ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- ויקהל
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יעקב בן יצחק
כתוב בפרשה:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, א-ג).
מבאר רש"י, וז"ל:
"ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש".
ידוע שכאשר אדם חוזר ממסע בארץ רחוקה, מתקבצים קרוביו לשמוע ממנו חוויות מיוחדות שעבר, ומראות מיוחדים שראה, וגם כאן כשמשה רבנו חזר מ"מסע" מרתק בשמים שארך 120 יום, עם הפסקה של יום אחד (שכן עלה בתחילה בז' לחודש סיון לקבל את התורה וירד בי"ז תמוז אחרי מ' יום, ובו ביום שבר את הלוחות בעקבות מעשה העגל, ושוב עלה בי"ח או בי"ט תמוז וירד בער"ח אלול אחרי מ' יום, ושוב עלה בר"ח אלול וירד למחרת יום הכיפורים שנקבע ליום מחילה סליחה וכפרה) בודאי שדבר זה עורר את סקרנותם של כל עם ישראל שרצו לשמוע "חדשות" מהשטח בשמים, וזהו שרש"י אומר שבאו מעצמם. והנה, במקום שמשה יספר להם על המפגש וה"עימות" שלו עם המלאכים וכדומה, הוא מתחיל ללמדם הלכות שבת, והיו ישראל תמהים ואמרו לו וכי בשביל זה באנו? אמר להם משה רבנו, בואו ואספר לכם דבר "מרתק" והוא, שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גהינם של ימות החול וכתוב בפתחו "חול", ויש גהינם של יום שבת וכתוב בפתחו "שבת". וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עברות ומגיע לו על כך עונש בגיהנם, בשבת הגהינם שובת, אבל מי שחילל את השבת, אש הגהינם של שבת בוערת גם בשבת במידה כנגד מידה, כי מי שחילל את השבת, "מחללים" עליו את השבת בגהינם.
שבת - הדבר הראשון שלימד מרע"ה
הפוסקים הראשונים והאחרונים הפליגו בחומרתה של השבת. ומי שלא לומד היטב הלכות שבת, אי אפשר שלא יעבור חלילה על איסורי שבת, ומשום כך ראה משה רבנו - בשעה שירד מן ההר למחרת יום הכיפורים - ללמד בתחילה את הלכות שבת (ועיין בהקדמה של המש"ב לחלק ג' על הלכות שבת).
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת
את הנהגת הענישה על חילול השבת לומדים מהפסוק בנביא ישעיה שאומר: "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר" (סד, כד) - אם מבעיר אש כאן ביום השבת היינו הוא מחלל שבת, אשם לא תכבה שם בגיהנם.
ולכן התורה מזהירה "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", כי חומרת המחלל שבת רבה היא, ואם משמרים את השבת, השבת משמרתם.
זמני השבת - בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם
כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי היה דורש על פסוק זה - מהו בכל מושבותיכם? אלא ללמדך שיש מקומות שונים בעולם זה מזה, וזמני השבת משתנים ממקום למקום, שכן העולם הוא כדורי (ועיין בא"ח ש"ר פרשת שמות בהקדמה), והיכא שבמקום אחד השמש מאירה, במקום השני שורר חושך, ובשעה שבארץ ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין לא נכנסה השבת, ובשעה שיוצאת השבת בארץ ישראל, עדיין באמריקה שרויים בעיצומה של השבת (גם בארץ אחת יתכנו שינויים בין שעות כניסת ויציאת השבת). ומי שגר למשל באמריקה אינו יכול להכניס את השבת לפי זמני ארץ ישראל, או להוציאה לפי זמני ישראל והוא בעיצומה של השבת במקומו, ולכן התורה מזהירה שאת השבת חייבים לשמור בכל מקום ומקום לפי השעה שבמושבו.
שֵׁשֶׁת יָמִים "תֵּעָשֶׂה" מְלָאכָה
כתוב בפרשה (שמות לה, ב) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", אומר בעל אוה"ח הקדוש מזה שכתוב תֵּעָשֶׂה (בציריה שפירושו מאליה) ולא כתוב "תַּעַשֶׂה" מלאכה, אנו למדים שהשבת היא מקור הברכה, ומי שמשמר את השבת, השבת משמרתו ומלאכתו נעשית בקלות ומאליה. אבל מי שח"ו לא משמר את השבת, אינו זוכה לברכת השבת, ומלאכתו נעשית בעמל וביגיעה רבה, ולא שורה בו ברכת השבת.
החנות שנסגרה בשבת
דודי הרה"ג חכם יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, נסע פעם ללונדון כדי לאסוף כספים לישיבה, וזו היתה נסיעתו הראשונה. לקח אותו הרה"ג ח"ר סלמאן ששון זצ"ל, שהיה מעשירי לונדון, לחנות אחת, אשר בעליה ידועים כבעלי צדקה גדולים התומכים במוסדות תורה.
והנה כשהמתינו בחוץ ראה הרב צדקה שיש שלט גדול על החנות שכתוב בו 7+24, הוא פנה להרה"ג ח"ר סלמאן ששון זצ"ל ושאל אותו למה כוונת הדברים, והוא ענה לו שכתוב ליד זה באנגלית שהחנות פתוחה שבעה ימים בשבוע במשך 24 שעות יום ולילה לא ישבותו. מששמע זאת הרב צדקה אמר 'איני לוקח כסף ממקום שמחללים שבת בפרהסיא'. כעבור זמן מה, יצא בעל החנות העשיר לרב והזמינו להכנס, אך הרב צדקה סירב והסביר לו שאין הוא מעוניין בכספו. העשיר התפלא כיון שלא היה רגיל להתנהגות כזו כי כולם שחרו לפתחו לקחת מנדבת ידו, והסביר לרב שבשבת זה עיקר פרנסתו שכן יום זה הוא יומא דפגרא אצל הגויים. אמר לו הרב אני נכנס לחנותך רק אם תבטיח לתת לי שביעית מהחלק של החנות, והסכים העשיר ואף כתב לו את הדברים. כשנכנסו לחנות אמר הרב לעשיר שכוונתו לא היתה לכסף אלא ליום שבת שהוא חלק אחד משבעת ימי השבוע. ומאז סגר העשיר את חנותו ביום שבת, וראה ברכה מרובה בעמלו.
הניסיון והעובדות מוכיחים כי עסק שפועל בשבת אינו רואה סימן ברכה. היה פעם מפעל זכוכית בירוחם שעבד בשבת, ולמרות שחומר הגלם של הזכוכית הוא חול והרווח על יצירת הזכוכית גדול ומובטח, המפעל נסגר. כמו כן היה מפעל גדול למלט בבית שמש, ונסגר כי פעל גם בשבת. מכאן אנו רואים שמי שאינו שומר שבת, השבת לא שומרת עליו.
טָווּ אֶת הָעִזִּים
כתוב בפרשה "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה, כו). ויש להבין, מהו טוו את העיזים, הרי היה מן הראוי לכתוב טוו את שיער העיזים, ועל זה ביאר רש"י, וז"ל: "טוו את העזים - היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן". וזו חכמה מיוחדת שהיו טוות את שערות העיזים בעודם עליהם.
תרומת הנשיאים
תרומת הנשיאים היתה מעניינת ומיוחדת, התורה כותבת "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שם, כז). וכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל, וז"ל:
"וענני שמיא אזלין לפישון (היו ענני השמים הולכים לנהר פישון שזורם ביבשת אפריקה) ודליין מתמן ית אבני בורלות חילא וית אבני אשלמותא (ונטלו מתוך הנהר את אבני השוהם ואבני המילואים - אבנים יקרות מאוד שמצויות בנהר פישון) לשקעא באיפודא ובחושנא (כדי לשקעם באפוד ובחושן) ומחתן יתהון באנפי מדברא (והיו זורקים אותם לכיוון בני ישראל במדבר) אזלין רברבני ישראל ומייתן יתהון לצרוך עיבידתא (והלכו נשיאי ישראל והביאו את אותם האבנים לעבודת המשכן)".
הנשיאים לא השתתפו בתרומה הכללית של כלל ישראל לצורך עבודת המשכן, והנה המלאכה היתה דים והותר, ולא היה לנשיאים ממה לתרום, עד שאמר להם הקב"ה להביא את אבני השהם והמילואים לאבני החושן. וכבר ביארנו בפרשת תצוה שהשמן שהורידו להדלקת המנורה מן השמים היה על פי הוראת שעה, כי הציווי הוא להדליק משמן זית זך כתית - וכך גם לגבי האבנים שתרמו הנשיאים.
שלא להתפלל מאוחר בשבת
בהמשך הפרשה מובא שהיו משכימים ומביאים את תרומותיהם מוקדם בבוקר וזהו שכתוב: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".
מכאן תוכחה לאלו שמורים היתר לעצמם לקום בשבת מאוחר, ומסתמכים על כך שבתרומת המשכן כתוב שהיו מביאים נדבה "בבוקר בבוקר" ואילו באיסוף המן בשבת כתוב שהשכימו "בבוקר", ומכאן שלא צריכים בשבת להשכים. והנה מעלת השכמת הבוקר לתפלה עם הנץ החמה בכל ימות השנה וגם בשבת גדולה ורבה היא עד מאוד, וגם מי שמיקל לעצמו לקום בשבת במנין מאוחר יותר, לא יחשוב שבגלל זה אפשר להתפלל בשעות מאוחרות מאוד, ולצערנו הרב יש המתפללים בשבת בשעה 11:15 ומעלה (וזה לכו"ע לא מתפללים, עיין ברמ"א בסי' פ"ט ועיין במש"ב וכה"ח שם), ועוד יותר מצער שיש שקמים בשעה 11:00 ויושבים בביתם לאכול ולשתות ואח"כ הולכים להתפלל, והרי לא הותרה אכילה ושתיה לפני התפלה אלא לחולים ולמי שאחזו רעב גדול, אבל לא לבריאים. וז"ל השו"ע (סי' פ"ט סעי' ג'): "ולא לאכל ולא לשתות, אבל מים מותר לשתות קודם התפילה בין בחול בין בשבת ויו"ט, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר", עכ"ל. ועיין שם בסעי' ד' "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים". ועיין למש"ב סי' רפ"ט בביאור להלכה וז"ל: "ומי שהותר לו לאכל ולשתות קודם התפילה כגון לרפואה וכדלעיל סי' פ"ט סעי' ג' פשוט דצריך לקדש מתחילה". ואילו לדעת כה"ח בסי' רפ"ט ס"ק ט"ו הביא סברת פרי הארץ שהרעב והצמא חייבים לקדש לפני התפילה, ולבסוף כתב ומ"מ בעיקר הדין שכתב פרי הארץ (היינו לקדש) יש מקילין כמ"ש בעיקרי הד"ט סי' י"ג אות ג', וכ"כ לעיל סי' רפ"ו אות כ"ח יעו"ש. וע"כ נראה דהמקדש כדי לאכל קודם תפילה יש לקדש ג"כ אחר התפלה כדי לצאת אליבא דכו"ע. ושם כתב "שמנהג ירושלים ששותים קודם התפילה בשבת קפה או תה בלי קידוש", ולא כדברי הביאור להלכה המובא לעיל.
ובכל מקרה צריכים לדעת שיש זמן תפלה, ויש זמן קריאת שמע, וישנם מקרים שעבר זמן התפלה לכל הדעות, ואפילו על תפלת מוסף שניתן להתפלל מאוחר, כתוב שמי שעושה כן וקורא אחר שבע שעות נקרא פושע (עיין ברכות דף כ"ח ע"א). ועל כן כל אדם יתגבר כארי וישכים להתפלל עם הנץ החמה, וכשיתרגל בדבר כבר לא יחפוץ לקום להתפלל במנין מאוחר יותר. ומי שקשה לו הדבר רשאי להתפלל במנין של שעה 7:00 וכדומה אבל לא מעבר לזה.
מעלת בצלאל ומלמדי התורה
על בצלאל נאמר "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ" וכו' (שמות לה, לא-לג). ועוד כתוב עליו (שם, לד) "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן". ישנם בעלי מלאכה היודעים לעבוד במלאכתם במומחיות, בין אם זו עבודת כפיים או עבודה משרדית וכדומה, אבל אינם יודעים להסביר וללמד את מלאכתם לאחרים. אבל אצל בצלאל ואהליאב היה הדבר הפוך ומעניין, שכן מעיקרא הם לא ידעו כלל את מלאכתם, שהרי זה עתה הם יצאו ממצרים מעבודת פרך קשה, וכי מנין למדו עבודות צורפות ורקמה עדינות? אלא כיון שהיה להם רצון עז לעבוד לצורך עבודת המשכן, נתן להם הקב"ה חכמת לב מיוחדת להבין במלאכתם, וגם ידעו להסביר ולהורות לאחרים את המלאכה המיוחדת שלהם. וזהו שכותב התנא במסכת אבות שיש עניין מיוחד של "והעמידו תלמידים הרבה", והביאור בזה הוא, שצריכים מארי התורה להעביר את חכמתם לדורות הבאים, שכן ישנם בעלי מקצוע מיוחד שלא רוצים להעביר וללמד את מלאכתם לאחרים כלל, אבל התורה צריכה לעבור מדור לדור, ולמלמדי התורה יש רווח עצום של "ומתלמידי יותר מכולם".
"לרבות תלמידי חכמים"
הגמרא בפסחים (כ"ב ע"ב):
"שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, פירש. אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".
ויש לשאול, מה זה "עד שבא ר' עקיבא"? מדוע לא דרש זאת שמעון העמסוני בעצמו? אלא שמעון העמסוני היה עובד עבודה פשוטה בסבלות (לכן נקרא העמסוני) ואמר אם אני אדרוש מהפסוק "לרבות לתלמידי חכמים", יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, עד שבא ר"ע שהיה עשיר והיה גם ראש הישיבה הגדולה ביותר שמנתה עשרים וארבע אלף תלמידים והוא אינו זקוק לכבוד, ולכן הוא לא חשש לדרוש זאת. ויש אומרים, ארבעה נכנסו לפרדס, והמלאכים לא עמדו בפניהם, והלקו את המלאכים מדוע לא עמדתם בפני הרבנים עד שבא ר' עקיבא שהיה מאותם הארבעה שנכנסו לפרדס והוא היחידי שנכנס ויצא בשלום (עיין לחגיגה ט"ו ע"ב) וראה מהו הכבוד שעושים בשמים לרבנים עד שהענישו את המלאכים, ולכן דרש לרבות תלמידי חכמים.
האחדות כתנאי להשראת שכינה
התורה מצוה במלאכת יריעות האוהל "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר וכו' חמשה היריעות תהינה חוברות אשה אל אחותה" וכו' – היינו יש לחברם שיהיו כיריעה אחת – באחדות. ומזה אנו למדים שכשם שהמשכן הוא מקום השראת השכינה, כך אם רוצים שהשכינה תשרה בעם ישראל, צריכים להיות כל עם ישראל באחדות.
סגולתו של המן במדבר
הגמרא אומרת (יומא ע"ה ע"א) שלמן היה כח סגולי, וסגולתו לא התבטאה רק בהיותו לחם מן השמים, אלא הוא היה מסוגל להכריע בענייני ממונות ונפשות. לדוגמא, אם היה ויכוח אם עבד פלוני שייך לראובן או שמא מכרו לשמעון, היו אומרים נמתין לבוקר, ואם ראו שהמן הגיע לפתחו של ראובן הרי שהעבד של ראובן, ואם הגיע לפתחו של שמעון הרי שמכרו לו, וכן אם אשה היתה חשודה בעיני בעלה, היה משה רבנו אומר דינו לבוקר משפט, והיו רואים אצל מי היה מגיע המן, והיה מכריע בין הצדדים.
ולכאורה יש להבין, כיצד ניתן לפסוק הלכות ודינים בענייני ממונות ונפשות, על ידי מן שהוא סגולה? אלא הביאור הוא כך, בשעה שהיה המן מגיע לפתחו של אחד מהצדדים, היה הצד שמשקר מתמלא פחד ואימה, והיה מודה בעצמו, וכך היו מכריעים את הויכוח על פי דין. מעין זה מצינו כסא שלמה שהיו לו כמה מעלות, ובכל מעלה היו חיות שונות, וכשהיה מגיע אדם שמעיד שקר היה למשל האריה שואג, ואותו עד היה מתמלא פחד ואימה, והיה מודה מעצמו, וכך היה שלמה המלך דן דין אמת, שכן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי (ועיין לברכ"י או"ח סי' ל"ב ס"ק ד').
מתי מועילה הודאת בעל דין
הרמב"ם כותב שאם אדם מודה בפני בית דין שהוא הרג את הנפש או שהוא חילל את השבת במזיד ובהתראה ומגיעה לו מיתה, לא הורגים את הנפש על סמך "הודאתו", שכן אין זה מודה אלא מהמשוגעים הוא, שהחליט להתאבד וגם למשוך תשומת לב רבתי מהוצאתו להורג, ולא מהני הודאת בעל דין אלא לענייני ממונות, אבל לא באיסורים כגון נפשות וכדומה.
וחם השמש ונמס
על המן כתוב "וחם השמש ונמס". ויש להבין לשם מה התורה כותבת לנו פרט זה? אלא התורה רוצה ללמדנו את השבח שהיה במן, כי בשעה שהוא נמס היו באים צבאים המצויים במדבר ושותים מהמן הנמס, והיו נודדים משם עד לארץ כנען, והיו תושבי הארץ שוחטים אותם וטועמים טעם מיוחד מאוד, ואז היו כולם משבחים את עם ישראל שהולכים במדבר ואוכלים "לחם אבירים", שממנו נעשו הצבאים טעימים (ועיין לרש"י שמות טז, כא, ולתרגום יונתן בן עוזיאל).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
