קרקע עולם; מצוות שבגוף ומצוות שבכח

משנה וגמרא
כתובות

קטגוריה משנית

משנה וגמרא
סנהדרין

8 דק' קריאה

מצוות מסירות נפש
הגמרא בסנהדרין עד ע"א אומרת שפיקוח נפש דוחה את כל התורה מלבד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה נלמדת מ"בכל נפשך". שפיכות דמים נלמדת מסברא שדמך אינו עדיף משל חברך – "מי יימר דדמא דידך סומק טפי", וגילוי עריות נלמד בהיקש משפיכות דמים.
שני מצבים נוספים מוזכרים שם, שגם בהם יש למסור את הנפש אפילו על שאר העבירות. המצב הראשון הוא שעת השמד, שהמלכות גוזרת לעבור עבירות. המצב השני הוא בפרהסיא, כלומר בפני עשרה מישראל.
הגמרא מקשה על כך כיצד אסתר נבעלה לאחשוורוש הרי היה זה פרהסיא. אביי מתרץ שאסתר קרקע עולם הייתה. כלומר, היא לא עשתה שום מעשה אלא רק עשו בה, וזה מותר אף בפרהסיא. רבא מתרץ שהמצווה למסור את הנפש היא דווקא כשהם עושים זאת על מנת להעביר על דת אך אם מטרתם היא רק להנאת עצמם אין חיוב מסירות נפש.
בעל המאור בסנהדרין מסביר שהחילוק של רבא "להנאת עצמם" לא נאמר דווקא לגבי המצב של פרהסיא אלא הוא נכון גם לגבי גילוי עריות (לגבי המצב שעת השמד, דעת הרמב"ן בכתובות (ג ע"ב ד"ה ולדרוש) שגם כאן הפטור קיים ודעת הראב"ד שלא), ולכן גם לגבי גילוי עריות מותר כאשר הגוי כופה להנאת עצמו. אך בעל המלחמות ושאר הראשונים חולקים וסוברים שהחילוק נכון דווקא לגבי פרהסיא אך לגבי גילוי עריות אסור לעבור גם כשנעשה להנאת עצמם.

גדר הפטור "קרקע עולם"
התוס' ושאר הראשונים מבארים שהמשמעות של קרקע עולם היא עבירה באופן סביל בלי עשיית מעשה, ולפי זה כל אשה שאינה מסייעת בפועל למעשה נחשבת לקרקע עולם. לדרך זו הסברא היא שעבירה הנעשית באופן סביל היא פחות חמורה ולכן עליה לא נאמר החיוב למסור את הנפש.
מדברי התוס' לגבי יעל מוכח שאפילו במקרה שהמעשה נעשה מיוזמת האשה ומרצונה זה מוגדר כקרקע עולם כי בגוף המעשה האשה סבילה. לעומת זאת, הנודע ביהודה (יו"ד קסא) כותב שקרקע עולם זה דווקא כשהיא אנוסה על גוף הביאה אך במקרה שהיא יוזמת ומשתדלת לזה כדי להציל נפשות אין פטור של קרקע עולם , ואין ללמוד היתר מאסתר שיזמה לפי ששם הייתה בכך הצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי אף ברוח הקודש. לכאורה קשה מהגמרא בסנהדרין שדנה מדוע היה מותר לאסתר למרות הפרהסיא והביאה בכך מחלוקת אביי ורבא אם משום קרקע עולם או משום הנאת עצמו, ולא השיבה כדברי הנודע ביהודה. ונראה שהבין שסוגיא זו עסקה בבעילות שנבעלה באונס מעת לקיחתה, ולא בפעם שבאה על מנת להציל את כלל ישראל. מכל מקום יש לעיין מדוע לא התייחס לדברי התוס', שמהם לכאורה מוכח להפך מדבריו.
הנימוקי יוסף בסנהדרין מוסיף תנאי נוסף, שבנוסף לכך שהאדם סביל, אין בידו להתחמק אפילו על ידי מסירות נפש, כי ביד הגוי לכפותו גם אם יתנגד. גם אם אסתר הייתה מתנגדת ומוסרת עצמה למיתה יתכן שאחשוורוש היה מכריח אותה גם לדבר העבירה, ולכן במקום כזה אין חיוב למסור את הנפש. על פי זה מסביר גם מדוע אלישע בעל כנפיים הוריד את התפילין כאשר ראה שרודפים אחריו, ולא השאירם כדין שעת השמד. התשובה היא שלא היה טעם בהשארתם כי בין כה וכה הם היו מורידים לו אותם.

פטור "קרקע עולם" בגילוי עריות
הגמרא בכתובות ג ע"ב עוסקת בגזירת ההגמון כל הנישאת תיבעל להגמון תחילה שבגללה נהגו העם לשנות מתקנת חז"ל להינשא ברביעי והקדימו להינשא בשלישי. הברייתא שתיארה זאת התנסחה "משעת הסכנה נהגו העם לכנוס בשלישי". מסבירה הגמרא שאף שאונס הוא היו צנועות שמסרו נפשם ולכן הייתה זו סכנה, ומיד מקשה מדוע לא דרשו ולימדו אותן שאונס מותר. התוס' תמהים על שאלת הגמרא, מדוע מותר הרי על גילוי עריות יש למסור את הנפש, ומביאים שני תירוצים.
רבנו תם מתרץ שביאת גוי נחשבת כביאת בהמה ואין בזה איסור אשת איש ועל כך לא צריך למסור את הנפש. סיוע לכך הוא מוצא בגמרא הנזכרת בסנהדרין שהקשתה מדוע אסתר לא מסרה נפשה הרי היה זה בפרהסיא. משמע שהייתה צריכה למסור נפשה רק בגלל הפרהסיא ולא מצד גילוי עריות.
ריב"ם חולק והוא מתרץ שהואיל והאשה היא קרקע עולם ואינה פועלת אלא רק סבילה ונפעלת אינה צריכה למסור את הנפש על גילוי עריות. ומסביר שהגמרא הקשתה על אסתר רק מצד פרהסיא בגלל שמצד גילוי עריות היה פשוט לה שאין איסור הואיל והיא קרקע עולם, וסברה שמצד פרהסיא מסתבר לחייב אפילו בקרקע עולם, ובא אביי וחידש שפטור קרקע עולם קיים גם לגבי פרהסיא. הטעם בחילוק הוא שקרקע עולם גורם שלא ייחשב שותף בעבירה ואין על כך את חומרת העבירה אך מכל מקום בפרהסיא העוון הוא מצד חילול השם, וזה קיים גם בעבירות פחות חמורות כגון שאר העבירות מלבד שלוש החמורות, ואם כן מסתבר שכל שכן הוא שיהיה קיים בשלוש העבירות אפילו במקרה שלא הייתה שותפה באופן פעיל. המסקנה היא שאין כל כך חילול השם בכך בגלל שכולם יודעים שהיא נאנסה וגם הייתה רק סבילה, וזה פחות חמור מאשר שאר העבירות במקרה שנעשים באופן פעיל.
למעלה ראינו שנחלקו המאור והמלחמות אם הפטור של רבא "הנאת עצמו" נאמר רק לגבי פרהסיא או גם לגבי גילוי עריות, ואפשר לומר שבמחלוקתם תלוי גם תירוץ התוס', אם הפטור של אביי "קרקע עולם" נאמר רק לגבי פרהסיא או גם לגבי גילוי עריות, אך אין זה מוכרח, ואכן המלחמות כותב בפירוש שאף שהפטור של רבא נכון רק לגבי פרהסיא, הפטור של אביי נכון גם לגבי גילוי עריות.
בעל המאור בסנהדרין מקשה כתוס' מדוע הגמרא הקשתה על אסתר רק מכך שהיה זה בפרהסיא ולא מעצם העבירה שהינה גילוי עריות, ומתרץ שהדרשה שאסתר היתה נשואה למרדכי אינה מוסכמת ומחוורת ולכן הגמרא לא הקשתה מכך. עוד מתרץ שיתכן שהאיסור להיבעל לגוי אינו בגדר חומרת גילוי עריות המצריכה מסירות נפש . מכך שלא תירץ כתוס' משמע לכאורה שחלק עליהם וסבר שהפטור של קרקע עולם נאמר רק לגבי פרהסיא ולא לגבי גילוי עריות, וכן דייק הגר"ח מבריסק (יסודי התורה ה, א) מדבריו, אולם נראה שאין הכרח לומר שחולק, כי אפשר לומר שלא תירץ כתוס' משום שהבין שבשלב זה לפני תירוצו של אביי לא ידעה או לא סברה הגמרא את החילוק של קרקע עולם ורק לאחר תירוצו התחדש לנו חילוק זה, ומעתה לאחר שתירץ אנו באמת אומרים חילוק זה גם לגבי גילוי עריות. המלחמות הביא גם את תירוץ התוס', שקרקע עולם פוטר מעריות, וגם את תירוץ המאור.
התוס' בסנהדרין (ד"ה והא אסתר) מסביר מדוע היה פשוט לגמרא שלעניין גילוי עריות מועיל הפטור של קרקע עולם. הוא מבאר שהמקור לחייב מסירות נפש בשפיכות דמים הוא מסברא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי". מכיוון שכך, החיוב הוא רק במקרה שאונסים אותו לעשות מעשה אך אם הוא סביל כגון שמשליכים אותו על תינוק שיתמעך וימות הוא לא מחוייב למסור נפשו ולהתנגד, שהרי כאן נאמר את אותה הסברא לכיוון ההפוך, מה ראית שדם חברו יהיה אדום יותר משלו. המקור לחייב מסירות נפש בגילוי עריות הוא משפיכות דמים, ולכן גם בגילוי עריות עלינו לומר שהחיוב הוא רק לעשות מעשה אך לא באופן סביל.
מדברי התוס' עולה שמוכרחים לומר שפטור קרקע עולם הוא גם בגילוי עריות, ולפי זה צריך לומר שגם רבא שחלק על תירוץ אביי ותירץ באופן אחר, זה דווקא לגבי פרהסיא אך לגבי גילוי עריות מודה לאביי שקיים פטור של קרקע עולם (או שנאמר שרבא כלל אינו חולק על אביי אלא כל אחד אמר תירוץ אחר אך הם מסכימים זה לתירוצו של זה, וראה בבעל המאור בסנהדרין שהביא את שתי האפשרויות בשאלה זו, אם אביי ורבא חלוקים). כך משמע גם מפשט דבריהם שגם בשלב השאלה היה ברור לגמרא שלגבי גילוי עריות קיים הפטור של קרקע עולם, ואם כן מסתבר שבכך מודה גם רבא.
הרמב"ם (יסודי התורה ה, א-ב) לא מזכיר כלל את החילוק של קרקע עולם, ונראה מכך שהבין שתירוצי רבא ואביי חלוקים, ואינם מסכימים כל אחד לתירוצו של חברו, והלכה כרבא. כפי שכתבנו, לפי דברי ריב"ם מוכרחים לומר שלכל הפחות לגבי גילוי עריות צריך רבא להודות שקיים פטור של קרקע עולם, אולם גם לגבי עריות הרמב"ם לא הזכיר פטור זה.
הגר"ח מבריסק בתחילת חידושיו על הרמב"ם (יסודי התורה ה, א) מדייק שהרמב"ם אכן חולק על ריב"ם ומקשה כיצד יתיישב עם הוכחתו משפיכות דמים. ומתרץ את הרמב"ם בשני אופנים. הראשון, הטעם שאם זורקים אדם על תינוק אינו צריך למסור נפשו אינו בגלל שנצטווינו על מסירות נפש רק בשפיכות דמים חמורה הנעשית בידיים ולא על כזו הנעשית בצורה סבילה, אלא הטעם הוא משום שכשיש נפש מול נפש הואיל והן שקולות שב ואל תעשה עדיף. לפי זה המצווה למסור את הנפש היא גם על עבירה באופן סביל, ואם כן בעריות שלא שייך הטעם של שני שקולים המצריכים שב ואל תעשה חזר הדין הפשוט שיש למסור את הנפש אפילו כשהעבירה נעשית באופן סביל. נראה ליישב את ריב"ם, שגם הוא מודה שזוהי סברת הפטור, ומכל מקום סבר שסוף סוף הואיל ובשפיכות דמים חייב למסור נפשו רק בקום עשה ולא בשב ואל תעשה, אין מקור ללמוד יותר מכך לעניין גילוי עריות.
האופן השני, איסור שפיכות דמים הוא על עשיית מעשה הרציחה אך אדם שמשליכים אותו על תינוק כלל אינו עובר עבירה אלא הוא רק כאבן ביד הזורק. לכן שם פשוט שאינו צריך למסור את הנפש על כך, אך אין ללמוד מכאן על גילוי עריות, ששם גם אשה סבילה עוברת את העבירה. את דעת ריב"ם הוא מתרץ, שמכל מקום הואיל וגם אילו יצוייר שהיה איסור שפיכות דמים גם בלא עשיית מעשה בכל זאת היינו פוטרים אותו מלמסור נפשו משום הטעם של "מאי חזית", ניתן ללמוד מכאן לגילוי עריות. אך הגר"ח דוחה ומוכיח שאילו היה איסור שפיכות דמים גם בלא עשיית מעשה אז אכן היה צריך למסור את נפשו, וזאת משום שהטעם שבהשלכה על תינוק אינו צריך למסור את נפשו אינו מצד ששב ואל תעשה עדיף (שאז היה פטור גם אילו היה איסור בלא עשיית מעשה) אלא מצד שהסיבה שבכל רציחה חייב למסור נפשו היא שאין סיבה להתיר לעבור על העבירה של שפיכות דמים מצד פיקוח נפש הואיל ושני הצדדים שקולים , ולכן בהשלכה על תינוק שאינו עובר אינו צריך למסור נפשו. לפי זה, אילו הייתה עבירה גם ברציחה באופן סביל, גם בכך הייתה שייכת סברת "מאי חזית", שכן אין סיבה להתיר לעבור על העבירה.
לפי זה נקודת המחלוקת בין ריב"ם לרמב"ם היא סיבת החיוב למסור את הנפש על שפיכות דמים. לפי ריב"ם הסיבה היא שהואיל ושניהם שקולים אסור לו לעשות מעשה אלא עליו לנהוג בשב ואל תעשה. לפיכך על תינוק אינו חייב למסור נפשו כי הוא אכן נוהג בשב ואל תעשה, והוא הדין לאשה בגילוי עריות (חומרת האיסור וחייה שקולים) שאינה צריכה למסור נפשה הואיל ונוהגת בשב ואל תעשה. לעומת זאת לפי הרמב"ם סיבת החיוב היא שהואיל ושניהם שקולים אין היתר של פיקוח נפש. לפיכך דווקא על תינוק אינו חייב למסור נפשו הואיל וכלל אין בכך עבירה אך אשה בגילוי עריות צריכה למסור, כי הואיל וחומרת איסור עריות וחייה שקולים אין לה היתר לעבור את העבירה.

מצוות המוטלות על כוחו לעומת המוטלות על גופו
הגרז"נ גולדברג שליט"א [זצ"ל] (אור המועדים שיעור כג) עוסק בהרחבה בכך שישנן מצוות המוטלות על גופו של האדם וישנן מצוות על כוחו, וכן לגבי איסורים ישנן עבירות שהן בגופו וישנן עבירות על כוחו, וכפי שראינו כאן בדברי הגר"ח, איסור רציחה הוא על כוחו ולא על גופו ואילו איסור עריות הוא על הגוף.
הוא מביא את דברי הקצות (קפב ס"ק א) הדן אלו מצוות יכולות להיעשות על ידי שליח ואלו לא, ומחלק שדבר שיש בו עשייה יכול להיעשות על ידי שליח ודבר שאין בו עשייה לא יכול. הגרז"נ מסביר את דבריו שמצוות המוטלות על גופו של האדם כגון הנחת תפילין, שצריך להניח על ידיו, וישיבה בסוכה, שגופו צריך להיות בסוכה, אינן יכולות, שכן גופו של השליח אינו נעשה לגופו של המשלח, אולם כוחו של השליח ככוחו של המשלח ולכן מצוות שהן על כוחו יכולות להיעשות על ידי שליח, כגון קידושין, גירושין, והפרשת תרומות ומעשרות.
עוד מביא, שלגבי מצוות נטילת לולב נחלקו החתם סופר ור' בונים איגר (אחיו של רבי עקיבא איגר) אם המצווה היא בגופו או בכוחו, ואחת הנפקא מינות היא לגבי אדם שאחז בארבעת המינים לפני עלות השחר ואז עלה השחר, האם יצא ידי חובה משום שהמצווה היא שיהיו בידיו, או שמא המצווה היא על פעולת הנטילה, ואם כן צריך לעזוב וליטול לאחר עלות השחר .
הלכה נוספת המתבארת על פי יסוד זה היא המשנה בשבת קו ע"ב לגבי צידה: "ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור". הטעם לכך הוא שמלאכות שבת הן איסור על כוחו ולא על גופו ולכן כל שלא עשה מעשה לא עשה מלאכה .

סנהדרין

כתובות