מקור דין יאוש | הרב אלישיב קפקה | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה

קטגוריה משנית

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
בבא מציעא

8 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הצורך בחיפוש מקור
המושג יאוש קונה מורגל על לשוננו אך יש לשים לב שאינו פשוט. במקום אחר בארנו את דינו ועניינו (דינו – דין יאוש. עניינו – יאוש שלא מדעת) אך מה מקורו? שאלה זו נדרשת, שכן ישנם דינים עליהם אומרים חז"ל (לד' ב"ק מו, ב) 'סברא היא למה לי קרא?' אך בדין שאינו סברא פשוטה אכן צריך מקור. וכאמור, יש חידוש שהיאוש המגיע באופן בסיסי בעל כרחו של האדם מפקיע את בעלותו. בשיעור זה נתחקה אחר מקור.
דין שמלה כמקור ליאוש
שאלה זו שאל התוס' (כז, א ד"ה מה שמלה) וענה שלומדים זאת מהמשנה האומרת (שם):

אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז.

ומסביר התוס':

וא"ת ואבידה גופה מנלן (שקונה)? וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אף על פי שאינו מחזירה לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אף על גב דצריך הסימנין דע"י זה יש לה תובעין מ"מ כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מ"מ ידעינן דע"י סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית.

ביאור הדברים – התוס' מסביר שסימנים באבידה הם המאפשרים למצוא לחזור אל חפצו האבוד. ובלעדי סימן אין למאבד דרך לדעת או להוכיח שזהו החפץ שלו. ואפילו על הצד שסימנים מצד עצמם אינם מהוים ראיה מובקת, עדיין הבעלים לא מנתק את זיקתו מהחפץ כיון שסומך על כך שבעזרת הסימנים ימצאו האנשים שיזהו את החפץ ויעידו על כך לטובתו.
אם כן, מתוס' עולה שהמקור לכך שהיאוש מפקיע את הבעלות הוא ממשנת השמלה. אך תוס' מסיים שהירושלמי מביא מקור אחר לדין יאוש. וכך מובא שם (ירו' ב"מ ב, א):

מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק [דברים כב ג] כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם.

וכן הרמב"ן סובר שאין ללמוד מדין זוטו של ים ליאוש באבידה אלא משמלה. ואף הוא מביא שבירושלמי משמע כרש"י.
דין זוטו של ים כמקור ליאוש
מאידך, אנו רואים שדברי הירושלמי הובאו ע"י ראשונים אחרים כעיקר. כך כתב רש"י (ב"ק סו, א ד"ה מוצא אבידה) וכן כ' הריטב"א (כז, א ד"ה מה שמלה). וכן משמע מדברי הרמב"ם (גו"א יא, י):

המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה.

בשיטת הרמב"ם יש לעיין וכדלקמן. אך העולה מכאן הוא שזוטו של ים הוא היתר לקחת מטעם יאוש בעלים. הסבר פשוט מדוע מפרשים את היתר הלקיחה מכח יאוש מתבסס על הגמרא לקמן האומרת (כד, א):

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

הרי לן, שברשימה אחת מופיעים כמה מקרים שונים, ובתוכם מקרה זש"י, אך טעם אחד לכולם והוא שהסיכוי להציל את החפץ קטן מאד, והדבר בהכרח מביא למצב של יאוש בעלים. ומכאן מובן הירושלמי והראשונים ההולכים בעקבותיו שדין יאוש נלמד מזוטו של ים.
אבידה ששטפה נהר
והנה, דרשת הירושלמי מופיעה בפרקנו פעמיים (כא, ב; כב, ב) נראה אותה כפי שמופיעה באריכות יותר (כב, ב):

תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם. ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא, אף איסורא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה.

דרשה זו הובאה כהוכחה אחרונה במהלך בירור המחלוקת בדין יאוש שלא מדעת, והיא ההכרעה כדעת אביי דישל"מ – לא הוי יאוש. אמנם, יש להתבונן בדרשה זו וכיצד למדו ממנה. שאלה זו העסיקה את רבותינו הראשונים וכיוונים שונים אנו מוצאים בדבריהם.
רש"י לומד שיש כאן היקש. כיון ששני המצבים 'איסורא' ו'היתרא' נלמדו מפסוק אחד, יש ללמוד מזה על זה. וכמו שההיתר, זוטו של ים, מדבר בין בחפץ שיש בו סימן, ובין בחפץ שאין בו סימן, אף האיסור, מצויה אצל כל אדם, מדבר אפילו כשאין סימן.
לאביי – לימוד זה מובן, שכן יוצא שבמצויה אצל כל אדם, ואין בו סימן אסור לקחת, אע"פ שיהיה יאוש כיון שאין סימן. אך לרבא מדוע באין סימן אסור לקחת במצויה אצל כל אדם, הרי עתיד הוא להתייאש. תיובתא דרבא.
אך ראשונים אחרים מקשים שאין זה כלל היקש אלא דיוק על היתר במצב מסוים. ועוד, שהרי אין הדינים מדברים לגמרי באותם המצבים, שההיתר, מצב של זוטו של ים, מדבר בין יודע או לא, בין מתייאש או לא –מותר למוצא לקחת. וא"כ האיסור, מצב של מצויה אצל כל אדם, היה גם כן אסור לקחת אפילו אם התייאשו הבעלים. וזה בוודאי אינו!
אלא כך הפירוש, לפי ההיתר תדע את האיסור. אם יש צורך להתיר ישל"מ בזוטו של ים על כרחך במצב שאינו זש"י יש איסור בישל"מ. וקשה על רבא!
קשר זש"י לישל"מ
שאל תלמיד רבינו פרץ (מובא בשטמ"ק):

תימה מה ענין זה למחלוקתם דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת דהא זוטו של ים יאוש מדעת הוא דהא ידע ליה. יש לומר דרבותא אתא לאשמועינן דכהאי גוונא אפילו אביי מודה באינה מצויה דמדאורייתא דהוי יאוש.

נ"ל שכך ביאור דבריו, הרי זוטו של ים, אינו תופעה קטנה וזניחה שלא שמים לב אליה, רש"י כותב שהנהר הולך כעשר פרסאות, ברור שהמאבד יודע מהעניין קודם הגעת החפץ לידי המוצא, ואם כן יש בזה יאוש מדעת. וא"כ מה ההוכחה לטובת אביי, בדיון אודות יאוש שלא מדעת? ותירוצו, שאכן זש"י הוא יאוש מדעת, אך היא גופא החידוש שרוצה הגמרא ללמד, שבמקרה כזה של זוטו של ים אפילו אם היה שלא מדעת, גם אביי יודה שישל"מ הוי יאוש.
מ"מ, מדבריו עולה שהדיון במקרה של זש"י הוא בתוך גדרי היאוש. ורק בו חידשה התורה דישל"מ הוי יאוש, אך מדוייק מהדרשה שבמקום אחר ישל"מ לא הוי יאוש, ומכאן ההוכחה לאביי שבסתמא ישל"מ לא הוי יאוש.
ויש לעיין מדוע תוס' ודעימיה לא נקטו את זוטו של ים כמקור לדין יאוש באבידה. והאם יש נפק"מ בין המקורות השונים.
זש"י מדין הפקר
תוס' (כב, ב ד"ה איסורא) אומרים שזוטו של ים מדבר על מצב בו אין יאוש בעלים, דאם יש יאוש, לא צריך לימוד, הרי אפילו אם יודעים שנאבד ואפילו יש להם סימן, אם מתייאשים – פקעה הבעלות. אלא שמיירי שהבעלים לא יודעים, ואפילו אם לא יתייאשו אח"כ, בכל זאת מותר לקחת את האבידה, משום שהתורה התירה בזוטו של ים לקחת בכל מקרה. וכעין זה בצד ה'איסור', בין יש סימן באבידה ובין אין סימן באבידה, אסור לקחתה לעצמו קודם ידיעה ודאית שהבעלים התייאש קודם הגבהת החפץ.
ההוכחה לאביי היא מכך שהתורה היתה צריכה להפקיר ממון שנשטף בזש"י, אע"פ שלא היה יאוש, משמע שבמקום אחר, שאינו זש"י, אם אינו מתייאש קודם הגבהה, לא הוי יאוש.
ולפי התוס' יש לברר מדוע לרבא צריך את הלימוד, הרי ברור שהמאבד יתייאש לכשידע שנשטף בנהר, וא"כ מותר מכח ישל"מ הוי יאוש? וי"ל שמלמד גם על מקום בו בפועל לא יהיה לעולם יאוש, שהרי תוס' כתב (כו, ב ד"ה שנפל משנים)שאם לא יתייאש בפועל לעולם, לא הוי יאוש גם לשיטת רבא, אך בזוטו של ים מודה רבא דהוי יאוש בכה"ג.
מ"מ, רואים מתוס' זה שההיתר של זוטו של ים הוא לא מחמת יאוש הבעלים, אלא מכח 'רחמנא שרייה'. וכן כתב הרמב"ן (כז,א ד"ה מה שמלה), שהיתר זש"י הוא לא מדין יאוש אלא מדין גזירת הכתוב. וכן בשיטה (שטמ"ק כא, ב):

ואפילו עומד וצווח וכ"ש בלא יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזירת הכתוב.

וכן כתב הרשב"א (כא, ב ד"ה זש"י) והוסיף פרט חשוב:

מסתברא דהפקר גמור הוא ואפי' מרדף אחריהם ואפי' אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שריא דרחמנא אפקריה.

כלומר, שאם טעם היתר זש"י הוא מכח יאוש, הרי אם ודאי שלא התייאש, אין היתר למוצא לזכות בו. אך אם הוא מדין הפקר, לא יועיל מה שהמאבד טוען שלא התייאש.
ולשיטה זו יש לבאר את דברי הגמ' דלעיל, המציל מזוטו של ים הא"ש מפני שהבעלים מתייאשים. אלא, שכתב הרא"ש כך:

האי מתייאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל.

וחשבתי שכדברי הרא"ש מדוייק בברייתא, שכן היא מחולקת לשנים ונצטט שנית בהדגשת שני המימרות:

דהיינו, היאוש שייך באבידות ועליהם ניתן לטעון שאולי לא התייאש, אך כאשר הדבר יותר מאבוד, אלא כאילו כבר לא קיים, שכך היא ההתייחסות לדבר הנמצא בידי חיות טורפות או בלב ים, שם לא שייך כלל לטעון לצורך ביאוש או ביכולת לא להתייאש. מי שמוצא חפץ כזה הרי זה כאילו חפץ חדש שלא היה בעולם עד כה.
העולה מדבריהם, שאין ללמוד דיני יאוש מזוטו של ים, משום שלא מיירי כלל התם ביאוש, אלא בגזירת הכתוב שהפקירה התורה את הממון. ולכן לומדים את מקור דין יאוש באבידה משמלה.
שיטת הרמב"ם
בדברי הרמב"ם נראה כביכול סתירה. שכן בפרק ו מהלכות גזילה ואבידה כתב (הלכות א-ב):

קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר.

ואילו בפרק יא כתב:

המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' +דברים כ"ב ג'+ אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה.

מפרק ו משמע שזוטו של ים אינו יאוש בסתמא, אלא אם יודעים בו שהתייאש. אך בפרק יא הרמב"ם מניח שבזוטו של ים 'ודאי נתייאש ממנה'.
ועל ביאור דבריו נכתב רבות. ונזכיר שני הסברים:
א. המגיד משנה (שם ו, א) כתב שהצורך בידיעה על יאוש הוא רק במקום בו ניתן להציל ע"י הדחק, אך במקום בו לא ניתן להציל אלא 'רק על צד הזרות והפלא' כלשונו, אפילו אם לא יודעים שהתייאש, אעפ"כ אנו מחזיקים זאת ליאוש.
ב. אבן האזל (גו"א ו, א) מדייק שבפרק ו מדבר הרמב"ם על הצלה ואילו בפרק יא מדבר על מציאה. ולכן כאשר מדובר על הצלה הרי מסתמא המציאות היא שהמאבד עדיין קרוב לחפץ ובמאמץ ניתן להצילו. אך כאשר מדובר על מציאה, הרי שמסתמא המאבד כבר רחוק מאד מהחפץ, ואז ניתן להניח בפשטות שהוא כבר התייאש. אך באמת יאוש שלא מדעת לא יועיל.
ובכיוון קרוב לזה כתב נתיבות שלום (על הש"ס ב"מ סימן יא, בעל 'נתיבות שלום' הידוע בענייני חסידות), שפרק ו עוסק בדיני גזילה ושם הרמב"ם דן מותר לקחת מדין גזילה, ובזה צריך שיהיה דעת בעלים ברורה. אף בפרק יא מדור בחפץ שהוא כבר אבוד, ולכן לא צריך ידיעה ברורה אלא עצם המצב כבר מתיר לזכות בחפץ.
נפק"מ בין המקורות השונים
לסיכום הדברים יש לעמוד על ההבדל למעשה בין שיטת הפקר ליאוש בזוטו של ים. שכן מי שלא לומד מזש"י, כנראה הוא משום שסובר שאין זה שייך למושג יאוש אלא להפקר, וכמו שהתבאר לעיל. ולומר שאם יצווח שלא מתייאש, אזי לרמבם אין זוכה המוצא, נראה שאין לומר זאת, שכן המשמעות היא שתמיד אנו יודעים שהוא מתייאש, וכמו שכתב הריטב"א שהאומר כן אינו אלא משקר או טועה.
ומצאתי שכותבים בזה מספר נפק"מ:
א. אבידת קטן - אם הוא מדין יאוש אין לו דין זוטו של ים (אמנם ראה שיעורי ר' שמואל סימן ח). אם אם הוא מדין הפקר – יש לו דין זוטו של ים.
ב. לפנים משורת הדין – אם הוא מדין יאוש הרי שייך בזה לפנים משורת הדין, אך אם הוא מדין הפקר, אין בזה לפנים משורת הדין.
ג. קרוב להציל – אם הוא מדין יאוש ורץ להציל אכן אין בזה זכיה (לפי הסבר אבן האזל ברמב"ם), אך אם הוא הפקר, אזי יש בזה זכיה.

להערות [email protected]

הרב אלישיב קפקה

בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
צרכי הרבים
תשפ"א
פתחי אמונה
חג החירות
ניסן תשע"ט
3 דק'
פתחי אמונה
למה ללמוד גמרא?
לא תמיד קל ללמוד גמרא. מדוע בכל זאת חשוב כל כך?
תשרי תשפ
27 דק'
לימודי אמונה
משנת הרב קוק - שיעור 4
ו' אייר תש"פ

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
נזקי רעש ושכנוּת
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
ספק ממון באבידה
הרב אלישיב קפקה | תשפ"א
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
היזק ראיה
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
המשביח שדה חבירו
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
רחל אמנו – מתי נפטרה?
הרב משה צוריאל זצ"ל | חשוון תשע"ז
רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
מגד ירחים
רחל מבכה על בניה
עלון מס' 170
הרב בניהו ברונר | מרחשוון תשע"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב ינון גרוסברג
הרב אליקים לבנון
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב משה אליה
הרב בני אלון
הרב דוד דודקביץ'
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרה"ג חיים שטיינר

1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – לך לך
עלון מספר 623
עלון מספר 623
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י' חשוון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ב
הרב אלי סטפנסקי | ט' חשוון תשפ"ז
ענג שבת
עונג שבת פרשת לך לך - וירא
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
39 דק'
שיעורים בספר יהושע
סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
הרב עידו יעקובי | ח' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז