ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
פרשת כי תצא עשירה במצוות. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג, טז). רצה הקב"ה לזכך את ישראל וכיוון אותנו בכל מעשה שאנחנו עושים, איך לעשות ולפעול בצורה הכי נכונה והכי טובה, באופן השלם ביותר כדי שעמו ישראל יהיה זך, שלם ומתוקן. וצריך להודות לריבונו של עולם על זה. חכמים כנראה ראו צורך להדגיש את הדבר ולכן אמרו: רצה הקב"ה לזכות את ישראל. ריבוי המצוות אינו עול. הוא לא בא להכביד, חס וחלילה, על ישראל אלא לזכות את ישראל. ואשרינו שהקב"ה מכוון אותנו ומרומם אותנו אליו.
קדושת המשפחה
בפרשה שלנו יש אזהרות רבות הנוגעות לענייני שלמות המשפחה וצריך להתבונן בהן. הכול נובע מהגדולה המיוחדת שיש לחיי המשפחה הנכונים והשלמים. אדם נברא בצלם אלוקים. צלם אלוקים השלם זה הזוג. "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה, ב). לשניהם ביחד קרא הקב"ה בשם אדם. הזוהר אומר (קדושים, דף פא ע"ב): שמי שלא נשוי הוא בגדר "פלגא דגופא". כלומר זוג שמתחתן זה לא שניים שמתחתנים ומחוברים זה אל זה, קשורים עכשיו זה אל זה, אלא אלו שני חצאים שנהיים לאחד. זו מציאות שלמה, מציאות רוחנית, מציאות שיש בה כביכול דמיון לריבונו של עולם.
הנביא יחזקאל אומר (יחזקאל א, כו) במעשה מרכבה שהוא רואה דמות אדם. אנחנו כמובן לא מבינים את המראה הגדול שראה יחזקאל, אבל יש שם מיני חיות והופעות, ועל הכסא יש דמות עם השם אדם. כביכול הקב"ה ברא באדם משהו דומה לריבונו של עולם וצריך לשמור על הצלם האלוקי הזה שהוא יהיה שלם, שהוא יהיה טהור, שהוא יהיה זך. לשמור על אחדות המשפחה, על הבריאות של המשפחה שיש בה קדושה גדולה. כך נמשכים דורות על גבי דורות של אנשים שנבראים בצלם אלוקים. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א).
מתוך כך באות האזהרות שחלילה וחס לא לשבש את הסדר הזה, סדר שהוא בעצם הגורם לכל מה שמתרחש בכל העולם כולו. כנסת ישראל וריבונו של עולם זה דוד ורעיה. שמים וארץ זה גם כן זוג. שני לוחות הברית הם שניים שהם אחד. כל המציאות כולה היא בנויה בצורה כזו של זוגיות. גם באדם עצמו יש כמה אברים זוגיים לבטא את העניין הזה שהאדם הוא בעצם התמצית של כל הבריאה כולה. ולכן השלמות הזו באדם, במשפחה, היא כל כך חשובה, כל כך ערכית. צריך להיות כל כך שלם שלא יהיה שום דבר שהורס את זה. ואם מבינים היטב שקדושת המשפחה היא דבר כל כך גדול וגבוה, אז מבינים שהלבבות צריכים להיות נקיים מכל נטיות אחרות, מכל חולשות, מכל סטיות, ולהיות מוכנים לעניין המשפחה, שהמשפחה תהיה שלמות של אחדות.
התחשבות בסביבה
בתוך הפרשה הזו אנחנו פוגשים מעניין לעניין: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י) "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (שם, טו). התורה מדריכה אותנו שאנחנו צריכים לשמור שהמחנה יהיה נקי מלכלוך גשמי. בשביל זה יש "יתד תהיה לך על אזנך" (שם, יד), לכסות את מה שצריך לכסות, שיהיה המחנה טהור, שיהיה המחנה קדוש. כלומר התורה מדריכה אותנו להיות נקיים לא רק בנפש אלא גם נקיים בגוף. וצריך לעבוד על זה ולהשתדל, גם מבחינה כללית, שיהיה "מחניך קדוש", מדובר במחנה הצבא, וודאי וודאי שהמחנה התורני צריך להיות קדוש לא פחות, וטהור לא פחות, ונקי.
יש בזה מצווה בפני עצמה. יש בזה עניין שבין אדם לחברו. שכל אחד יתחשב בסביבה שלו. החברים בחדר יתחשבו זה בזה, בבית המדרש מתחשבים זה בזה, בסביבה מתחשבים ודואגים שלא רק שלא ללכלך, אלא משתדלים שהיה נקי, שהמחנה יהיה קדוש. גם אם אחרים לא שמרו ולא נשמרו ולא ניקו כל כך, אז אפשר לעשות את זה במקומם. וגם כמובן, יש רמז ואזהרה שצריך לשמור על טהרת המחשבה, טהרת הלב, לא רק שהמחנה יהיה קדוש אלא שגם המחנה הפנימי, הלב, יהיה נקי. נקי מטומאה, נקי מקלקולים. שוב פעם, צריך לראות את זה בצורה חיובית, צריך שהלב יהיה כל כך עסוק בקדושה, בתורה, באהבת ה', באהבת ישראל, באהבת האדם, שלא יהיה מקום להרהורים אחרים. שיהיה מלא בערכים, בשאיפות, במטרות של קודש, וממילא כמובן מסתלקים הדברים הזרים.
הטובה והקלקול שבפלאפונים
אני רוצה להתייחס למציאות של דורנו. הפלאפונים, האינטרנט, לסוגיהם השונים זו ברכה שהקב"ה נתן לעולם. זה ממש מקל כל כך על החיים, מוסיף אפשרויות בכל תחומי החיים, ובעיקר בקודש: אפשר להשתמש בזה ללימוד, לשימור, למציאת מקורות, להפצת תורה בעולם.. אלו אמצעים שמסייעים מאוד לקודש, וצריך מאוד להודות לקב"ה על הטוב הזה שהקב"ה היטיב עמנו ולא להתלונן ולהגיד שהטוב הזה מפריע לנו.
זה מתחיל מאדם הראשון, כשאדם הראשון הקב"ה נתן לו אישה, מתנה מאד גדולה, ואז היא פיתתה אותו והוא התפתה, בא הקב"ה ואמר לו: חטאת! ענה לו אדם: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (בראשית ג, יב). אני נתתי לך אישה לעזור לך, להיות "עזר כנגדו" (שם ב, יח), ומה אתה מתרץ: "האישה אשר נתתה עמדי"? שאתה לא אשם, בגלל שנתת עמדי אישה! עושים איתך חסד ואתה משתמש בזה להאשים! נותנים לך אינטרנט בשביל ללמוד תורה, בשביל שהחיים יהיו יותר קלים, הקב"ה כל כך עוזר, ואז באים ואומרים "האישה אשר נתתה עמדי", זה ממש לחזור על הטענות של אדם הראשון. במקום להודות לקב"ה, ולהשתמש במכשירים האלה בצורה הכי טובה שאפשר.
צריך להסתכל על טוב ה'. הקב"ה מיטיב, וכל הזמן מקדם כלים חדשים, החיים מתרחבים ואפשר להרחיב בזה את הידע, וזה עושר רוחני שאפשר להיפגש עם כל כך הרבה נושאים שבדורות הראשונים תלמידים לא נפגשו בהם. האינטרנט יאתגר את הרמי"ם ואת הרבנים הגדולים מפני שהתלמידים הצעירים יכולים להגיע לכל כך הרבה מקומות בעצמם, וצריך כבר לתת שיעורים מסוג חדש, זה לא כל כך פשוט. זה טוב ה' וצריך לראות את טוב ה'. אם אתה מבין שזה מעשה ה' וזה טוב ה', אז יעלה בדעתך להשתמש בזה לדבר אחר? בכלל לא שייך להשתמש בזה לדבר אחר! הקב"ה נתן לך אמצעים לעבודתו, אמצעים לחיות חיים מלאי אור, שאור ה' יאיר ברוחב, בגודל, בעומק, אז שייך לקחת דבר כזה ולהשתמש בו להיפך? לא יעלה על הדעת. חס וחלילה!
זו מעלה שאפשר להפוך אותה לחיסרון. האפשרות לדעת מה קורה כל הזמן בעולם ולהיות מחוברים כל הזמן, זה מצד אחד מעלה גדולה ומצד שני פיזור נפש גדול. אדם במקום להשתמש בזה לטובה, כמו שאמרנו, נמצא בזה כל הזמן. רואה פה ורואה שם, מדבר עם פה ועם שם, שולח מסרון כזה ומסרון אחר ומבזבז את זמנו. במקום להשתמש במכשיר הזה רק בזמן שצריך וכמה שצריך ולמה שצריך, הוא נהיה עבד של המכשיר. במקום שהמכשיר הזה ישרת אותו המכשיר הזה נהיה בעל הבית על האדם. האדם הוא בן חורין, לא צריך לתת למכשיר לשלוט עליו. לא נכון כל הזמן לראות אם קבלתי הודעה או מסרון או לא קבלתי, ולענות כאן ולענות שם, ולראות מה קרה ולדעת כל מה שקרה, ואם תידחה ידיעה מסוימת ברבע שעה זה כבר ממש פוגע בשלמות המציאות שלך...
צריך לקחת את הדברים הללו ולראות שריבונו של עולם מנהל את עולמו והוא כל הזמן מיטב אתנו ואי אפשר לבוא עם הטובות שהוא מטיב אתנו ולהשתמש בזה חס וחלילה למשהו שלא שייך. צריך לפתח בריאות ושליטה עצמית. לא בכוח להגיד: "אני מתאמץ לא לעשות את זה" אלא זה 'ניט שאייך', לא שייך. לא שייך להיות עבד של מכשיר. זה סך הכול חתיכה של מתכת, אתה לא יכול להיות עבד שלו וכל הזמן להיות תלוי בו. שים אותו בצד, בסדר הלימוד בוודאי שלא שייך להחזיק מכשיר כזה, בתפילה גם כן לא שייך, ובהפסקה צריך לנוח. אז כשאתם צריכים לחפש איזה מקור, אפשר להשתמש בזה. זה דבר שצריך לקחת אותו לשימושנו, לא שאנחנו נשרת אותו, שהוא ישרת אותנו. לחיות באופן הנכון לדעת להסתכל עין בעין, כמו שהקב"ה עושה איתנו, כל הטובות שהוא מטיב איתנו זה כדי להטיב איתנו. ולהשתמש בזה כמובן רק לטובה. אז יש במכשיר כמובן אפשרויות לראות את הדברים הכי טובים ויש להפך. אז אמרתי כבר כמה פעמים שבישיבה שלנו כולם חייבים להיות בריאים. אבל מי שעדיין לא הגיע לבריאות הזו שהוא עדיין קצת עבד של המכשיר, והוא קצת מתגרה לראות דברים שלא צריך לראות, הוא לא צריך להחזיק מכשיר שמזיק לו, או שהוא יגביל את המכשיר באופן שלא יוכל להזיק לו. אין דבר כזה לתת לו להזיק, צריך להגיע למצב כזה כמו שאמרתי שמשתמשים בו רק לטובה וחס וחלילה לא לשום דבר שלא כהוגן. זה התפקיד שלו, בשביל זה הקב"ה ברא אותו.
ביומו תתן שכרו
הפרשה שלנו מלמדת אותנו מספר לימודים חשובים. זו פרשה עשירה ואנחנו נוגעים רק בנקודות מסוימות מתוך הפרשה. התורה מלמדת אותנו שכל דבר צריך לעשות בזמן. לא לאחר. יש בל תאחר של "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד, טו), כלומר אדם שלקח פועל צריך לשלם לו באותו יום. אדם שכר כלי להשתמש בו יום יומיים, גמר להשתמש, בו ביום צריך לשלם שכר. אדם לקח קבלן צריך לשלם שכר בזמן. הזוהר אומר (כי תצא, עמוד רעח) שביומו תיתן שכרו זה לא רק בענייני ממונות בלבד, אלא זה גם כלפי שמיא. ביומו תיתן שכרו, הקב"ה כאילו נותן לנו כל הזמן בשפע, אנחנו צריכים להחזיר, אז "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג), "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כב, כה) "בא השמש" זו תפילת מנחה, "ביומו תיתן שכרו" זו תפילת שחרית, "ואליו הוא נושא את נפשו" זו תפילת מעריב. זה ביומו תיתן שכרו, צריך כל הזמן להודות לריבונו של עולם על הטוב הזה שהוא נותן לנו.
הפרשה מדברת הרבה על אמינות, הבטחת - תקיים. גם בנדרים, גם אמינות בין פועל למעביד. מה שאדם מבטיח הוא צריך לקיים. אם צריך להשיב חוב אומרת הגמרא במסכת כתובות (דף פו, ע"א) שפריעת בעל חוב מצווה. מאיפה המקור של זה, אומר רש"י (שם, ד"ה פריעת) שזה בא מהפסוק שמלמד אותנו שיהיה הן שלך הן ולאו שלך לאו. "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא יט, לו). כל מה שאדם מבטיח הוא צריך לקיים, להיות אמין, ובזמן, לא לאחר.
אתם הבחורים לא כל כך מזדמן לכם לעשות משא ומתן ושצריך לעמוד במילה שמבטיחים, אבל צריך להתרגל לכך כבר עכשיו. כל מה שאדם מבטיח הוא צריך לקיים, לא לדחות. לוקח הלוואה צריך להחזיר אותה בזמן, מבטיח משהו לחבר, צריך לקיים. אתה לא בטוח שאתה יכול אז אל תבטיח. אדם נדר צדקה צריך כמובן לתת את זה מיד, לתת בזמן. אחרת הוא עובר גם על איסור "בל תאחר" לא רק על ביטול המצווה של הצדקה. צריך להיות אדם ישר. כמה וכמה מצוות יש בתורה שמדברות על כך שלא לאחר את הדברים.
הרב זצ"ל באורות התשובה גם מזכיר את הדבר הזה בפרק יד בסעיף לב אומר הרב:
צריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא, אפילו אם יהיה מהדברים הקלים מאד, כי אחור התשובה דומה לאחור טומאה במקדש, ושהית כלאים בלבישה ושהית חמץ בפסח שכל רגע בפני עצמו הוא חטא מיוחד.
אדם רוצה לחזור בתשובה אבל הוא דוחה את התיקון שלו בפועל. חזרה בתשובה שאדם דוחה זה יכול להיות מקרה שאדם צריך להחזיר משהו לשני אחרי שלקח שלא כהוגן וצריך להחזיר, אז הוא חושב להחזיר אבל הוא דוחה את ההחזרה הזו. או אפילו אדם הרהר הרהורים לא טובים או עשה מעשה לא טוב ולא תיקן את זה. המעשה עדיין שורה עליו. זה כמו טומאה, אדם עושה עבירה רוח טומאה מסוימת נמצאת בתוכו, אסור להשאיר את רוח הטומאה הזו. אומר הרב שזה כמו טומאה במקדש. הלב של האדם הוא כמו בית המקדש. הלב צריך להיות לב שעובד את ה'. לב שכולו קדוש. ואם יש בתוך הלב, בתוך המוח, בתוך כוחות האדם, בעקבות עברה שהוא עבר איזו רוח של טומאה, אז זה כמו טומאה במקדש שצריך לסלק את הטומאה. אסור להשאיר את הטומאה במקדש.
לכן אסור לאחר את התשובה, צריך לסלק את הטומאה. זה כמו טומאה במקדש, זה הכי עוצמתי מה שהרב אומר. אותו דבר כמו שהיית כלאיים, אדם לבש כלאיים ולא מוריד, כל רגע ורגע שהוא נשאר עם הכלאיים אז הוא עושה עבירה. אומר הרב כל העבירות הם בעצם כך, שאם נשארת עם העבירה זה כאילו העבירה נמשכת. או שהיית חמץ בפסח שכל רגע ורגע בפני עצמו זה חטא מיוחד.
"ובהכפל חטא קל הרבה פעמים הרי הוא כעבות העגלה". ללמדך שתמיד אדם שמתעורר לעשות דבר טוב שלא ידחה אותו. התעוררת לעשות דבר טוב - אל תאמר 'נעשה את זה אחר כך', תעשה את זה עכשיו. אל תדחה. כל תיקון לעשות מיד.
בת קול היוצאת מהר חורב
"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". אתם שומעים את בת הקול שיוצאת מהר חורב בכל יום? אם אף אחד לא שומע אז בשביל מה היא יוצאת? מה העניין הזה שבת קול יוצאת כל יום ויום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה? הר חורב זה מקום נתינת התורה. יוצאת כל יום כאילו בת קול. הפירוש הוא, שמפעם לפעם, כמעט כל יום מתעורר באדם איזה הרהור לעשות דברים טובים והוא דוחה את זה על הסף. לא שם לב, מפני שיש לו איזו תחושה שאין לו כוח לעשות, או שהוא לא יצליח לעשות. כל מיני רגשות בתוכו שמונעים ממנו לפתח את ההתעוררות הזו ולהשתמש בה. וזה קורה ממש בכל יום בכל אדם. בת קול שיוצאת מהר חורב ונשמעת, קול לרגע אחד. אולי אפילו מספר פעמים שאדם מתעורר ואומר 'טוב אני צריך לשנות משהו, לתקן משהו, לתקן בי איזה דבר כזה או אחר' והוא לא אוחז בהרהור הזה, הוא לא מקשיב לעצמו, הוא לא מקשיב להתעוררות שבת הקול מעוררת בו. אז בת הקול יוצאת לחינם.
אדם צריך להקשיב להרהורים שלו. וכאשר מתעורר אצלו איזה רצון טוב לקחת את זה מיד ולראות איך לממש אותו. איך להוציא אותו מהכוח אל הפועל. לא לדחות. לא להגיד 'אחר כך'. אתה רוצה לעשות דבר טוב - אל תדחה אותו. אם אתה עוסק בדבר טוב אחר ואתה רוצה לעשות עוד דבר טוב - אז אל תדחה אותו. תגיד לעצמך, תעשה תכנית - 'עכשיו אני עוסק בדבר טוב ו'העוסק במצווה פטור מהמצווה', אבל אם התעורר אצלו הרצון לעשות דבר טוב נוסף, אז 'אני אעשה את זה בזמן אחר', ויקבע לעצמו זמן ומתי הוא יעשה את הטוב השני. ¬¬לא צריך דווקא התעוררות מבחוץ שמישהו אחר יעורר אותו: שיחה, שיעור, ספר וכדומה, אלא מתוך עצמו של האדם, בתוך תוכו של האדם יש מעיין פנימי נובע שהוא רוצה להיות יותר טוב, יותר צדיק, יותר שלם ומתוקן. וצריך פשוט להקשיב לעצמו, להקשיב לרצונות הפנימיים הטובים שלו, שהם נמצאים ומתעוררים כל הזמן, מתעוררים בזיקים קטנטנים וצריך לשים לב אליהם.
הרהור תשובה
כבר למדנו ודיברנו שהרהור תשובה זה דבר שהוא פועל. אף על פי שהוא עדיין לא מומש. כשאדם מהרהר בתשובה יש דרך ארוכה עד שההרהור יהפוך למעשה, עד שהוא יצא מהכוח אל הפועל. אדם החליט על דבר שהוא כל הזמן נכשל 'די אני לא רוצה יותר להיכשל', אבל מהרהור הזה ועד המימוש זו עבודה קשה כי הוא צריך להתמודד עם קשיים, יש לו משיכה וקשה לו, עצלות או סיבה אחרת. לדוגמה אדם שיש לו נטיות להיות ביקורתי מדי, ותמיד רואה בעין רעה אחרים. הוא מחליט 'די אני לא רוצה להיות כזה, זו לא תכונה טובה', אבל לשנות תכונה זו עבודה גדולה. זו עבודה שיכולה להימשך זמן ארוך. אז מה קורה כשאדם מהרהר בזה - הוא חושב בתת ההכרה שלו 'זה כל כך קשה לי' ואז הוא דוחה את ההרהור. לא נכון לדחות הרהורים. אם יש לאדם הרהור, ראשית כל הוא פועל אפילו אם הוא אחר כך לא מומש, הוא פועל, יש לו כוח מאד גדול. הוא פועל לפני ולפנים, הוא לא פעל בחוץ אבל הוא פעל בפנים. יתר על כן אני אומר: אם אדם רוצה לשוב בתשובה והוא יודע שהוא לא יכול לבצע את זה - זה לא נכון שהוא לא יכול לבצע - זה קשה לו מאוד אבל הוא מאד רוצה לחזור בתשובה. הרצון הזה עצמו הוא בעל ערך עצום, למרות שהוא אומר 'אני עדיין לא יכול לתקן, לא יכול!' הוא מרגיש שהוא לא יכול לתקן. יש לו הרגלים ויש לו נטייה כזו שכל הזמן מושכת אותו למחשבות לא טובות, או לדיבורים לא טובים או מעשים לא טובים. הוא יודע שעד לעקירת הדבר הדרך ארוכה מאד ולא ביום אחד. אבל הוא רוצה לתקן, לא לזלזל ברצון הזה! הרצון הזה הוא בעל ערך עצום, בתוך תוכו הוא בעל תשובה אפילו שהוא לא ביצע את התיקון, הוא בעל תשובה מבחינה מסוימת. וזה בעל ערך עצום.
אם כך הוא יסתכל על התשובה שלו שהיא חשובה מאד, למרות שהוא לא עשה דבר, אבל הוא רוצה להיות טוב ולתקן, הרצון הזה הוא בעל ערך עצום. אם הוא יחזיק בו ויחשוב 'אני ממשיך לרצות, אמנם זה לא מתממש אבל אני ממשיך לרצות, אז אני כן רוצה להיות מתוקן, אני רוצה לתקן' הוא מחזיק ברצון הזה, בסופו של דבר הרצון יתגבר ויתגבר והוא גם יוכל לתקן. אבל כמו שאמרתי, אפילו שעכשיו הוא רק רוצה יש לזה ערך גדול מאד, ערך עצום. צריך להחזיק בהרהורים, להחזיק ברצונות הטובים, בכל המחשבות הטובות ולא לבטל אותם. לא לחשוב שרק המעשים חשובים, שאם אדם רוצה להתנהג ולעשות את רצון ה' והוא לא עושה אז זה לא שווה כלום. זה לא נכון! הרצון לתקן הוא רצון בעל ערך גדול מאד.
וזה כמובן העניין של הימים האלה, ימי התשובה שאנחנו נמצאים בהם. ברוך ה' עברו עלינו שבועיים מצוינים, של התקדמות ושל לימוד. הישיבה כולה נמצאת במהלך של לימוד יפה מאד, ברוך ה'. ונשארו לנו עוד שבועיים עד לראש השנה, ובעזרת ה' אנחנו תפילה שנשתמש בימים האלה להתעוררות לתשובה, אלו ימי רחמים. כמו שהזכרנו, אלו ימים שבהם עלה משה למרום, בארבעים הימים האלה, אלו ימי פיוס בין ישראל לריבונו של עולם. נעסוק בזה, נעסוק בלימוד, ויחד עם הלימוד נעסוק במחשבות התשובה, בהרהורי התשובה ומעשה התשובה.
ושנבוא בעזרת ה' לימים הנוראים מוכנים ומתוקנים ונזכה בעזרת ה' לשנה טובה, כתיבה וחתימה לנו וכל ישראל.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
