ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
במועד קטן ט ע"ב דנה הגמרא ביחס בין לימוד תורה לקיום מצוות, האם העוסק בלימוד נפטר בשעות אלו מכל המצוות כדין העוסק במצווה פטור מן המצווה או שהדין שונה. הגמרא מקשה שמצד אחד כתוב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" ומשמע שדווקא חפציך לא אבל מצוות שהן חפצי שמים כן, אך מאידך כתוב גם "כל חפצים לא ישוו בה" ומשמע שאף חפצי שמים. ומתרצת הגמרא, שבמצוות היכולות להיעשות על ידי אחרים יש להמשיך לעסוק בתורה ולא להפסיק לצורך קיום המצווה ואילו באינן יכולות להיעשות על יד אחרים יש להפסיק ולקיים המצווה.
וכן מצאנו ביחס למצוות סוכה, שהגמרא בדף כח ע"ב שואלת כיצד אדם עושה סוכתו קבע, ומונה את הדברים שעושה בסוכה וביחס ללימוד תורה כותבת שיש לגרוס בסוכה אמנם ללמוד בעיון מחוץ לסוכה, ונימק רש"י (ד"ה בר ממטללתא) את החילוק שהשינון דורש טירחה וריכוז ופטור משום מצטער, ומשמע מנימוקו שאינו נפטר מדין העוסק במצווה. אין לדחות שכבר התחייב קודם במצוות סוכה, כי אם כן הוא הדין לגבי ההולכים להקביל פני רבם או לפדות שבויים, ועל כך כבר השיב המהר"ח אור זרוע (סימן קפג), שמותר לצאת אף לדבר הרשות וכל שכן לדבר מצווה, ולכן מותר באמצע החג לצאת לדרך, ולאחר שכבר התחיל במצווה אחרת יכול לישון בחוץ משום שפטור ממצוות סוכה, ואם כן הוא הדין לענייננו. אולם ניתן לדחות שאכן פטור מצד שני הטעמים ורש"י נקט בטעם הבסיסי יותר לפיו כלל אינו מחוייב לשבת בסוכה הואיל והוא מצטער.
אולם קשה כי בסוגייתנו (כו ע"א) אומרת הגמרא שההולכים לדבר מצווה פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה, ולפיכך כשרב חסדא ורבה בר רב הונא היו הולכים בחג לריש גלותא לא ישנו בדרך בסוכה. ומבאר רש"י שהלכו לשמוע את הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא. וצריך עיון, שהרי אם לימוד התורה עצמו אינו דוחה מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים כל שכן שההכנה למצוות לימוד תורה לא תדחה. כמו כן, על דברי המשנה (כה ע"ה) ששלוחי מצווה פטורים, ביאר רש"י: "כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים".
יש להוסיף על כך את דברי המהר"ח אור זרוע (סי' קפג) הלומד מרב חסדא ורבה בר רב הונא ש"הבחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצוות כל זמן שהם בבית רבם, כרב חסדא וכרבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה", והוסיף שמכל מקום אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולים כפי שנשים רשאיות לברך, ועולה מכך שלדעתו אפילו מתפילין וציצית פטורים.
עוד יש לעמוד בעניין זה על דברי הרמב"ם לגבי מצוות פרייה ורבייה (אישות טו, ב), שכתב: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ואימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהועסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה". דינו של הרמב"ם ובפרט טעמו "כל שכן בתלמוד תורה" אינו מובן, שהרי הגמרא במועד קטן אמרה שדווקא תלמוד תורה שונה בכך ואינו דוחה מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים.
לגבי סוגייתנו, יישב הראי"ה קוק זצ"ל (טוב רואי סוכה כו ע"א) ששמיעת הדרשה מריש גלותא הייתה בגדר כבוד התורה וכבוד הכלל התלוי בכבוד הנשיאות, שהיא מצווה מעבר לתלמוד תורה שיש בה. יש להקשות על כך מרש"י על המשנה (כה ע"א) האומרת ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, שביאר "כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים" ומשמע שכל מקרה עומד בפני עצמו, ונצטרך לדחוק ששני המקרים הראשונים הם אותו מקרה, שהולך להקביל פני רבו וללמוד ממנו תורה.
האור שמח (הל' ת"ת פ"א הל' ב ד"ה ובחי') יישב את הקושי בדברי רש"י על פי ר"י מקורביל המובא בתוס' בכתובות (יז ע"א ד"ה מבטלין). בהלכות דרך ארץ מספר רבי עקיבא שבתחילת תשמישו לפני חכמים מצא פעם מת מצווה וטיפל בו, ואמרו לו רבותיו שעל כל פסיעה ופסיעה כאילו שפך דם נקי. והקשו התוס' מהגמרא שם האומרת שמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ותירץ ר"י מקורביל שדווקא לימוד תורה מבטלין אך לא שימושה, שכן אמרו חז"ל ש"גדול שימושה יותר מלימודה". על פי זה מיישב האור שמח שלגבי כל המצוות הכלל שיש להפסיק מהלימוד לצורך מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים נאמר דווקא בלימוד תורה גרידא ולא בשימוש תלמידי חכמים, ומעמיד את סוגייתנו שבאו לשמש תלמידי חכמים ולא רק ללמוד. את המושג "שימוש" מבאר על פי דברי רש"י בברכות שהכוונה לגמרא שהיו מתאספים יחד ודנים בטעמי המשניות. על פי חילוק זה נוכל לתרץ גם את רב חסדא ורבה בר רב הונא ולומר שהואיל והלכו לרבם הרי שיש כאן לימוד באופן של שימוש תלמידי חכמים ולא לימוד גירסא גרידא. שם התירוץ יהיה מחודש יותר הואיל ולא מדובר על הליכה לתקופה גדולה בה בונים את יסודות הלימוד ודרך העיון שהרי ההליכה היא רק למשך החג.
ביישוב הרמב"ם נאמרו הסברים רבים, ונביא כמה מהם.
ערוך השולחן (אה"ע פ"א הל' יג-יד) מבאר שאמנם באופן כללי מצוות לימוד תורה אינה דוחה שאר מצוות, אולם פרייה ורבייה (להוליד בן ובת) היא מצווה שאינה עוברת ויוכל לקיימה גם בעתיד, ולפיכך אינה דוחה מצוות תלמוד תורה. ולגבי בן עזאי שלא קיים כלל מיישב שדבק כל כך בתורה עד שהיה אנוס וכלל לא יכול היה להינשא ואולי אף היה בכך פיקוח נפש. באופן דומה כותב הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ח"א אה"ע סי' סו), שבמצוות פרייה ורבייה האדם לא מצווה לעשותה מיד אלא במשך כל חייו, ורק מטעם "זריזים מקדימים" ראוי ונכון להקדימה במידת האפשר, והואיל ולימוד תורה אינו נדחה ממצווה היכולה להיעשות על ידי אחרים כל שכן שאינו נדחה משום מצווה היכולה להיעשות על ידי עצמו במועד מאוחר יותר.
שו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ג הל' א) מחדש שיש שני גדרים בלימוד תורה – ידיעת התורה ועסק התורה. מלבד המצווה לעסוק ולהגות בדברי תורה אנו מצווים לדעת אותה, וידיעה זו כוללת את ידיעת תרי"ג מצוות בתנאיהן ודקדוקיהן. הנאמר במועד קטן שיש להפסיק לצורך קיום מצוות שאינן יכולות להיעשות על ידי אחרים הוא דווקא לגבי הפסקה מהעיסוק והפלפול בתורה, אמנם מהלימוד לידיעת התורה אין להפסיק עבור כך. על פי זה מיישב את ההלכה שברמב"ם לפיה השוקד על לימוד התורה רשאי לדחות את נישואיו, הואיל ומדובר בשלב של הלימוד לצורך ידיעת התורה ואם יינשא יהיו ריחיים על צווארו ולא יוכל לשקוד על ידיעת התורה. משמע מדבריו שאף לימוד של ידיעת התורה לא יפטור ממצוות תפילין וכד' שקיומן אורך זמן מועט, הואיל ויוכל לשוב מיד ללימודו ולא יגרמו למנוע ממנו את ידיעת התורה.
דברי ערוך השולחן שייכים דווקא לגבי מצוות פרו ורבו, אולם על פי תירוצו של שולחן ערוך הרב נוכל לתרץ גם את דברי רש"י על המשנה ולומר שמדובר בהליכה לצורך הלימוד הבסיסי של ידיעת התורה, ומסתבר שכך היא הרגילות כשהולכים ללמוד ולא נשארים ללמוד בבית או לידו.
לגבי, רב חסדא ורבה בר רב הונא, כבר הבאנו לעיל את תירוץ הראי"ה, וכן כתבנו שניתן לתרץ על פי חילוקו של האור שמח, למרות ששם יותר דחוק תירוצו הואיל ומדובר שהליכה לימי החג בלבד. תירוץ שולחן ערוך הרב יהיה מרווח יותר לגבי מקרה זה, הואיל וגם לגבי דרשת הרגל ניתן לומר שהלכו ללמוד את הלכות הרגל, כפי שהיה מקובל בדרשות אלו, ולכן גם זה שייך לחלק ידיעת התורה.
כעת נותר לעמוד על חידושו של המהר"ח אור זרוע וליישבם. יישוב הראי"ה קוק לא יועיל, משום שהמהר"ח אור זרוע חידש שתלמידים ההולכים לבית רבם פטורים בכל השנים הללו, ואם כן לא מדובר על כבוד תורה. אמנם נוכל ליישב לפי תירוצו של האור שמח, שיש חילוק בין לימוד תורה לשימושה, שהרי אף ההולכים מספר שנים לבית רבם עוסקים בלימוד וליבון טעמי ההלכות ויסודותיהם, וכן ניתן ליישב על פי חילוקו של שולחן ערוך הרב, שכן בשנים אלו עוסקים הנערים בידיעת התורה.
הטעם שלימוד נדחה מפני מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים
באופן פשוט נראה שהטעם שתלמוד תורה אינו פוטר משאר המצוות כשם שהעוסק בשאר המצוות נפטר הוא, שלמרות שאדרבה מצוות לימוד תורה גדולה יותר, מכל מקום רצון התורה שנקיימה ונביאה לידי מעשה, וכדברי רבי יוחנן במדרש (ויקרא רבה, בחוקותי פרשה לה), ש"הלמד שלא לעשות נוח לו כאילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם".
האור שמח (הל' ת"ת פ"א הל' ב) מנמק באופן אחר וכותב שהמצוות ניתנו לכל ישראל באופן שווה לעומת המידות בהן לא פירטה התורה הדרכות מדוייקות משום שבהן יש הבדל בהדרכה בין אדם לאדם לכל אחד לפי מעלתו וכישוריו, וכך גם במצוות לימוד תורה, גודל המחוייבות להתמיד בלימודה משתנה מאדם לאדם. באופן מהותי לימוד התורה גדול יותר והוא שקול ככל המצוות, ולכן כאשר אדם לא מחוייב במצווה מסויימת ויש לו אפשרות לבחור אם ללכת ולקיים מצוות כל שהן או ללמוד תורה עדיף שילמד תורה, אולם כאשר מוטלת עליו מצווה שהוא מחוייב בה, אף שלימוד התורה גדול יותר עליו לעשות את המצווה לפי שהיא כמסגרת בסיסית שכל ישראל שווים ומחוייבים בה, ורק על גבה יכול כל אחד להוסיף ולהתעלות.
הקהלות יעקב (ברכות סי' טו) מנמק באופן שלישי וכותב שגדר החיוב של לימוד תורה הוא בכל עת של פנאי, ולפיכך כאשר ישנן מצוות לפניו אין עת זו מוגדרת כעת חיוב של לימוד תורה, וממילא ודאי שאין הלימוד דוחה מצוות אחרות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
