ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- קדושים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
מצות בטעם של מָן
הגמרא (קידושין לח ע"א) מביאה ברייתא ששואלת איך התורה אומרת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה", וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה אָכְלוּ, וַהֲלֹא אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָכְלוּ? הרי המן התחיל לרדת "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות טז, א) והפסיקו לאכול ממנו בט"ז בניסן בשנת הארבעים. שנאמר "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת" (יהושע ה, יא). חסרים להם אפוא שלושים יום של מן. מתרצת הגמרא ואומרת: "אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, עֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם טַעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן".
ברכת ה' יכולה להיות גם במצות שהוכנו מחיטים שצמחו באדמה. ולא עוד אלא שהיא יותר חזקה, שהרי ממצות אלו הכינו אוכל ל-600,000 משפחות שבכל אחת מהן יש שישה ילדים, אם לא יותר. והכל במשך שלושים יום. ואילו מהמן שאספו היו יכולים להתפרנס בדרך כלל רק יום אחד.
תלונות לביטול סגולות
אם כן למה לא המשיכה הברכה של המצות? למה היא התחלפה בנס גלוי של מן? התשובה כתובה בתורה עצמה, באירוע שקדם לירידת המן: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". רק בגלל התלונות ירד להם מן והיו צריכים נס מן השמים. אילו לא התלוננו, הייתה הברכה מגיעה דרך מעשה ידיהם.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (725)
הרב שמואל אליהו
256 - גאולה הבאה לידך אל תחמיצנה
257 - ספירה לגאולה
258 - דורנו דור הגאולה
טען עוד
עוד שואלת הגמרא על אכילת המן בסוף ארבעים השנים. התורה (שמות טז) אומרת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". והגמרא (קידושין לח ע"א) מדייקת כי לכאורה יש סתירה בפסוק. "אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר 'עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר 'אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן', וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר 'אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן', שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר 'עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת', הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה וּפָסַק מָן מִלֵּירֵד (כשהיו בקצה ארץ כנען), וְהָיוּ מִסְתַּפְּקִין מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם עַד ט"ז בְּנִיסָן" (כשהיו כבר בארץ נושבת).
האפשרות לאכול חודש ושבוע מָן של יום אחד היא לא פלא גדול. זה נס שקרה בכל יום ויום. אוספים מָן כל שהוא, "דק ככפור" שכמעט אין לו ממשות, והוא מתרבה להיות עומר (אוכל 2.4 ק"ג). מירידת המן למדו בני ישראל במשך ארבעים שנה שמוצא פי ה' הוא המחיה, הוא המתעטף באוכל הגשמי, ולא להפך. מוצא פי ה' יכול להיות עומר לאדם ליום אחד אם צריך, ויכול להיות גם חמישה עומרים אם יש חמישה אנשים בבית. הוא יכול גם להיות שני עומרים לכל נפש, אם הוא יורד ביום שישי לצורך השבת. אחרי ארבעים שנה הם לומדים שהמן הוא לא לפי כמות האיסוף אלא לפי הצורך. אין מניעה כי מן של יום אחד יספיק לחודש או חודשיים.
כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה
הלימוד הזה מזכיר את מה שמלמדים אליהו הנביא ותלמידו אלישע. שכאשר מגיע אליהו הנביא לאישה הצרפתית ורואה שיש לה רק "מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת", הוא אומר לה: הניפי את המעט שיש לך לה' ותראי בו ברכה עד בלי די. "וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים: כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מלכים א, יז).
כן מלמד אלישע הנביא לאישה אחת מנשי הנביאים שאין לה "בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן" (מלכים ב, ד). הוא אומר לה: קחי כלים משכנייך "וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ". לכי ומלאי את כל הכלים הריקים מהשמן שיש לך, ותראי שכד השמן שלך לא יפסיק לנבוע עד שיכלו הכלים. ברכת ה' היא תעשיר. נס כזה היה פעמים רבות אצל הבבא סאלי זיע"א והוא קיים תמיד. נס בדרך הטבע. נס בלחם שאוכלים או בשמן שמשתמשים בו. נס כמו נס פך השמן שלא ניכר אלא למי שראה אותו מתחילתו עד סופו.
את היסוד החשוב הזה מזכירה צנצנת המן לישראל בכל שעה ושעה. "שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להן צנצנת המן. ואומר להם וכו': אבותיכם שעסקו בתורה ראו מהיכן נתפרנסו, ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה" (מדרש תנחומא בשלח פרק כא). הא למדת שברכת המן תמיד קיימת במעשה ידיהם.
הקרבת העומר – המשך לירידת המן
הקרבת מנחת העומר בט"ז ניסן בארץ ישראל בדיוק באותו יום שבו פסק הַמָּן מלמדת שיש כאן המשכיות. אותו לימוד בדרכים אחרות. במדבר למדנו על מוצא פי ה' בדרך הקשה: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג). בארץ ישראל לומדים על מוצא פי ה' בדרך טובה: אוכלים אוכל של "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", אוכל שתלוי בה' כל הזמן. "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".
האיסור לאכול את תבואת הארץ עד הנפת מנחת העומר לה' אומר לנו כי עד שלא נניף את העומר ונראה כי האוכל הוא לה' - לא נוכל לאכול ממנו. כמו שלא אוכלים לפני שמברכים ומזכירים ש"לה' הארץ ומלואה". ספירת העומר של כל אחד ואחד ממ"ט יום מקצירת העומר משחררת אותנו ממ"ט שערי הטומאה של מצרים שאומרים "לא ידעתי את ה'" וחושבים שהפרנסה היא תוצאה של עבודה בלבד. אנחנו לא כמוהם, אלא אנחנו גם עובדים וגם יודעים כי ה' מברך את מעשה ידינו. "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד כט). לכן ספירת העומר לא מתחילה מהנפת העומר בבית המקדש, אלא דווקא מרגע העבודה שלנו. מהקציר שנעשה על ידינו בלילה. להדגיש את ברכת ה' שבעבודת השדה.
גם ההשוואה בין כמות הנפת העומר במקדש (עשירית האיפה) לבין כמות המן שאספנו במדבר (עשירית האיפה), מלמדת שהקרבן הזה הוא המשכיות למן שירד ארבעים שנה במדבר. את היסוד החשוב הזה מזכיר כל אחד ואחד לעצמו בכל שנה בספירת העומר (ובכל יום כשמברכים "המוציא לחם מן הארץ" או שאר ברכות).
הארה מפסח ראשון לפסח שני
הזוהר (חלק ג דף קנג/א) מדבר על ההארה המתמשכת של סגולת המצה גם אחרי יציאת מצרים. והוא מתחיל בשאלה: "אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן, וכדין איהו זמנא לחדוה, איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו, למעבד בירחא תניינא, דהא אעבר זמנא?" – אם קדושת הפסח שבכל שנה באה מנס יציאת מצרים בניסן, איך יכולים לעשות הטמאים לנפש פסח בחודש אייר? הרי עבר זמן אותה הארה של חודש ניסן?
ועונה הזוהר כי ההארה של פסח היא גדולה כל כך, עד שהיא קיימת במצות בכל שנה במשך שלושים יום, עד ט"ו באייר. "אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן, לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין, וכל אינון תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח, יתבא מטרוניתא בעטרהא, וכל חילהא בחדוה". כיוון שכנסת ישראל מתעטרת בכתרים בחודש ניסן, הם נשארים אתה שלושים יום ולא נלקחים ממנה. ובאותם שלושים יום יושבת כנסת ישראל עם הכתרים שלה וכל החיילים שלה בשמחה. לכן אפשר לחגוג פסח שני למרות שעבר חודש ניסן, חודש הגאולה.
מוציא מצא
כיוון שלמצה יש חשיבות רבה עד י"ד באייר, עד כדי כך שצריך לאכול מצות בפסח שני עם קרבן הפסח, פסק מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל לברך על מצה "המוציא" עד ט"ו באייר, כמו שמברכים עליה בכל ימי הפסח. שהרי הטעם שמברכים על מצה "המוציא" בפסח היא בגלל שאנו מחשיבים אותה כלחם ולא כעוגה. על כן נוהגים האשכנזים לברך עליה בכל השנה "המוציא", לשיטתם החשיבות שהייתה לה בפסח לקוראה "לחם" לא פוקעת ממנה כל השנה כולה (שו"ת "שבט הלוי" חלק א סימן רה. וכן הוא בשו"ת "אבני שהם" חלק א' סימן י"ז. וכך כתב הגאון רבי שלמה יוסף זוין זצ"ל בספרו "סופרים וספרים" שי"ט. ועיין שו"ת "חלקת יעקב" אורח חיים סימן מח ד"ה ד. ו"שדי חמד" מערכת ברכות אות י' שמסכם ואומר "וכן עמא דבר" לברך עליהן "המוציא" כל השנה כולה).
חלק מחכמי הספרדים הסתפקו בהלכה זו. האם להחשיבה לחם כל השנה בגלל פסח או להחשיבה עוגה בגלל שהיא יבשה ונכססת כמו ביסקוויטים וקרקרים (גינת ורדים. שיורי כנה"ג. מחב"ר בסי' קנ"ח סעי' ה'. בית דוד או"ח סי' ע'. כה"ח סי' קנ"ח ס"ק מ"ג). על כן, אם רוצה אדם להימנע מספק יעשה כמו שכתוב בהגדת "אורח חיים" לאוכלה אחרי שברך "המוציא" על לחם (עמוד רי"ג כ"ג): "אם נשאר לו המצה אחר הפסח לא יאכלנה לבדה כי יכנס בזה במבוכה גדולה של מחלוקת הפוסקים ז"ל בשביל נט"י המוציא וברכת המזון. על כן יזהר לאוכלה עם הפת דהיינו שיטול ידיו ויברך המוציא על הפת ויאכל כזית פת ויגמור סעודתו בהמצה". ואם אין לו פנאי לכך, פסק מרן הרב זצוק"ל לברך "המוציא" עד ט"ו באייר. שעד יום זה בוודאי שם "לחם" שרוי על המצה.
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם
תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה
כתב ה"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן תפט סעיף ח): "אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה; אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה". פסק הלכה זה הוא סיכום של מחלוקת גדולה בראשונים האם מצוות ספירת העומר היא מצווה אחת מתחילת העומר ועד סופה, ואם שכח יום אחד שוב לא יכול לספור את שאר הימים (בה"ג = בעל הלכות גדולות), או שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, כדברי התוס' (מנחות סו ע"א) שכותבים: "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא 'תמימות', ותימה גדולה הוא ולא יתכן".
וצריך להבין למה דעתו של בעל הלכות גדולות הוא תימה גדולה בעיני התוס'. בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ה סימן מה) הביא את דעת רבנו ישעיהו מטראני הזקן זצ"ל (ספר המכריע סוף סימן כ"ט), שהוכיח כי כל יום ויום מימי ספירת העומר הוא מצווה בפני עצמה: "תדע שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספירת העומר. ואם איתא שאינן אלא מצוה אחת ומעכבין זה את זה, כיון שבירך בלילה הראשון לא היה צריך לברך (בשאר הימים) אלא היה מונה בלא ברכה". ייתכן שזאת הסיבה שבגללה תמה התוס' על בעל הלכות גדולות.
ספק ספירות להקל
להלכה אנו אומרים שמי שלא ספר יום אחד יספור בשאר הימים בלי ברכה. כל זה כיוון ש"ספק ברכות להקל". אמנם אם ספר ביום, יש ספק אם הספירה הזאת מועילה או לא, וכיוון שיש פה ספק ספיקא ממשיך לספור בשאר הימים בברכה. והקשה ב"נשמת אדם" (חלק א כלל ה): ומה הועיל הספק ספיקא? הרי גם בספק ספיקא אמרינן "ספק ברכות להקל" (כן הביא כף החיים סימן יח ס"ק ז בשם החיד"א ב"ברכי יוסף" סימן ז' אות ג').
ספירה ללא דילוגים
על שאלה זו השיב הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל בפירושו להגדה של פסח, כי יסוד המחלוקת אם ממשיכים לברך במקרה שלא ספרו יום אחד אינה בשאלה אם זו מצווה אחת או כמה מצוות. שהרי מצינו כמה וכמה מצוות אחרות שנחשבות מצווה אחת ואינן מעכבות זו את זו. תפילין של יד ושל ראש, למשל, שהכוהנים מניחים בעבודתם תפילין של ראש בלבד משום שתפילין של יד מהוות חציצה לבגדי כהונה. הלכה זו נאמרה גם למי שסובר שמצוות תפילין של יד ושל ראש היא מצווה אחת. כמו כן אנו יודעים שקרבן תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים היא מצווה אחת, והקרבנות הללו לא מעכבים זה את זה. לכן גם אם לא הקריבו בבית המקדש תמיד של שחר, יכולים להקריב בערב תמיד של בין הערביים. כן הדין בקרבנות מוספים שנחשבים מצווה אחת ולא מעכבים זה את זה. אם כן למה לדעת הבה"ג מי שלא ספר יום אחד מנוע מלספור את שאר הימים בברכה?
מכאן מסיק הרב שפירא זצ"ל כי הסיבה במקרה הזה היא בגלל שמדובר בספירה. אי-אפשר לספור יום שני לפני שספרת לפניו יום אחד. דוגמה לדבר אפשר לראות בספירת שבעה נקיים, אם אישה ספרה שבעה נקיים ובדקה רק ראשון ושביעי – עלתה לה ספירה. אבל אם הסיחה דעתה באחד הימים ולא ספרה בו, אע"פ שבדקה ראשון ושביעי – לא עלתה לה ספירה, כיוון שאין יום רביעי שאין שלישי לפניו, וכן על זה הדרך.
כן הדין בספירת יובל. הגמרא (ערכין יב ע"ב) כותבת כי עשרת השבטים של מלכות ישראל גלו בתקופת מלכות חזקיהו. וכשאין רוב עם ישראל יושבים בארץ ישראל אי-אפשר לספור את ספירת חמישים שנות יובל, על כן הפסיקו בספירת היובל בגלות עשרת השבטים. אחרי כ-90 שנה, בימי המלך יאשיהו (הנין של חזקיהו המלך), הלך ירמיהו הנביא להחזיר את עשרת השבטים לארץ ישראל (והם גלו אחר כך שוב בחורבן הבית בימי צדקיהו, נכדו של יאשיהו).
רש"י שם מחשב באריכות את חשבון השנים של היובלות וכותב כי אם בזמן גלות עשרת השבטים היה מניין שנת היובל 10 או 12, אי-אפשר להמשיך את הספירה של שנות היובל כשחוזרים עשרת השבטים על-ידי ירמיהו. "בעל כרחך אז התחילו למנות א' ב' ג' ד'". ומכאן נבין למה אם לא ספר יום אחד בעומר לא יכול להמשיך בספירה.
רצף של ספירה
לפי זה מובן מה שכותב התוספות (מגילה כ ע"ב): "ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה - ימנה למחר בלא ברכה, וכן הלכה. אבל אם שכח לילה ויום - לא ימנה עוד בברכה דבעינן 'תמימות' וליכא". לא מברך ביום, כי ברכה תלויה בקצירת העומר "מהחל חרמש בקמה תחל לספור". ועיקר זמן קצירת העומר הוא בלילה. אבל סופר לא בשביל המצווה אלא בשביל שהספירה תהיה שלמה, ולא מחמת ספק אם ספירה ביום מועילה או לא.
כך משמעות הדברים שכותב ה"בית יוסף" (תפט) בשם "תרומת הדשן" (ח"א סימן ל"ז): "אפילו בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה - סופר שוב (בשאר הימים) בברכה דמיקרי שפיר 'תמימות' הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי". לפי זה לא מחמת ספק ספיקא הוא ממשיך לספור בשאר ימים בברכה, אלא מחמת ודאי שיש פה רצף של ספירה. על-פי זה פסק מרן הרה"ג שפירא זצוק"ל כי קטן שספר בקטנותו יוכל להמשיך לספור בגדלותו אע"פ שהספירה בקטנות לא הייתה בחיוב כמו גדול, כיוון ששם ספירה יש כאן.
ספירת העומר – חיבור לבית המקדש
ספירת שבועות זכר למקדש, ספירת ימים מהתורה
הגמרא (מנחות סו ע"א) אומרת כי מי שסופר גם ימים וגם שבועות סובר שהספירה בימינו היא מהתורה, ואילו מי שסופר רק ימים – סובר שהיא מדרבנן. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את דבריו של רבנו ירוחם ז"ל ("תולדות אדם וחוה" נתיב ה חלק ד דף מד טור ג, וכפי שהסביר את דבריו גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א בהגדה "אורח חיים" עמ' רכ"ד סעיף ד'). התורה הצמידה רק את ספירת השבועות להקרבת העומר, ולא את ספירת הימים. על ספירת השבועות כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". אבל את ספירת הימים התורה לא הצמידה להקרבת העומר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם".
לכן לדעת אביי ורבנן דבי רב אשי, בזמן שאין בית המקדש קיים ספירת הימים היא חיוב של ממש מהתורה. וספירת השבועות היא רק "זכר למקדש". לדבריו, בזמן שהיה בית המקדש קיים היו סופרים שתי ספירות והיו מברכים שתי ברכות על ספירת העומר, ברכה אחת על ספירת הימים וברכה אחת על ספירת השבועות (שלא כדברי הרמב"ם בספר המצוות עשה קס"א). בימינו, שאין מקריבים את מנחת העומר, לדעת אמימר לא סופרים שבועות כלל. לדעת הפוסקים האחרים לא יכולים לספור שבועות בברכה אלא רק ימים. לכן סומכים את ספירת השבועות על ספירת הימים ולכן אומרים שהם שבוע אחד וכו'. לרמוז שספירת השבועות נסמכת על ספירת הימים. זאת גם הסיבה שבגללה מברכים בימינו "על ספירת העומר" ולא "על ספירת הימים" או "על ספירת השבועות", לרמוז על שתי הספירות הנ"ל.
אנא בכוח – תפילה ליציאה מהגלות
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את מה שכתוב בשער הכוונות לומר "אנא בכוח" לפני "למנצח בנגינות" (דרושי הפסח דרוש יא), שם כתובה בתחילה תפילת "אנא בכוח". ואחר כך מעיד רבי חיים ויטאל שהוא ראה את האר"י ז"ל "מקפיד וזהיר מאד לומר אחר ספירת העומר 'מזמור אלקים יחננו' כו' כולו מעומד. ולכוין בכל יום ויום מן המ"ט ימים בתיבה אחת ממ"ט תיבות שיש בזה המזמור. גם יכו'ן באות אחת ממ"ט אותיות שיש בפסוק 'ישמחו וירננו' וכו'."
הטעם להקדמת "אנא בכוח" הוא בגלל שזו תפילה על יציאה מהגלות, "אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה". תפילה להצלה מצרת הגלות ומשעבוד מלכויות, שבה אנו נחשבים כמו "צְרוּרָה". כבולים ושבויים בידי אומות העולם. רמז לכך נמצא במספר המילים של התפילה הזו שהוא מ"ב, כנגד מ"ב מסעות שעברו ישראל בדרך ממצרים לארץ ישראל. גם אנו עוברים כמותם מ"ב שלבים ומסעות בתהליך היציאה מצרת הגלות גם בימינו.
למנצח בנגינות – תפילה למ"ט עליות בגאולה
אחרי "אָנָּא בְּכֹחַ" אנו מתפללים ליישוב ארץ ישראל בהארת פנים דרך מזמור "למנצח בנגינות". שבמזמור זה אנו מבקשים חן, ברכה והארת פנים. "אֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה". שזו הגאולה השלמה. "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם" (ישעיה ס). אנו מתפללים גם לשפע חקלאי בארץ ישראל – "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ". מתפללים שכל השפע שיבוא על עם ישראל יביא את העולם כולו להבנה שה' מנהל את העולם. יביא ליראת שמים מקצה לקצה – "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ". זו התפילה שאנו צריכים לומר כל יום אחרי ספירת העומר. ולכן ראוי לכוון במיוחד כאן, בקריאת המזמור הזה, כאילו הוא כתוב על המנורה שיש בבית המקדש. כאילו היא מול עיניו.
כוונה באותיות של יִשְֹמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים – לגאולת העולם
מלבד הכוונות הנ"ל אנו מכוונים כל יום ממ"ט הימים באות אחת מהפסוק המרכזי של מזמור למנצח. "יִשְֹמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים. כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה". בפסוק זה יש מ"ט אותיות. והכוונה בזה היא על קידוש ה' שיהיה בגאולה לעיני כל העמים. שגם בזה עוסק הפרק הזה. גם בזה אנחנו צריכים לכוון בכל ספירת העומר, שכך היה ביציאת מצרים וכך יהיה גם בגאולה העתידה. אמן ואמן.
סיפורים
שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם, שֶׁלָּהּ הוּא
סיפר הרב זצ"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו זצוק"ל, ששמע מגאון עוזנו ותפארתנו בעל הרב בן איש חי זצוק"ל, שהייתה אישה אחת שקוראים לה "חתון", שזה בערבית "מלכה". בעלה ובניה היו תלמידי חכמים חשובים, בקיאים בש"ס ובפוסקים.
אחרי 120 שנה היא הגיעה לבית-דין של מעלה והביא לה מלאך אחד גמרא גדולה ואמר לה: תקבלי גן עדן על הלימוד שלך בספר הזה. אחר כך בא מלאך אחר והביא לה ספר של "טור" גדול וכבד ואמר לה אותו דבר. אחר כך בא מלאך שלישי והביא "שולחן ערוך" גדול ואמר לה שגם עליו מגיע לה עולם הבא.
אמרה להם: טעיתם. זאת חתון אחרת. זה לא שלי. אני בעולם הזה הדחתי כלים ושטפתי רצפה. אמרו לה: פה עולם האמת, אין טעויות. את עזרת לבעלך ולבנך ודחפת אותם ללמוד תורה – את תקבלי שכר על התורה שלהם.
זה מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו על אשתו: "הָנִיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא". דהיינו לא רק תורתו של רבי עקיבא שלה, אלא גם התורה של כל תלמידיו היא שלה. ואם כן, כמה גדול שכרה! ועוד לדעת, כי ברבות הדורות יש לרבי עקיבא רבבות אלפי תלמידים, וכמה שכרה הולך וגודל. ודברי רבי עקיבא לא היו לתפארת המליצה, אלא האמת לאמיתה.
מכרכר למען השלום
סיפר הרב זצ"ל: פעם אחת כתב רב אחד תשובה באיזה עניין, ומישהו כתב עליו בלשון זלזול: "מה הוא מקרקר?" כמובן שהרב הקפיד עליו מאוד והיה כעס גדול.
בצעירותי נהגתי ללכת ולעשות שלום בין אנשים, וכך עשיתי גם במקרה הזה, הלכתי לאותו רב שהקפיד ואמרתי לו, שאותו אדם כתב עליו 'מכרכר', כמו שכתוב אצל דוד המלך – 'ודוד מכרכר בכל עוז', שהיה רוקד ומשבח את הקדוש-ברוך-הוא.
אמר לי הרב: אבל הוא כתב 'מקרקר', בקו"ף! אמרתי לו: בת ק' כבת כ'. אמר לי הרב: אתה אומר זאת רק כדי ללמד זכות! אבל בסוף לא היה יכול לכבוש את חיוכו ומחל לאותו אדם שפגע בו.
תשובה כהלכה
צפרא טבא. האם נכון שאסור לומר שלום, בוקר טוב ולדבר יותר מדי עם הסביבה לפני תפילה? האם אחרי ברכות השחר מותר?
נכון, עד סוף התפילה. אבל אם אתה פוגש מישהו, מדרכי שלום מותר להגיד לו בוקר טוב.
אין לאן ליפול. איך אפשר להגיע למצב שכשמבזים אותך תשמח, וכשמכבדים אותך תצטער?
אם מבזים אותך – אתה לא נופל בגאווה. ואם משבחים – אתה עלול ליפול. והעיקר לדעת, ככל שאתה יודע את גודל תפקידך בעולם, וכמה יש לנו עוד לפעול טוב, אתה פחות מתרגש ממה שאומרים עליך.
ואהבת לחייך כמוך . האם אני מחויב במצוות "ואהבת לרעך כמוך" גם כלפי מישהו שאני מרגיש שיורד לחיי?
אם הוא יורד לחייך אתה לא חייב להאיר לו פנים. אבל תתפלל עליו שיחזור בתשובה ולא ירד לחייך.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
יום עיון בנושא בית המקדש- תשעה באב תשע"ז תשעה באב ענייני דיומא
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
