ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קרוב אליך
על רקע מציאות זו מוצגת בפרשתנו מצווה מרשימה ומפתיעה. המלך, שהכול חייבים לכבד, נדרש להיות עניו, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". משה, גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות, היה "עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". זוהי אחת המהפכות שהיהדות חוללה בתולדות הרוחניות. בעולם העתיק, הרעיון שמלך צריך להיות עניו היה ודאי נשמע כבדיחה גרועה. עד היום אפשר לראות, בחורבות ובתלים של מסופוטמיה ומצרים, סדרה אינסופית כמעט של מיזמי יוהרה ששליטים הקימו כדי להגדיל את כבודם ולהאדירו.
גם אריסטו לא הסכין לרעיון שהענווה היא מן המידות הטובות. המֶגָאלוֹפְּסִיכוֹס שלו, האדם בעל הנפש הגדולה, היה בן אצולה המודע לעליונותו על ההמונים. הענווה נועדה לדלת העם, לאלה שנולדו להישלט ולא לשלוט; הענווה, כמו גם הציות, השעבוד ושפלות הרוח. הרעיון שמלך צריך להיות עניו, רעיון שהיהדות הגתה ואשר לימים אימצה אותו הנצרות, היה רדיקלי בחדשנותו.
זוהי דוגמה מצוינת ליכולתה של הרוחניות להתוות את אופן התנהגותנו, הרגשתנו ומחשבתנו. המאמין שיש אלוקים שאנו עומדים בפניו - מאמין מתוך כך שהוא עצמו אינו מרכז העולם. ה' הוא מרכז העולם. "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", אמר אברהם, אבי האמונה. "מִי אָנֹכִי?" שאל משה, אדון הנביאים. ענוותנות זו לא גרמה להם להיות רופסים או חנפנים. אברהם כינה את עצמו "עפר ואפר" דווקא בשעה שהרהיב להתמקח עם אלוקים על העונש שהשית על סדום וערי הכיכר. משה, העניו מכל אדם, הוא־הוא אשר העז לקרוא לה' שיסלח לבני ישראל "וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אברהם ומשה היו מנועזי הרוח הגדולים שהעמידה האנושות.
ענווה איננה שפלות. היא רחוקה ממנה עד כדי כך שהרמב"ם תיאר אותה כשביל הזהב שבין שני קצוות, שִׁפלוּת וגאווה. שפלות היא הערכה עצמית נמוכה. העניו מעריך את עצמו, ובטוח בהערכתו זו, ועל כן אינו זקוק לאישור מפי אחרים. על כן אין העניו מרגיש צורך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא חכם מהאחרים, פיקח מהם, מוכשר מהם או מוצלח מהם. הוא בטוח בעצמו מפני שהוא יודע שה' אוהב אותו. הוא יודע שה' מאמין באדם גם אם האדם מפקפק בעצמו. אין לו צורך להשוות את עצמו לאחרים. יש לו משימה משלו, לאחרים משימות משלהם, ועובדה זו גורמת לו לרצות לשתף איתם פעולה, לא להתחרות בהם.
לכן, העניו יכול להעריך אנשים אחרים על פי מה שהם. הוא אינו חווה את הזולת כראי לו־עצמו, כמי שכל מהותו היא לשקף את ערכו. מי שבטוח בערך עצמו יכול להעריך אחרים כערכם עצמם. מי שבטוח בזהותו יכול להוקיר אנשים שאינם כמותו. הענווה היא מוכוונות של העצמי אל מה שמחוצה לו. היא ההבנה של האדם שלא הכול סובב סביבו.
כבר ב־1979 פרסם כריסטופר לַש המנוח ספר ושמו 'תרבות הנרקיסיזם: החיים האמריקניים בעידן של ציפיות מופחתות'. זו הייתה יצירה נבואית. לש טען שהתמוטטות המשפחה, הקהילה והאמונה הדתית הותירה אותנו מעורערים, נטולי המשענת המסורתית של הזהות ושל הערך. לש לא זכה לחיות בעידן הסלפי, פרופיל הפייסבוק, תגיות המעצבים התפורות בצדו החיצוני של הבגד, וכל יתר הצורות של ה"פרסומת לעצמי", אך ודאי לא היה מופתע מן ההתפתחויות הללו לוּ זכה והאריך ימים. הנרקיסיזם, אמר לש, הוא צורה של חוסר ביטחון, המצריכה את האדם לזרם קבוע של אישור חיצוני ולהזרקוֹת סדירות של הערכה עצמית. איך לומר בעדינות? יש דרכים מוצלחות יותר לִחיות.
לפעמים אני חושב שהנרקיסיזם ואובדן האמונה הדתית כרוכים זה בזה. כשאנו מוציאים מעולמנו את אלוקים, במוקד התודעה שלנו נשאר העצמי. אין זה מקרה שגדול האתיאיסטים המודרניים, פרידריך ניטשה, ראה את הענווה כמידה־רעה. הוא תיאר אותה כנקמתם של החלשים בחזקים. אין זה גם מקרה שאחד מחיבוריו האחרונים נקרא "למה אני חכם כל כך". זמן קצר לאחר כתיבתו נסוג ניטשה אל מחלת הנפש שאטמה אותו באחת־עשרה שנות חייו האחרונות.
אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.
עזרא טאפט בנסון, איש דת ושר בממשלת ארצות הברית, אמר כי "הגאווה שואלת מי צודק; לענווה אכפת מה צודק". לעבוד את ה' באהבה, אמר הרמב"ם, פירושו לעשות את האמת מפני שהיא אמת ולא משום סיבה אחרת. האהבה היא היציאה מהעצמי. כך גם הסליחה. וגם האלטרואיזם. אם נעמיד את עצמנו כמרכז עולמנו, סופנו שנראה בכל זולת ובכל דבר רק אמצעי להשגת מטרותינו. והצמצום הזה של האחֵר הוא, מיניה וביה, צמצום של עצמנו. ענווה פירושה חיים לאורו של הגדול והעצום ממני. כשאלוקים עומד במרכז חיינו, אנחנו נפתחים אל תפארת הבריאה ואל יופיו של הזולת. ככל שהעצמי שלנו קטן כן רחבים אופקי עולמנו.
קרוב אליך (663)
הרב נחמיה וילהלם
217 - רוצים ולא יודעים איך? קבלו...
218 - הגדולה שבענווה
219 - ללא אשמה
טען עוד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
