ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מה הדין כאשר יש ספק על חפץ האם הוא אבוד או לא? על הצד שאינו מכריז, מדוע אין כאן ספק של גזילה? ובכלל מדוע בכל ספקות ממון איננו חוששים לספק איסור גזל? נתחיל לדון מהדין הבסיסי כיצד נוהגים בספק אבידה.
הגמרא (כא, א) שואלת אודות פירות מפוזרים, בכמות ובשטח פיזור משתנים, וכן בפירות שונים. לאחר מספר שאלות הגמרא מסיימת – תיקו. לגבי 'תיקו' זה מצאנו שלוש דעות בראשונים:
הרא"ש (ב, סוף סימן א) כתב על ספק זה 'וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז'. לעומתו בהגהות אשר"י (שם) כתב 'ובא"ז כתב דלא יטול ואם נטל לא יחזיר ויהא מונח עד שיבא אליהו.'
שיטה שלישית היא דעת הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, יב) וז"ל:
מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם, היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.
ובהסבר המחלוקת הבאנו כבר את דברי הגר"א בביאורו לשו"ע (רסב, ס"ק כב) ששיטת הרמב"ם היא שספק אבידה הוא ספיקא דממונא, וכל מוחזק אין מוציאין מידו. כסוגיית תקפו כהן. ודעת הראשונים האחרים כדעת רא"ש שתקפו כהן מוציאים מידו ועל כן, נוטל ומכריז.
ברי ושמא
לאחר שהבאנו את עיקרי הדינים יש לשאול: בספק ממון באבידה ובכל ספק ממון, מדוע אין חשש גזל? ובכלל מדוע יש צורך בנתינת סימנים? הרי התובע הוא ברי, ושומר האבידה הוא ספק? לצורך הבנת העניין נראה את יסוד המושג.
איתא בגמרא בכתובות (יב, ב):
אתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב, ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא - ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה.
ישנה מח' אמוראים ביחס להכרעה בין טענות. כאשר פלוני טוען שחבירו חייב לו כסף ואילו החבר טוען שאינו יודע האם בכלל חייב לו (אילו טען איני יודע אם פרעתי את חובי הדין שונה).יש אומרים שחייב לשלם לתובע משום ש'ברי ושמא – ברי עדיף'. ומאידך י"א שאינו מוציא, משום שכרגע הכסף מוחזק בידי הנתבע, וכל עוד אין הוכחה ודאית א"א להוציא ממון.
אך מה הסברות לכל צד? מדוע חזקת ממון עדיפה או מדוע טענת ברי עדיפה? וכן, מדוע לא נאמר שיש ספק גזל במי שמחזיק ממון מסופק?
ברי ושמא – חזקת ממון עדיפא
להלכה אכן נפסק שהנתבע פטור משום שהממון בחזקתו ועל התובע להביא הוכחה. מקור דין זה בגמרא בב"ק(מו, ב):
א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
אמנם, ניתן היה לחשוב שסברא זו פשוטה כאשר מדובר בברי כנגד ברי, אך כאשר אין הכחשה של הטענה הודאית, אולי הסברא מורה להוציא ממון. אך למעשה, זהו מה שהגמרא בכתובות לימדה למ"ד שטענת ברי, אפילו כנגד שמא, אינה יכולה להוציא מידי המוחזק. שיטה זו מבוארת בשו"ת מהרי"ק (שורש עב):
ומשום כך דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה. דכ"כ אין לנו לבדות ההשתנות ממון מיד בעליו כי אם באשר יוכרח.
כלומר, הסברא אומרת שכל עוד לא התעוררה מציאות חדשה ומוכרחת – אין לשנות את המוחזקות, וטענת ברי היא ככלות הכל רק טענה ואינה הוכחה.
ברי ושמא – ברי עדיף
וכעת יש להתבונן גם בסברא ההפוכה, ברי ושמא – ברי עדיף. על כך כותב בפני יהושע (כתובות יב, ב ד"ה בתוס' בד"ה רב הונא ור' יהודה):
ולולי דבריהם היה נראה לי דהא דקאמרי רב הונא ור' יהודה ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא באומר מנה לי בידך דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינש ברשיעא לא מחזקינן כדאיתא במסכת שבועות [מ"ו ע"ב] לענין שבועת היסת אלא דהתם איכא חזקה כנגדה דאין אדם מעיז פניו משא"כ הכא שהלה טוען שמא מש"ה התובע נאמן דמהיכי תיתי נחזיקנו ברשע.
כלומר, אין אומרים תמיד שיש כח בטענת ברי להוציא מהמוחזק, אלא רק במקום בו הוא כנגד ספק, שאז לומר שפלוני משקר סתם, ללא שהוא מוחזק כודאי שקרן אין סיבה, ולכן ההגיון אומר שעצם טענתו האמיתית(מחזקה) ואי הכחשה מהנתבע היא כבר ראיה לחוב, ויותר מאשר סתם טענה.
ברי ושמא בהשבת אבידה
לאחר שלמדנו במעט את הדין היסודי של מוחזק וברי ושמא, נשוב לברר את הצורך בסימנים. הרי לכאורה, התובע חזרה את החפץ, ודאי לו שהחפץ הוא שלו, ואילו המוצא אינו יכול להכחישו, ולכל היותר הוא ברמת 'שמא' אפילו אם אין לתובע סימנים. מדוע אם כן, יש צורך בהוכחה ע"י סימנים. נראה את השאלה המפורסמת בלשון הפני יהושע (כתובות יב, ב ד"ה בגמרא איתמר):
בגמרא איתמר מנה לי בידך וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנין וכתיב נמי עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי [ב"מ כ"ז ע"ב] ותיפוק ליה דבלא"ה מהדרינן אפילו בלא סימנין אלא בטביעת עין כיון שטוען ברי ואין אדם מכחישו בברי והמוצא טוען שמא. ותו הא לית ליה למוצא חזקת ממון (כמ"ש התוס') [כמו שכתבתי בתוספות] סוף פ"ק דמציעא [כ' ע"ב ד"ה דאיסורא] ולשיטת התוספות דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע אתי שפיר ועיין בסמוך. מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה. ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואף על גב דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק. ועוד דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בכמה דוכתי בראיות ברורות בעזה"י:
הפנ"י מתרץ שהמוצא יכול לתלות שהאבידה הגיע מהרוב, והרי 'כל דפריש מרובא פריש' ויש סבירות גבוהה יותר שנפל ממישהו אחר, ורק בהינתן סימנים הרי האדם נחשב למייחד את החפץ לאדם פרטי.
תירוץ נוסף מופיע בקובץ שיעורים (חלק ב, סימן ה, ב):
א) מה שהקשו דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף למה צריך סימנין באבידה דהא הוא טוען ברי ובאמת יש להקשות כן גם למ"ד דלא מהני ברי דהתם טעמא משום המע"ה אבל באבידה הא ליכא מוחזק כלל דמשו"ה עד אחד נאמן באבידה כמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה וכן מצינו במנה שלישי שהדין יהא מונח מהני ברי ושמא כמ"ש הרמב"ן פ' חזקת הבתים בסוגיא דההוא ארבא ואבידה דומה ממש למנה שלישי אלא דבמנה שלישי הספק הוא רק בין שני המפקידים ובאבידה הספק הוא על כל העולם.
ב) אמנם נראה דגם במנה שלישי דמהני ברי ושמא הוא דוקא כששני המפקידין לפנינו ואחד טוען ברי וחבירו שמא אבל אם האחד לפנינו והשני אינו לפנינו לא אמרינן כיון שאינו לפנינו הוי כטוען שמא אלא אנן טענינן ליה דילמא אם היה לפנינו היה טוען ברי וספק ברי לא הוי כטוען שמא דשמא בודאי אינו ברי וזהו הטעם למ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות דמה דטענינן ליתמי דינו כטענת ברי והיינו דאינו דומה לשמא כיון דהוא ספק ברי וה"נ באבידה שכל העולם אינן לפנינו לא הוי כטענת שמא.
ב) אמנם נראה דגם במנה שלישי דמהני ברי ושמא הוא דוקא כששני המפקידין לפנינו ואחד טוען ברי וחבירו שמא אבל אם האחד לפנינו והשני אינו לפנינו לא אמרינן כיון שאינו לפנינו הוי כטוען שמא אלא אנן טענינן ליה דילמא אם היה לפנינו היה טוען ברי וספק ברי לא הוי כטוען שמא דשמא בודאי אינו ברי וזהו הטעם למ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות דמה דטענינן ליתמי דינו כטענת ברי והיינו דאינו דומה לשמא כיון דהוא ספק ברי וה"נ באבידה שכל העולם אינן לפנינו לא הוי כטענת שמא.
מבאר הקו"ש יסוד חשוב, שטענת שמא היא רק כאשר הטוען אותה לפנינו, אך כאשר הוא אינו כאן, ובית הדין טוען עבורו (המושג טענינן) אזי טוענים ברמת וודאות ולא ברמת שמא, ולכן במקרה של אבידה, המוצא שומר את החפץ עבור על העולם וטוען כנגד המאבד בודאי אינו שלך, אלא אם כן מוכיח זאת ע"י סימנים.
כיוון חדש יש אצל ר' שמעון שקאפ (חידושי ר' שמעון שקאפ בבא בתרא סימן י):
והא דבעינן באבידה סימנים הוא מדין השבת אבידה האמור בתורה שמחויב לשמור עד שיבורר של מי הוא. וזה שהטוען ברי זוכה בממון אינו משום בירור כמובן, ורק אם יש לו עד אחד ג"כ כיון דבאיסורין מהני ע"א כ"כ מהני לענין מצות השבת אבידה. אף דלממון לא מהני ע"א, הכא אין צריך עדות של ממון דלזה מהני טענתו כיון שאין לאחר טענה. אבל אם איכא שנים שתובעים החפץ, וכל אחד טוען ברי, דאז צריך בירור מדין ממון וע"ז לא מהני ע"א. ומיושב בזה דברי הר"ן מסוגית הש"ס דב"מ. וממילא לק"מ מה שהקשה בפנ"י דלמה לא מהני טענת ברי באבידה, דלהשבת אבידה צריך עדות וראיה ולא מהני טענה כנ"ל.
טענתו היא שבמצוות השבת אבידה ההגדרות שייכות יותר לדיני איסור מאשר לדיני ממון. בסתם דיני ממונות הכלל של ברי עדיף תקף. אך השבת אבידה מלבד השמירה והדאגה לממון חבירו יש חיוב נוסף על המוצא לברר מי הבעלים של החפץ ע"י עדים או הוכחות. ולכן דיון ברמת 'טענות' אינו שייך אלא אם כן יש שני טוענים על האבידה.
אין איסור גזל בספק ממון
ביחס לשאלה מדוע בכל ספק ממון אין ספק גזל, וממילא ספק איסורא לחומרא, זו נביא רק שני תירוצים המובאים בקונטרס הספיקות (כלל א' סי' ה - ו):
והוי יודע שהרב כנה"ג בכללי קים לי [חו"מ סי' כ"ה אות ז'] הביא בשם הרב מוהר"ר יחיאל באסן ז"ל שהיה שואל מאי טעמא אומרים קים לי בממונא ולא באיסורא, והרי בממון אם אין הלכה כן הוי ליה גזל ביד המוחזק, וגזל נמי איסורא הוא. והשיב, דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור, אבל כששנים חלוקין על ממון אפילו אי לא אמרינן קולא לנתבע, אין אנו יוצאין מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הוי ליה גזל ביד המוציא, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום, ע"כ.
מהר"י באסאן ששאל שאלה זו, תירץ שבממונות תמיד יש צד שני, ולכל צד שלא תפנה הרי ספק גזל קיים שם, ולכן משאירים את הממון במקומו. ונראה לי שסברתו שלא נקום בידים ונשנה לטובת מי, כאשר שמא נעבור ב'קום ועשה' על גזל, אלא במצבים שכאלה כיון שיש ספק לא פתיר, עדיף שלא לעבור בפועל.
בעל קונטרס הספיקות מקשה שם על הסבר זה ומביא בעצמו תירוץ אחר (ר' יהודה הכהן, אחי ר' אריה ליב הכהן בעל קצה"ח):
ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרה עליו התורה, והלכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחבירו עליו הראיה, גם דררא דאיסורא לית בה כשאינו מחזירה. וגם הרב האורים ותומים [קיצור תקפו כהן סי' כ"ג - מ"ג] כתב מעין זה, דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק.
דהיינו, אין איסור גזל אלא במי שלוקח ממון השייך לחבירו מצד הדין. וממילא בספקות שיש מי שמוחזק ולפי הדין הממון שייך לו, אע"פ שרק מספק, עדיין שייך לו, ולכן אין הוא עובר באיסור גזל במה שלא נותן לחבירו כל עוד לא הוכיח את בעלותו על פי דין.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
