ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
חשש משקר או פסול קרוב
ר"י מיגש (ד"ה גופא) התקשה בסוגייתנו, כיצד ניתן לחשוש שיעיד בשקר כדי לא להיקרא "לווה רשע ולא ישלם" הרי המעיד בשקר גם כן נקרא רשע, ורשעתו ודאי גדולה הרבה יותר. ועונה על כך שני תירוצים. בתירוץ הראשון כותב שיש לחשוש שמא לא אכפת לו להיות רשע כלפי שמים אלא מפריע לו שהבריות יקראו לו רשע, ולכן יעדיף להעיד בשקר כדי שיוכל לפרוע ולא להיקרא רשע בפי הבריות.
בתירוץ השני כותב שאכן אינו חשוד שישקר, כיוון שלהעיד בשקר זוהי רשעות גדולה יותר, אך הפסול כאן אינו מצד חשש שישקר אלא הואיל וסוף סוף מקבל הנאה מעדות זו, שלא ייקרא רשע, הוא פסול משום שהרי הוא כמי שמעיד על עצמו ואינו נקרא כלל עד. נמצא שר"י מיגש הסתפק, ונחלקו בכך התירוצים, מהו שורש הפסול של נוגע, האם חשש משקר או שכלול בגזירת הכתוב שקרוב פסול לעדות.
וכן המהר"ם מלובלין (מד ע"א ד"ה אלא כדרבין) הביא שמקשים "העולם" קושיא זו, וכתב כתירוצו הראשון של ר"י מיגש שמתרצים העולם שחוששים שאינו רוצה להיקרא רשע בפי הבריות. אך המהר"ם עצמו הוסיף על כך שנראה שאין זו קושיא כל כך, והשיב כתירוצו השני שפסול נוגע אינו נובע מחשש שקר אלא כל שיש לאדם הנאה מהעדות פסול משום שיש לו דין קרוב לפי שאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול מגזירת כתוב אפילו כשוודאי אינו משקר כפי שמצאנו שאפילו משה פסול להעיד לאהרון אחיו.
הרמב"ן (מה ע"א ד"ה לא ניחא), לעומת זאת, הביא בשם ר"י מיגש את קושייתו אך הביא רק את תירוצו הראשון, ומשמע שהוא לא נסתפק בכך אלא נקט שנוגע פסול מטעם חשש משקר.
העיר שושן (לז, א) סבר שהטעם הוא מדין קורבה, והסמ"ע והש"ך (ס"ק א) דחו וכתבו שהטעם הוא מצד חשש משקר.
לפי התירוץ השני של ר"י מיגש והמהר"ם וכן לפי העיר שושן, מסתבר לומר שחידשו שפסול גם משום קרוב אך מכל מקום גם חשש משקר יש בו, ולכן הנפקא מינה היא דווקא לחומרא כדוגמא שבסוגייתנו שפסול למרות שלא שייך חשש משקר במקרה זה, אך במקרים שדווקא דין קורבה מיקל (כגון במקרה שבבבא בתרא קנט ע"א. ראה בהמשך ב'נפקא מינות') יש להחמיר מצד חשש המשקר שבו. אולם מדברי המהר"י בן לב רואים שיש צד לומר שחייב רק מדין קרוב ואין חשש משקר.
המהר"י בן לב (חלק א סימן יט; הובא בקצות לד ס"ק ד) הסתפק אם הנוטל שכר להעיד עדותו פסולה מהתורה או רק מדרבנן, ותלה שאלה זו 'להלכה ולא למעשה' בשאלתנו, שאם נוגע פסול מדין חשש משקר, נלמד מכאן שכאשר יש הנאה כספית כלשהי מהעדות יש לחשוש שמשקר כדי להרוויח את ההנאה, אולם אם הפסול הוא גזירת כתוב מדין קורבה יש לומר שפסול רק כשיש לו נגיעה ורווח ממוני מתוכן העדות ולא כאשר יש הנאה עקיפה מהעדות. הקצות (לד ס"ק ד; ובעיקר לז ס"ק ה) אכן צידד כצד השני שמהתורה נוגע פסול רק מדין קרוב ומדרבנן פסול גם מצד חשש משקר, ומסביר על פי זה שבסוגייתנו שתוכן העדות אינו עבור עצמו אלא מעמיד שדה לחברו אלא שבעקיפין מקבל הנאה מכך, הפסול הוא רק מדרבנן מצד חשש משקר.
בטעם השיטות
לסוברים שפסול מצד חשש משקר יש לבאר מדוע אינו פסול מדין קורבה, ולפוסלים כדעת הקצות רק מטעם קורבה יש לבאר מדוע אינו פסול מצד חשש משקר.
הסמ"ע (ס"ק א) ביאר שאין כאן פסול קורבה משום שהדין ש'אדם קרוב אצל עצמו' נאמר דווקא ביחס לאדם שמעיד על עצמו ממש ומשים עצמו רשע אך לא כאשר מעיד על אדם אחר ורק מקבל מכך הנאה ממונית.
בדעת הקצות נראה לבאר את הטעם, שאין כאן חשש משקר למרות שיש לו הנאה ממונית, על פי הדין שמצאנו שלהלכה אוהב ושונא כשרים להעיד משום שלא נחשדו ישראל על כך, ולפי זה יש לומר שגם עבור הנאה ממונית לא חשודים לשקר. אך קצת קשה כי אדם לא נאמן להעיד לטובת עצמו כאשר הדין עוסק בו עצמו, כגון לווה לא נאמן להעיד שפרע, ואם כן גם חשודים להעיד שקר על מנת להרוויח ממון, ומה בכך שכאן גוף העדות עוסק בממונו וכאן גוף העדות עוסק באחר, ולכאורה אלו הם דברי הנתיבות (לז ס"ק א) "וכמו דחשדינן לבעל דבר חשדינן גם כן לנוגע". ונראה מדברי הקצות (ס"ק ה) שאכן גם בבעל דין אינו פסול מצד חשש משקר אלא מדין קרוב, ומהתורה לא נחשדו כלל להעיד שקר בשביל הנאת ממון, ורק חכמים חששו לכך, ולכאורה הדברים מחודשים מאוד מסברא.
נפקא מינות
א. משה ואהרון
הגמרא בדף קנט ע"א מוכיחה שקרוב פסול מצד גזירת כתוב ולא מצד חשש משקר מכך שאפילו משה ואהרון פסולים מלהעיד זה לזה, למרות ששם ודאי אין לחשוש לשקר. עולה מדבריה שבדבר שפסולו רק מצד חשש משקר אכן יהיו נאמנים למעשה, ואם כן, אם נוגע פסול רק מצד חשש משקר אזי אם בא לפנינו אדם צדיק שללא ספק אינו משקר עלינו לקבל עדותו גם אם הוא נוגע.
דברי הגמרא מחודשים ביותר, שהרי בפשטות מסתבר שאין לבית הדין לחלק בין אדם לאדם ולא פלוג בין משה ואהרון לכל אדם אחר, אך כך עולה מדברי הגמרא.
ב. שטר שהתאריך הרשום בו קדם לנגיעה
בסוגיא הנזכרת בדף קנט ע"א אומרת הגמרא שאם מגיע לבית הדין שטר שהעדים החתומים עליו פסולים משום שהם גזלנים, אף אם התאריך הרשום בשטר קדם לגזלנות השטר פסול, כי הואיל וחשודים לשקר יתכן שכעת לאחר שנפסלו רשמו בשקר תאריך מוקדם. אולם במקרה דומה שהעדים אינם פסולים מצד גזלנות אלא משום שנעשו קרובים השטר כשר, ואין לחשוש שמא כעת רשמו בשקר תאריך אחר כי אינם חשודים בשקר אלא שגזירת כתוב היא שאינם נאמנים, ואם כן אם רשום תאריך בו עדיין היו רחוקים השטר כשר. לפי זה הדין במקרה דומה בו פסול העדים הוא מחמת נוגע יהא תלוי בשאלתנו. אם פסולם הוא רק מדין קורבה יהיה כשר אך אם מטעם חשש משקר או גם מטעם קורבה וגם מטעם משקר יהא פסול.
ג. כשיש רווח אך גם הפסד גדול יותר ממקום אחר
תירוץ המפרשים שנוגע פסול מדין קרוב בא לתרץ את סוגייתנו מדוע קבלת ההנאה שלא ייקרא לווה רשע פוסלת אותו הרי כאן אין חשש משקר כי אז ייקרא רשע גדול יותר. אם כן נפקא מינה בין התירוצים למקרה שלמרות שמקבל הנאה מסויימת עדיף לו לא לשקר כי אז יקבל הנאה גדולה יותר ממקום אחר, שאם פסול מדין קרוב או גם משקר וגם קרוב פסול בכל מקרה ואילו אם פסול רק משום חשש משקר כאן יהא כשר כי אין חשש, וכמו בסוגייתנו שאם ישקר יקבל הנאה קטנה שלא יקרא לווה רשע אך אם לא ישקר יקבל הנאה גדולה יותר שלא יהיה רשע גדול.
ד. עדות לחברו שעולה ממנה גם חובה לעצמו
הגמרא בדף מג ע"ב אומרת שאם ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ובא יהודה ומערער, שמעון אינו נאמן להעיד שאינה שייכת ליהודה, משום שנח לו שתישאר ביד לוי כי כך יוכל להוציא מידו, אולם בכל זאת הוא נאמן להעיד ששייכת ללוי, כי אם יעיד כן שוב לא יהא נאמן לומר שהשדה שלו שהרי הודה שהיא שייכת כעת ללוי. מדייק מכך הנמוקי יוסף (כג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה כגון דאית) שאף שיש לו נגיעה ממונית כלפי ממון זה הוא נאמן להעיד על הממון עדויות שלא יסייעו לו, ורק להעיד את העדות שייהנה ממנה אינו נאמן. ומסיק מכך שפסול נוגע אינו מדין קורבה אלא מצד חשש משקר.
לעומת זאת, הרא"ש בתשובה (כלל ו סימן כא) כותב שבני העיר שהעידו שאחד נפטר מהמס, אין בעדותן ממש אף שהעידו לחובת עצמם, לפי שאין חילוק בעדות הפסול בין לזכות בין לחוב. וכן סובר הקצות (ס"ק ט), ונימק שנוגע פסול מדין קורבה, כלומר, אדם קרוב לממון של עצמו ולכן אינו נאמן להעיד על ממונו אפילו לרעת עצמו, ויישב עם הגמרא שהביא הנמוקי יוסף, ששם יודה גם הרא"ש שנאמן משום ששם ברגע שמעיד שהשדה של לוי מיד אינה שלו כלל ולא גרע מסילוק ולכן כבר אינו נוגע, אך במקרה של משלמי המיסים כל שפוטרים אחד מבני העיר ודאי שהדבר נוגע לממונם ומרע להם ולכן כדין קרובים אינם נאמנים.
ב נתיבות (ס"ק א) חילק בין מקרה שמעיד על ממון שלו, כמו לדוגמא המעיד על שורו שנגח, ששם הוא בעל דבר וודאי נקרא קרוב, לבין מקרה שאינו מעיד על ממון שלו אלא רק יש לו נגיעה, שאז פסול רק מטעם חשש משקר. וביאר שם מדוע במקרה של הרא"ש מוגדר כמעיד על ממונו ולכן פסול גם בעדות לחובתו.
הש"ך (ס"ק א) כתב שאף אם נאמר שפסול נוגע הוא מחמת קורבה ניתן לומר שכשר לחובה, משום שהנגיעה היא רק כאשר מעיד לזכותו אך אם מעיד לרעתו אין כאן שום נגיעה וממילא אין פסול.
לסיכום: אם הפסול הוא רק מחמת חשש משקר אין לפוסלו בעדות לחובתו; אם הוא מדין קרוב או גם מדין קרוב וגם מחשש משקר, לדעת הרא"ש פסול, והקצות כדי ליישבו מסוגייתנו סייג בדעתו שמודה במקום שתוכן העדות גורם לכך שמיד לא תהיה שלו ושוב אינו נוגע; הנמוקי יוסף הבין שלדרך זו צריך לומר שפסול בכל מקרה (אך קשה מסוגייתנו ולכן הוא עצמו סובר שפסול מצד חשש משקר); והש"ך כתב שגם לדרך זו ניתן לומר שכשר להעיד לחובתו משום שכאשר תוכן עדותו אינו גורם לרווח אין כאן כלל שום נגיעה וממילא אין כאן שום קורבה.
ה. קרוב של נוגע
השולחן ערוך (לז, ט) כתב שהגזברים כשרים להעיד כל שאין להם או לקרוביהם שום זכות בנכסים, וברמ"א נימק שאף על פי שהגזבר מחלק למי שירצה אין בכך בעיה משום שטובת הנאה אינה ממון, והוסיף שכל שכן שקרובי הגזברים כשרים. המקור לדבריהם הוא מהריטב"א שאסר ונימק שטובת הנאה ממון, ואם כן להלכה שאינה ממון (שלא כריטב"א) נאמנים.
הש"ך (ס"ק י) השיג על הרמ"א מדוע כשרים, הרי כפי שנפסק בסעיף כא "כל שיש צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד", ועל כרחנו שהריטב"א נקט בטעמו רק לרווחא דמילתא לשיטתו שאכן הינה ממון אך באמת גם לסוברים שאינה ממון נחשב נוגע. התומים (ס"ק ד) כתב שניתן לקבל את דברי הש"ך לגבי הגזבר עצמו אך לא לגבי קרוביו, ומסביר שאם טובת הנאה ממון פסול גם מצד קורבה ונחשב כבעל דבר ואם כן באמת גם קרוביו פסולים להעיד שהרי הם קרובי בעל הדבר, אך לפי ההלכה שאינה ממון פסול רק מצד חשש משקר ואם כן קרוביו כשרים שהרי התורה פסלה קרובים רק בגלל גזירת כתוב אך אינם חשודים על השקר ולהם אין כאן נגיעה.
אם כן, מצאנו שגם דין קרוב של נוגע תלוי בשאלתנו. אם נוגע פסול גם מחמת קורבה, כלומר שנחשב כאילו מעיד על עצמו ואדם קרוב אצל עצמו, הרי שגם קרוביו יהיו פסולים, אך אם פסול רק מצד חשש משקר, קרוביו יהיו כשרים.
מדקדוק בדברי הש"ך נראה ליישבו מקושיית התומים, שהש"ך סבר שכאן קרובי הגזבר נחשבים לנוגעים בעצמם ולא רק לקרובי הנוגע, משום שנהנים מכך שאחר כך הגזבר יחלק להם את הכסף. ואמנם לא נפסול לעולם את קרובי הנוגעים מכח הסברא שאם הנוגע ירוויח בדין הוא יוכל לחלק להם, כי בדרך כלל ייקח את הכסף לעצמו ואין סיבה לחשוש שיחלקו לקרוביו, אולם כאן לא מדובר בממון שבבעלות הגזבר אלא בממון המיועד לחלוקה ולכן כאן כן יש לחשוש שיחלק לקרוביו.
ו. הנאה עקיפה – הנוטל שכר להעיד
כפי שהובא למעלה, המהר"י בן לב הסתפק אם פסול הנוטל שכר להעיד הוא מהתורה או רק מדרבנן ותלה זאת 'להלכה ולא למעשה' בשאלתנו. אם נוגע פסול רק משום קרוב מוכח מכך שהתורה לא חששה שישקרו משום הנאת ממון ואם כן גם הנוטל שכר כדי להעיד יהיה כשר מהתורה, אך אם פסול מחמת חשש משקר או גם מחמת חשש משקר הרי שהתורה כן חששה לכך. כאמור, הקצות קיבל תלייה זו וסבר שמהתורה פסול רק מצד קרוב אלא שחכמים פסלו חשש משקר, ולכן הנוטל שכר להעיד פסול רק מדרבנן.
עוד הובא לעיל, שלדעת הקצות גם ההנאה בסוגייתנו מוגדרת כהנאה עקיפה ולכן אין פסול מצד קרוב, משום שתוכן העדות אינו עבור עצמו אלא מעמיד שדה לחברו אלא שבעקיפין נהנה מכך שלא ייקרא בפי הבריות לווה רשע ולא ישלם. אולם מדברי ר"י מיגש מוכח שחולק עליו, שהרי בתירוצו השני ביאר שהפסול בסוגייתנו הוא מצד קרוב. נראה שגם ר"י מיגש יודה במקרה של נוטל שכר להעיד שלא שייך שם פסול מצד קרוב, ולא חלק אלא בסוגייתנו משום שאמנם ההנאה עקיפה אך היא נובעת מתוכן העדות, לעומת נוטל שכר להעיד שההנאה כלל לא נובעת מתוכן העדות.
ז. ספק הנאה עתידית
עיין בדברי הקצות בהמשך 'בגדרי נוגע' לגבי אם חוששים שמא יתעשר ואז תהיה לו הנאה.
בגדרי נוגע
הרמב"ם (עדות טז, ד) בהביאו את הדין של סוגייתנו מוסיף ומתייחס להגדרה הכללית של נוגע, וכך מגדיר: "ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה". וכן נפסק בשולחן ערוך (לז, כא).
כמובא למעלה, הריטב"א כתב שהגזברים אינם כשרים להעיד משום שרשאים לחלק למי שרוצים וטובת הנאה ממון, ועל פי זה פסקו השולחן ערוך (לז, ט) והרמ"א שהואיל ואנו פוסקים שאינה ממון אינם נחשבים נוגעים וכשרים, ובש"ך (ס"ק י) השיג על פי דברי הרמב"ם והשולחן ערוך הנזכרים, שהרי כל שיש צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד, ולכן ביאר שהריטב"א כתב דבריו רק לרווחא דמילתא משום שסבר שאכן להלכה הינה ממון, אך באמת אף לפי פסיקתנו שאינה ממון הם פסולים.
למרות הנאמר שאפילו הנאה רחוקה אוסרת, מסייגים התוס' (מה ע"א ד"ה מאי) בסוגייתנו וכותבים שנגיעה אוסרת דווקא אם היא קיימת כעת בזמן העדות אך אם יתכן שבעתיד תיווצר נגיעה אין זה פוסל, וכן פסק השולחן ערוך (לז, י). התוס' מסיקים זאת משאלת הגמרא בסוגייתנו, מדוע המוכר שדה לחברו ללא אחריות אינו נאמן להעיד לו עליה משום שמעמידה בפני בעל חובו, הרי אם כעת אין לו נכסים גם ללא עדותו לא יפסיד שהרי אין לבעל חובו מניין לגבות. הגמרא מתרצת שמכל מקום נהנה מכך שלא ייקרא לווה רשע, אך לכאורה יכלה לתרץ שיש כאן חשש להנאת ממון ממש, שהרי אם יתעשר בעתיד יוכל בעל חובו לגבות ממנו, ואם כן כדאי לו שכעת בעל חובו יגבה מהקונה וכך לא יצטרך לשלם מכספו בעתיד לכשיתעשר. מכאן מוכח שכל שאינו מרוויח כעת איננו חוששים שישקר. צריך לפרש לפי זה שכוונת הרמב"ם והשולחן ערוך שאנו חוששים אפילו לצד נגיעה רחוק היא שיש נגיעה כבר כעת אלא שהיא מאוד קלה, כדוגמא שבסוגייתנו שאינו מרוויח ממון ממש אלא רק שלא ייקרא רשע.
הטור והשולחן ערוך (עז, ה) פסקו שאם שלושה לוו כאחד ושניים מודים והשלישי מכחיש, שניהם משלמים הכל ואינם נאמנים לחייב את השלישי משום שהם נוגעים, שהרי אם גם הוא ישתתף בתשלום הם יצטרכו לשלם רק שליש. הב"ח שם ביאר שוודאי מדובר במקרה שאין להם עוד נכסים (הש"ך ביארו, שאילו יש נכסים אין נפקא מינה למלווה בכך שיכול לחייב את השלישי שהרי הואיל והשלישי כופר המלווה יכול לגבות מהשניים את הכל משום שכל הלווים יחד נעשים ערבים זה לזה), ועל כרחנו צריך לומר שיש חשש נוגע למרות שהנגיעה היא רק על הצד שבעתיד יתעשר, והקשה מהתוס' שנפסק בשולחן ערוך אצלנו, ונשאר בצריך עיון.
הקצות (לז ס"ק ה) יישב שיש לסייג את דברי התוס' ולחלק בין מקרה שמעיד ישירות לעצמו לבין מעיד לחברו אלא שמקבל מכך הנאה עקיפה. כאשר מעיד ישירות לעצמו, כגון במקרה שמעיד שגם חברו לווה שאז ממילא מיד חלק מהחוב יורד ממנו ועובר לחברו, פסולו מהתורה מדין קרוב, ואז פסול אף בחשש עתידי, אולם אם מעיד לחברו אלא שמקבל הנאה עקיפה פסול רק מדרבנן מצד חשש משקר כמו הנוטל שכר להעיד, ובכך נפסל רק אם ההנאה היא מיידית. הקצות מדייק חילוק זה מ התוס' בכתובות (צב ע"ב ד"ה דינא).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
