ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיות הקודמות עסקנו בביאור הטעם לחג"ש - הולכי אושא הסוברים שלומדים משור המועד ולדידם אף מספיק רק שלוש אכילות ולאו דווקא שלוש שנים, ורבא המסביר את שיטת חכמים שהוא מצד יכולת שמירת השטרות ודווקא שלוש שנים. עוד העמקנו יותר בהבנת דברי רבא האם שתיקת המוכר היא ראיה למכירה או שמא הוא תק"ח שלאחר ג"ש הקרקע עוברת למוחזקות המחזיק.
צירוף השנים והטעם בכך
כעת עוברת הגמרא לעסוק באופן בו קונים בפועל חזקה זו, ועוסקת תחילה בשאלה של צירוף השנים.
אומרת הגמ' (כט, א):
אמר רב הונא: שלש שנים שאמרו, הוא שאכלן רצופות. מאי קמ"ל? תנינא: חזקתן שלש שנים מיום ליום! מהו דתימא, מיום ליום לאפוקי מקוטעות, ולעולם אפילו מפוזרות, קמ"ל.
הערה ראשונה שיש להעיר, שאע"פ שהגמ' מביאה דין זה בשם רב הונא, הרי הוא דין לכו"ע, כ"כ הריטב"א (ד"ה ומודה).
נשוב לביאור הדין של רב הונא. אם השנים אינן רצופות, אזי אין יכולת ליצור חזקה שתשנה בעלות בקרקע. ומה הטעם לכך? הרי על פניו היה ניתן לומר שכל שלוש שנים באשר הם, אפילו אינן רצופות, בהם האדם אכל את פירות השדה ובעל הבית לא מיחה בידו בפירוש, אע"פ שראהו, יזַכו את המחזיק בקרקע. הן מצד ראיה – שסוף סוף בעה"ב לא מיחה בו, והן משום תק"ח – שהמחזיק לא ישמור יותר את שטרותיו לאחר שבפועל אכל שלוש שנים ולא מיחו בו, שיחשוב שכבר לא יבואו עוד. אך, כאמור, הגמ' מלמדת למעשה, שלא כן הוא הדין, אלא צריך המחזיק בדווקא ג"ש רצופות.
בטעם הדין כתב הרשב"ם (כט, א ד"ה שאכלן):
מצי אמר בעל השדה האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה דגלית אדעתך דלאו דידך הואי והלכך לא זרעת אותה.
כלומר, המוחזקות בקרקע היא במצב בו יש שימוש בקרקע או בביטוי אחר אכילת הקרקע, כמו בעלים. מציאות זו מביאה את הסביבה לראות את המחזיק בקרקע כבעליה. אך באכילה שאיננה כבעלים, יש חסרון בטענת המחזיק, דאל"ה מדוע לא אוכלה כדרך הבעלים? ובשל כך מובן מדוע לא ראה המר"ק צורך למחות במחזיק, משום שלא ראה בו כלל אדם המנסה להשתלט על שדותיו. וכן מובן מדוע על המחזיק לשמור את שטרו לאורך כל הזמן בו עדיין לא נראה בעיני הסובבים כבעלים.
באופן מעט שונה ביאר רבינו יונה את הסיבה לחוסר מחאה מצד המרא קמא (ד"ה אמר רב הונא):
אבל מפוזרות כיון שנראה המחזיק כגזלן דשמיט ואכיל חדא שתא, ושביק לי' לארעא חדא שתא, לפי' אין הלה חושש למחותו, וסומך על מה שאין מחזיק בו כדרך הבעלים.
כלומר, לא מצד שהמחזיק לא החזיק כדרך בעלים, אלא מצד שנראה לעולם כגזלן, ולכן אין צורך במחאה לגזלן הגלוי לכל.
האם שנת הוברה עולה למנין?
ממשיכה הגמ' בביאור דין רצופות:
ומודי רב הונא, באתרי דמוברי באגי. פשיטא! לא צריכא, דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר, והאי גברא מוברה, מהו דתימא א"ל: אם איתא דדידך הואי איבעי לך למיזרעה, קמ"ל דאמר ליה: חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר; ואי נמי, בהכי ניחא לי, דעבדא טפי.
אך צריך לשאול, למה בדיוק מודה רב הונא? לכך שהשנה המוברת אינה מפסיקה את מנין שנות החזקה אך מאידך אינה עולה להם. או שבמקום בו מובירים אזי שנה זו אף עולה למנין ג"ש?
כתב רשב"ם (ד"ה באתרא):
ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לחשבון שלש שני חזקה וצריך לשמור שטרו יותר משלש שנים עד שילקוט שלש שנים.
ואף הרמב"ן (ד"ה מודה) והרשב"א (ד"ה אמר) כתבן כרשב"ם, שאין שנת ההוברה עצמה עולה למנין שנות חזקה. היא רק לא מפסיקה אותן. במקור הדיוק לדין זה שהוברה אינה עולה, כתב הרמב"ן שהוא מחוייב מפשט הגמרא, דאל"ה אלא שהיתה עולה שנת ההוברה, אין מקום לומר 'ומודה רב הונא' – שהרי אין בזה שום שינוי מהמקרה המקורי עליו דיבר, החזקה רצופה של שלוש שנים. ועוד כ' הריטב"א (ד"ה אין) שמפורש בגמרא (לו, ב) ששנת ניר, היינו חרישה בלבד, לא עולה כחזקה. ומכאן למדנו שצריך דווקא הנאה מהקרקע ולא סגי בשימוש בה, אפילו לתועלת עתידית.
אך בטעם הדין יש לעיין טובא, שהרי המחזיק אינו נוהג באופן השונה מהנדרש, וא"א לומר עליו 'גילית דעתך' או 'נראית כגזלן' (ראה לעיל) – אז מה א"כ טעם הדין לרשב"ם ודעימיה? ואולי אפשר לומר שלשיטתם בעלות היא דבר מאד יציב וקבוע, ובכל טצדקי שהוא יוכל המר"ק להשאיר את הקרקע בידיו (יסוד לסברא זו מצאתי אח"כ בערוך השולחן חו"מ קמ, יא וכמובא להלן). ועל כן ס"ל שכדי ליצור חזקה הכרוכה בשינוי בעלות, צריך להיות במצב בו אין אפשרות להבין אחרת אלא שיש כאן תפיסה מחודשת. ואף אם הוא צריך עבור זה לנהוג יותר מהרגיל במקומו, ואפילו אם הוא באתרא דמוברי צריך לעשות כמו מקומות אחרים, שאם לא כן יוכל לטעון מר"ק שאע"פ שהוא אתרא דמוברי 'בעיני היה נראה כגזלן או כמי שאינו נוהג כבעלים' ובשל כך לא מחה.
לעומת זאת יש שיטת ראשונים (הוזכר גם במאירי ד"ה שלש) הסוברת שאף שנת ההוברה עולה למנין שנות חזקה. וכך כתב הג"מ (טו"נ יב, אות ד) ובדבריו מבוארים מקורו וטעמו:
אבל בפירוש ראב"ן נמצא מוגה באתרא דמוברי באגי חזקה בשלש שנים אף על גב דלא אכלן כולן דהא אחזיק כדאחזוק אינשי בני המקום וכל תשמיש שיש לעשות באותן שלש שנים עשה בתוכה דשנת זריעה זרעה ושנת ניר נרה והא דאמרינן ניר לא הוי חזקה היינו באתרא דלא מוברי ופירוש דטעם כדי שלא תתן דבריך לשיעורין לפעמים שלש שנים ולפעמים שש שנים וסמך מצא לדבריו בשערי בינה של רב האיי:
מתי טענינן ולמי?
הבירור הבא בדין זה של רצופות נוגע ליכולת הערעור על טענת 'החזקתי רצופים'. וכך אומרת הגמ':
תנן: חזקת הבתים; והא בתים - דביממא ידעי, בליליא לא ידעי! אמר אביי: מאן מסהיד אבתים? שיבבי, שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא. רבא אמר, כגון דאתו בי תרי ואמרי: אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. אמר ליה רב יימר לרב אשי: הני נוגעין בעדותן הן, דאי לא אמרי הכי, אמרינן להו: זילו הבו ליה אגר ביתא להאי! א"ל: דייני דשפילי הכי דאיני, מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי: למאן ליתביה?
הגמ' כאן מבררת איזו רמת דיוק וירידה לפרטים נדרשת בכדי ליצור וודאות על החזקה רציפה של ג"ש. לאביי מספיקה עדות השכנים והיא עדות די כוללנית, ואילו רבא סובר שצריך להביא שוכרים המעידים ששילמו תמורת ג"ש מלאות (יש מקום לעיין האם נחלקו או לא).
וממשיכה הגמ':
אמר מר זוטרא, ואי טעין ואמר: ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא, טענתיה טענה. ומודי מר זוטרא, ברוכלין המחזירין בעיירות, דאע"ג דלא טען - טענינן ליה אנן.
וכאן נחלקו רבותינו הראשונים בהבנת פשט הגמרא – על מה דיבר מר זוטרא? מי הוא הרוכל המדובר? ונקדים בהערה מאוחרת של ערוך השולחן (קמ, יא) בשם הפוסקים שכל הדיון כאן אודות הערעור הוא אך ורק אם המחזיק היה מתגורר יחידי, אך אם משפחתו נשארה בבית, פשוט הדבר שיש לו חזקה.
שיטת רשב"ם
שיטת הרשב"ם (ד"ה אמר) וכ"כ ריב"ם רבינו יונה ור"ן (הוזכרו כולם בחידושי ר"ן ד"ה אמר) שמר זוטרא אומר דברים חדשים על גבי אביי ואבא. שאמנם מה שאביי אמר אכן נכון ומספיקים עדות כוללנית על ג"ש בכדי ליצור חזקה. אך אם המר"ק מערער על עדות זו וטוען בברי שהמחזיק לא היה שם בלילות – אזי יש לקבל טענתו ועל המחזיק להביא עדים על ימים ולילות ממש. ומוסיפה הגמ' שדרישה זו תענה רק אם המר"ק טען כך בעצמו אך אנו לא מעוררים אותו לזכות זו. אך מודה מר זוטרא שאם המערער (מר"ק) הינו רוכל טוענים עבורו כיון שיתכן שלא ידע מהחזקת נכסיו.
וכתב רשב"ם (כט, ב ד"ה ה"ג) שצריך להעיד ממש על כל הלילות. והדברים קשים – מה הסיבה לדרישה גדולה זו? ויתכן שחוסר ברצופים הוא חסרון בהחזקה. ואף על פי שהוא טענה חלושה, כיון שהוא מר"ק אכתי זה מצב של המע"ה. אולם לא טענ' ליה הכי אא"כ היה רוכל.
ונראה לומר שכיון שחג"ש מיוסדת גם על ראיה, בין אם נאמר תק"ח או לא, יש למר"ק כח משמעותי שלא ניתן בקלות להוציאו ממקומו. ולכן בכל טענה אפילו רחוקה ידו על העליונה. ומתאים הדבר לסברת הרשב"ם לעיל ששנת הוברה לא עולה לו למנין.
וראיתי בערוך השולחן (קמ, יא) שמבאר היטב שיש ג' טענות וכנגדן ג' מענות:
א. אם טוען המר"ק 'לא החזקת' – צריך המחזיק להביא אפילו עדים סתם, כגון חברים המצביעים על הבית המסוים כמקום מגורי המחזיק.
ב. אם מוסיף המר"ק לטעון 'לא היית בלילות' – על המחזיק להביא עדות שכנים שגר שם כרגיל, ומסתמא זה כולל את הלילות.
ג. אך אם מוסיף המר"ק לטעון 'הלך אחרי שישנו כולם' – אזי חובה על המחזיק להביא שוכרים או שכנים שמעידים על כך.
וכותב עה"ש שכל זאת הוא רק אם טוען מעצמו אא"כ הוא רוכל שאז טוענים עבורו את כל הטענות או לחילופין אם הוא כרגע איננו בנמצא או שהמר"ק הם יתומים, אזי טוענים עבורם שתי טענות ראשונות בלבד, משום שטענה שלישית איננה שכיחה.
שיטת רמב"ם
בדומה לרשב"ם שאפשר לטעון על הבאת עדים מלאים, מסכים הרמב"ם (טו"נ יב, ב-ג) אלא מוסיף שתי נקודות: א. יכול המר"ק לטעון 'לא היית בלילות' אפילו רק שמא. ב. אפילו כנגד עדים שוכרים יכול לטעון. ומר זוטרא מתייחס דווקא לדברי רבא, שאפילו הם יכולים לא לספק את המר"ק.
וכנראה גם לשיטתו האחיזה בקרקע היא מאד משמעותית עד כדי שא"א להוציאה אפילו בטענת כלשהו.
שיטת ר"ת
התוס' (כט, א ד"ה אמר) ורא"ש (ג, ב) מביאים את שיטת ר"ת המבאר את מר זוטרא באופן שונה מהרשב"ם. דברי מר זוטרא 'אי טעין' מפרשים את דברי אביי ורבא, ומבואר שאע"פ שאותם עדים שאמרו אביי ורבא אינם מעידים על ימים לילות מלאים של שלוש שנים, אלא עדות כללית, קמ"ל שהבאת עדים אלו מספקת.
אך מה הדין אם המחזיק עצמו לא חושב שזה מספיק? משום שנדמה לו שעדות כללית כזו לא מועילה ולכן לא חשב שיכול להביא עדים? על זאת והוסיף רבא (כך גורס ולא כרשב"ם שגרס מר זוטרא), שאם העדים הנ"ל הינם רוכלים, על אף שחשב שעדותם לא תועיל, בי"ד יטען עבורו ויאמר לו להביא עדים שכאלו.
אך מדוע אין הוא דורש עדות מושלמת? על זאת יש לומר שלדידו, אין אפשרות לטעון טענה כגון 'יצא מהבית לאחר שישנו השכנים' ולהצריכו להביא עדות על כל הימים כפשוטו. שכן (רא"ש ג, ב):
דלא בעו שיעידו העדים ממש על דירת יומם ולילה, דמילתא דלא אפשר הוא, דאטו בכפא תלו ליה?! ולא ניימי נמי פורתא ביממא ובליליא?! ולא יצאו העדים מן העיר לפעמים יום או יומים ?! אלא די בעדות מקצת ימים ומקצת לילות.
ולכן אם המערער טוען שלא היתה חזקה, יכול המחזיק להביא עדים על החזקה באופן כללי. וזהו מה שמוסיף מר זוטרא, שאם טוען המחזיק, אביא עדים שגרתי שלוש שנים, ואכן מביא כאלו, סגי בהכי אפילו אינם מעידים על מגורים של יום ולילה ממש.
ראיה לאופן תפישה שכזה נלמד מחזקת קרקעות שאדם לא נמצא בה ימים ולילות רצופים ממש. וכן חזקת חנויות שמספיק התפיסה הרגילה שלהם.
אמנם, מה שקשה על הסבר זה הוא הביטוי 'טענתיה טענה' שהרי לא מדובר בטוען אלא בנטען, בנתבע. והיה צריך לומר 'עדותן עדות'? על כך עונה תוס' (ד"ה אי טעין) שהניסוח נובע מהרישא של המשפט, 'אי טעין'.
שיטת ר"ח
שיטה נוספת המובאת בתוס' ורא"ש היא שיטת ר"ח. לדעתו הגמ' המדברת על רוכלים מתייחסת אל המחזיק, שאם הוא או שוכריו הינם רוכלים, הרי שבית דין מקבלים עדות כללית ולא מלאה של ימים ולילות. וגורס רבא ולא מר זוטרא.
ומה שהובא בשם מר זוטרא הוא רק בנוגע לשאלה הקודמת על כשרות העדים מחמת נגיעתן בדבר. ועל זה אומר מר זוטרא שאם המחזיק הביא עדים שהמערער לא ידע עליהם כלל, אע"פ שטוענים שכבר שילמו, ולכא' יהיו נוגעים בעדותן, כיון שכל ידיעתו מהם הוא מכח הודאתן, הרי יש להם מיגו לומר להד"ם. וממילא הם כשרים לעדות.
צירוף ר"ת ור"ח
ונראה שביסוד הדין, בין ר"ת בין ר"ח, מודים שלא מקבלים טענה בלתי סבירה על חוסר שימוש מצד המחזיק אלא כל עוד מחזיקים כדרך העולם החזקה תופסת. וזה יותר מתאים לשיטה שיש תק"ח והיא העיקר, ולכן תקנו באופן השימוש הרגיל ולא בצורה משונה. וראה גם בערוך השולחן בביאור דבריהם. ואמנם הרמ"א שם פסק כשיטתם ודלא כשו"ע שלא הזכירם.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
