, גם אביי יודה שישל"מ הוי יאוש.
מ"מ, מדבריו עולה שהדיון במקרה של זש"י הוא בתוך גדרי היאוש. ורק בו חידשה התורה דישל"מ הוי יאוש, אך מדוייק מהדרשה שבמקום אחר ישל"מ לא הוי יאוש, ומכאן ההוכחה לאביי שבסתמא ישל"מ לא הוי יאוש.
ויש לעיין מדוע תוס' ודעימיה לא נקטו את זוטו של ים כמקור לדין יאוש באבידה. והאם יש נפק"מ בין המקורות השונים.
זש"י מדין הפקר
תוס' (כב, ב ד"ה איסורא) אומרים שזוטו של ים מדבר על מצב בו אין יאוש בעלים, דאם יש יאוש, לא צריך לימוד, הרי אפילו אם יודעים שנאבד ואפילו יש להם סימן, אם מתייאשים – פקעה הבעלות. אלא שמיירי שהבעלים לא יודעים, ואפילו אם לא יתייאשו אח"כ, בכל זאת מותר לקחת את האבידה, משום שהתורה התירה בזוטו של ים לקחת בכל מקרה. וכעין זה בצד ה'איסור', בין יש סימן באבידה ובין אין סימן באבידה, אסור לקחתה לעצמו קודם ידיעה ודאית שהבעלים התייאש קודם הגבהת החפץ.
ההוכחה לאביי היא מכך שהתורה היתה צריכה להפקיר ממון שנשטף בזש"י, אע"פ שלא היה יאוש, משמע שבמקום אחר, שאינו זש"י, אם אינו מתייאש קודם הגבהה, לא הוי יאוש.
ולפי התוס' יש לברר מדוע לרבא צריך את הלימוד, הרי ברור שהמאבד יתייאש לכשידע שנשטף בנהר, וא"כ מותר מכח ישל"מ הוי יאוש? וי"ל שמלמד גם על מקום בו בפועל לא יהיה לעולם יאוש, שהרי תוס' כתב (כו, ב ד"ה שנפל משנים)שאם לא יתייאש בפועל לעולם, לא הוי יאוש גם לשיטת רבא, אך בזוטו של ים מודה רבא דהוי יאוש בכה"ג.
מ"מ, רואים מתוס' זה שההיתר של זוטו של ים הוא לא מחמת יאוש הבעלים, אלא מכח 'רחמנא שרייה'. וכן כתב הרמב"ן (כז,א ד"ה מה שמלה), שהיתר זש"י הוא לא מדין יאוש אלא מדין גזירת הכתוב. וכן בשיטה (שטמ"ק כא, ב):
ואפילו עומד וצווח וכ"ש בלא יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזירת הכתוב.
וכן כתב הרשב"א (כא, ב ד"ה זש"י) והוסיף פרט חשוב:
מסתברא דהפקר גמור הוא ואפי' מרדף אחריהם ואפי' אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שריא דרחמנא אפקריה.
כלומר, שאם טעם היתר זש"י הוא מכח יאוש, הרי אם ודאי שלא התייאש, אין היתר למוצא לזכות בו. אך אם הוא מדין הפקר, לא יועיל מה שהמאבד טוען שלא התייאש.
ולשיטה זו יש לבאר את דברי הגמ' דלעיל, המציל מזוטו של ים הא"ש מפני שהבעלים מתייאשים. אלא, שכתב הרא"ש כך:
האי מתייאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל.
וחשבתי שכדברי הרא"ש מדוייק בברייתא, שכן היא מחולקת לשנים ונצטט שנית בהדגשת שני המימרות:
וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
דהיינו, היאוש שייך באבידות ועליהם ניתן לטעון שאולי לא התייאש, אך כאשר הדבר יותר מאבוד, אלא כאילו כבר לא קיים, שכך היא ההתייחסות לדבר הנמצא בידי חיות טורפות או בלב ים, שם לא שייך כלל לטעון לצורך ביאוש או ביכולת לא להתייאש. מי שמוצא חפץ כזה הרי זה כאילו חפץ חדש שלא היה בעולם עד כה.
העולה מדבריהם, שאין ללמוד דיני יאוש מזוטו של ים, משום שלא מיירי כלל התם ביאוש, אלא בגזירת הכתוב שהפקירה התורה את הממון. ולכן לומדים את מקור דין יאוש באבידה משמלה.
שיטת הרמב"ם
בדברי הרמב"ם נראה כביכול סתירה. שכן בפרק ו מהלכות גזילה ואבידה כתב (הלכות א-ב):
קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר.
ואילו בפרק יא כתב:
המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' +דברים כ"ב ג'+ אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה.
מפרק ו משמע שזוטו של ים אינו יאוש בסתמא, אלא אם יודעים בו שהתייאש. אך בפרק יא הרמב"ם מניח שבזוטו של ים 'ודאי נתייאש ממנה'.
ועל ביאור דבריו נכתב רבות. ונזכיר שני הסברים:
א. המגיד משנה (שם ו, א) כתב שהצורך בידיעה על יאוש הוא רק במקום בו ניתן להציל ע"י הדחק, אך במקום בו לא ניתן להציל אלא 'רק על צד הזרות והפלא' כלשונו, אפילו אם לא יודעים שהתייאש, אעפ"כ אנו מחזיקים זאת ליאוש.
ב. אבן האזל (גו"א ו, א) מדייק שבפרק ו מדבר הרמב"ם על הצלה ואילו בפרק יא מדבר על מציאה. ולכן כאשר מדובר על הצלה הרי מסתמא המציאות היא שהמאבד עדיין קרוב לחפץ ובמאמץ ניתן להצילו. אך כאשר מדובר על מציאה, הרי שמסתמא המאבד כבר רחוק מאד מהחפץ, ואז ניתן להניח בפשטות שהוא כבר התייאש. אך באמת יאוש שלא מדעת לא יועיל.
ובכיוון קרוב לזה כתב נתיבות שלום (על הש"ס ב"מ סימן יא, בעל 'נתיבות שלום' הידוע בענייני חסידות), שפרק ו עוסק בדיני גזילה ושם הרמב"ם דן מותר לקחת מדין גזילה, ובזה צריך שיהיה דעת בעלים ברורה. אף בפרק יא מדור בחפץ שהוא כבר אבוד, ולכן לא צריך ידיעה ברורה אלא עצם המצב כבר מתיר לזכות בחפץ.
נפק"מ בין המקורות השונים
לסיכום הדברים יש לעמוד על ההבדל למעשה בין שיטת הפקר ליאוש בזוטו של ים. שכן מי שלא לומד מזש"י, כנראה הוא משום שסובר שאין זה שייך למושג יאוש אלא להפקר, וכמו שהתבאר לעיל. ולומר שאם יצווח שלא מתייאש, אזי לרמבם אין זוכה המוצא, נראה שאין לומר זאת, שכן המשמעות היא שתמיד אנו יודעים שהוא מתייאש, וכמו שכתב הריטב"א שהאומר כן אינו אלא משקר או טועה.
ומצאתי שכותבים בזה מספר נפק"מ:
א. אבידת קטן - אם הוא מדין יאוש אין לו דין זוטו של ים (אמנם ראה שיעורי ר' שמואל סימן ח). אם אם הוא מדין הפקר – יש לו דין זוטו של ים.
ב. לפנים משורת הדין – אם הוא מדין יאוש הרי שייך בזה לפנים משורת הדין, אך אם הוא מדין הפקר, אין בזה לפנים משורת הדין.
ג. קרוב להציל – אם הוא מדין יאוש ורץ להציל אכן אין בזה זכיה (לפי הסבר אבן האזל ברמב"ם), אך אם הוא הפקר, אזי יש בזה זכיה.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
