ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
יעקב אבינו שלח לקרוא לרחל וללאה השדה, וכפי שדרשו חז"ל (ברכות ח' ע"ב) במקום מרווח שאין שם בני אדם ששומעין סודותיהם. ושם בשדה יעקב אבינו מבקש לשכנע את נשותיו לעזוב את ארצם ולילך עמו לארץ ישראל, ובתוך סיפור הדברים מזכיר יעקב אבינו ארבע פעמים את "אביכן" וגם מספר את החלום ודבר מלאך האלקים "עתה קום צא מתוך הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך".
וכאשר כלה לדבר נאמר "ותען רחל ולאה", הוקדמה רחל ללאה וכמאמר הכתוב (רות ד', י"א) "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". אמרו לו רחל ולאה, מדוע אתה חוזר ומזכיר את "אביכן"? העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלא לבן רשע גוי טמא ואנו התגיירנו. ועוד אמרו לו, אתה מתיעץ אתנו כדי לעלות לארץ-ישראל? הרי כבר אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א) כי יתייעץ האדם עם אשתו במילי דעלמא ולא במילי דשמיא ואם-כן, אין לך להתיעץ עמנו "ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה" ואל תבקש לשכנע אותנו, כי גם אנו חייבות בכבוד ה' ואנו נעשה כל אשר יצוונו ויצוה אותך ה' בלי לבקש טעם וסיבה.
וכיון שדברו האמהות בתקיפות, הרי באו ללמד את עם ישראל מוסר ויראת שמים ולכן אמר הכתוב "אשר בנו שתיהם" בלשון זכר ולא "שתיהן", ללמדך שדברו בלשון זכר ותקיפות (וכאשר נאמר במשה רבינו (דברים ה', כ"ג) "ואת תדבר אלינו", בלשון נקבה, אמר להם התשתם כוחי כנקבה (עיין רש"י שם)). ומעתה הבנין אשר בנו בנין עדי עד הוא מבלי להתחשב בלבן ובסביבה, אלא לשמוע אל דברי ה' אשר דבר אל יעקב "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך".
ויצא יעקב מבאר שבע – מעלת צדיק שבעי
"ויצא - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה" (רש"י)
רש"י בא לבאר לנו מדוע מזכירה התורה את יציאתו של יעקב מבאר שבע, הרי כמה וכמה אנשים יצאו מעריהם ולא הוזכרו מעולם? ועל כך ביאר שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם.
מכאן אנו למדים מהי מעלתה וחשיבותה של עיר שהצדיק גר בתוכה, ועד כמה פוגעת יציאתו של הצדיק בחשיבותה ומעלתה של העיר. כי כל עוד הצדיק בעיר, אנשי העיר מתביישים ממנו או פוחדים ממנו ולא עושים ככל העולה על רוחם. כמו כן, כל עוד הצדיק בעיר, יש לעיר הגנה ושמירה, ולא יאונה לה כל רע בזכותו של הצדיק; וכפי שמספרת הגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) על רבי זירא, וז"ל: "כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (רבי זירא כּוּנָה בשם זה כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט) דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים, ועשו תשובה).
יעקב אבינו תיקן תפלת ערבית
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כ"ח י-י"א) "כי בא השמש - היה לו לכתוב ויבא השמש, וילן שם כי בא השמש - משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" (רש"י ע"פ גמ' חולין צ"א ע"ב)
אומרים חז"ל על הפסוק: "כי בא השמש", שלא מדובר בשקיעה רגילה, אלא שלכבודו הקדימה השמש ושקעה קודם זמנה. וכך כותב בתרגום יונתן בן עוזיאל, שזהו אחד מחמישה ניסים שנעשו ליעקב מאז צאתו מבאר שבע ועד הגעתו לחרן, וז"ל: "חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְיַעֲקֹב בִּזְמַן דִנְפַק מִן בֵּירָא דְשָׁבַע. נִיסָא קַמָא אִתְקַצְרוּ שְׁעוֹי דְיוֹמָא וּטְמַע שִׁימְשָׁא בְּלָא אִשׁוּנֵיהּ מִן קֳדָם דַהֲוָה דְבִירָא מִתְחַמָד לְמַלָלָא עִמֵיהּ (חמִשׁה נִסים נעשו ליעקב בזמן שיצא מבאר שבע - נס ראשון, התקצרו שעות של יום ושקעה השמש בלא זמנה לפני שהיה הדיבור, של הקב"ה, מתאווה לדבר עמו), עכ"ל.
ואומרים חז"ל (מדרש שכל טוב בראשית פ"ל ד"ה "ורבותינו דרשו"): "וילן שם כי בא השמש. ביקש לחזור אחר שהתפלל, אמר הקב"ה צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה, עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר ויזרח לו השמש", עכ"ל (ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו שנאמר "ויזרח לו השמש" – עיין רש"י בראשית ל"ב,
עפ"ז מבאר בעל הטורים השלם את דברי הגמרא המציינת מחלוקת בעניין תפלת ערבית אם היא רשות או חובה. ויש לשאול מדוע חשבו לומר שתפלת ערבית היא רשות, והלוא קבעו את תפלת שחרית ומנחה לחובה, כיון שאברהם ויצחק תיקנום כמבואר בגמרא שם, ואם כן הוא הדין שתפילת ערבית תיקבע לחובה כיום שיעקב תיקן אותה?
וביאר שבאמת יעקב אבינו עמד להתפלל מנחה ולא ערבית, והתחיל לומר פרשת הקטורת ואשרי, ופתאום שקעה לו חמה מוקדם ונעשה חושך, וכבר לא יכל להתפלל מנחה, ועמד להתפלל ואמר שיהיה זה מעתה תפלת ערבית. על כן מתחילה לא היתה תפילתו לשם ערבית, אלא שהמשיך אותה לשם ערבית, ולכן יש מי שאומר שהיא רשות. וכבר הדגשנו שקבלוה כחובה.
וישכב במקום ההוא
"וישכב במקום ההוא - לשון מיעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" (רש"י
ספר מרן הרב זצ"ל: פעם הזמינו אותי לחנוכת פנימיה בישיבה מסויימת, והיה בין הקהל אדם עשיר גדול ונדיב שעזר להם לבנות את הבניין. והנה, אני שומע מאחוריי שאחד המוזמנים לועג לאותו עשיר איך השתכנע לתת את כספו לבניית פנימייה שאינה אלא מקום שינה, וכי היה מן הראוי שיתן את כספו לישיבה או לבית כנסת - שם יש קדושה. כשעמדתי לדבר שבחתי את מקום שינת לומדי התורה ביותר, והבאתי סמך לדבר מפרשתנו, שכן חז"ל אומרים על הפסוק "וישכב במקום ההוא" - ללמדך שעד עתה לא שכב לישון, אלא למד י"ד שנה בישיבה בבית שם ועבר ורק היה מנמנם בישיבה או בעמידה. ולפי זה צריכים להבין: מדוע דוקא במקום הזה ובזמן הזה בא הקב"ה לצער אותו ולקצר את היום כדי שישן יעקב? אלא, מכאן אנו למדים שהקב"ה רצה לחבר את ההבטחה הגדולה שלו ליעקב במצוה חשובה, כדי שתתקיים,
ומכאן ששינה לתלמידי חכמים ולומדי תורה היא מצוה גדולה, ואשריהם שזכו לתרום למקום כזה, כי אחרי שינה קמים בבוקר כגיבורים "ויהא הוא מעורר השחר" (עיין שו"ע אור"ח א', א').
והנה ה' נצב עליו - מעלת הישיבה בארץ ישראל
"נצב עליו - לשמרו" (רש"י ע"פ במדבר רבה ד', א')
יעקב אבינו חולם על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. ומבאר רש"י: "עולים ויורדים - עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו". וכאשר יוצא יעקב אבינו מבאר שבע ומגיע להר המוריה - ויש דעה שהר המוריה הגיע אליו (עיין רש"י כ"ח, י"ז) כתוב: "והנה ה' נצב עליו", וביאר רש"י: "נצב עליו - לשמרו".
ולכאורה יש לשאול, מדוע היה צריך הקב"ה לשמרו, אם משום שמלאכי אר"י הלכו, ונשאר בלי מלאכים עד שירדו מלאכי חו"ל, מדוע מלאכי אר"י לא המתינו עד שמלאכי חו"ל ירדו?
יש לבאר הטעם משום שכאשר חושב האדם לרדת לחו"ל, מיד מלאכי ארץ ישראל מתרחקים ממנו, כיון שהמלאכים אינם יודעים לקרוא מחשבות בני אדם, ואינם יודעים שיעקב הלך בשליחות אביו ואמו, ואינם יודעים שהולך הוא להקים י"ב שבטים, ועל כן הם "ברחו ממנו".
מכאן אנו רואים כמה ישיבת ארץ ישראל חשובה למלאכים, וכל שכן לעם ישראל (ועיין רש"י בתחילת חומש בראשית, ובהפטרה שקוראים ביום תשעה באב אנו אומרים "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" , ומכאן מוסר גדול לאנשים הנקראים "יורדים" מהארץ לחו"ל, ודי למבין.
עוד נראה לתרץ: מלאכי השרת ראו שצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד וירדו לארץ. וכאשר ראו אותו קנאו בו כיצד אדם מסוגל להגיע למדרגה כה גבוהה כך שדמותו תהיה חקוקה בכסא הכבוד? ואף על פי שאין אצל המלאכים קנאה, מכל מקום כאשר הם ירדו לארץ, הם נהגו כמנהג אנשים ועוד, כשרואים אדם כזה אי אפשר שלא לקנאות (עיין רש"י חולין צא. ד"ה בעו לסכוניה). וע"כ אמר להם הקב"ה אל תגעו בו, הוא הבחיר שבאבות לכך ה' נצב עליו - לשמרו מקנאת המלאכים (ועיין חולין צ"א ע"ב ושפתי חכמים על רש"י פסוק י"ג).
והבית בהבנותו – באור פניך
על בניית בית הכנסת "שמש צדקה" של חכם צדקה הזקן בימי המנדט האנגלי סיפר הרב, שעשו הרבה בעיות משפטיות לחכם צדקה הזקן על הבנייה בטענות שהקרקע שייכת לערבי כביכול, ובשלב מסוים הופסקו עבודות הבנייה. חכם צדקה בחכמתו המתין עד שהגיע ליל פורים, זמן שאף גוי לא יחשוב שהיהודים יעסקו בו בבנייה. אז אסף את כל המתפללים לאחר תפילת ערבית והמגילה לעבוד ולבנות את בית הכנסת, ועבדו כל הלילה בלי הפסקה, לבנות את הגג של בית הכנסת בלילה אחד, עד שהאיר השחר והושלמה מלאכת בניית הבית. הדבר נודע לשלטונות האנגלים, ואצלם בחוק היה שאם כבר עשו גג לבניין, הרי שאסור להרוס אותו. חכם צדקה הובא לבית המשפט האנגלי, שם ישבו שלושה שופטים: אנגלי, ערבי ויהודי. חכם צדקה בחכמתו החל לדבר בערבית כדי "לכבד" את השופט הערבי ובכך לקנות את לבו, והחל לומר לו: אנחנו בנינו את בית הכנסת? מי יכול תוך לילה לבנות בניין? מלאכים באו מהשמים ובנו את בית הכנסת! השופט הערבי השתכנע בצדקתו של חכם צדקה, ואחריו גם האנגלי, שהרי אם השופט הערבי שאמור לדאוג לערבים מסכים, מדוע שהוא האנגלי לא יסכים? לבסוף גם היהודי הסכים, שכן אם אלו שאינם בני ברית הסכימו, הוא אינו יכול שלא להסכים, וכך נעמד בית הכנסת על תלו.
ומקדשי תיראו
סיפר הרב על דקדוקיו של חכם צדקה הזקן בשעה שבנה את בית הכנסת שלו, "שמש צדקה". ראשית, לא הקדישו לשם בית כנסת, אלא אמר שזה בית שלו והוא נותן רשות שיתפללו בו שחרית, מנחה וערבית. והסביר טעמו, מפני שהוא יושב על "כיסא נוח" בבית הכנסת ולומד, ואם יקדישו לשם בית כנסת, מפאת כבוד המקום לא ראוי לעשות כך, ולכן רק ייעדו לתפילות ולא הקדישו. וקבע שבמקום זה יתפללו תמיד את תפילת שחרית בהנץ החמה בכל ימות השנה, ולתיבה שעליה מונח ספר התורה עשה שבע מדרגות כדברי הזוהר הקדוש.
בכל יום שישי היה חכם צדקה הזקן מוציא ספר תורה מהארון, שמו על השולחן וקורא בו "שניים מקרא", ולידו רבי יעקב מוצפי ע"ה מקריא לו את התרגום, כמנהג רבנו האר"י לקרוא ממש מספר התורה. ואמר לו הרב: שומע הרי הוא כעונה ולא עונה ממש, ואיך מוותר כבודו על קריאת התרגום ממש? וענה לרב: ומי אמר לך שאיני חוזר אחריו? וסיפר הרב, שלאחר קריאת הפרשה היה חכם צדקה יושב לבדו לסדר לימוד קבוע של חזרות על כל התורה שלמד מצעירותו, כדי שכאשר יגיע לבית דין של מעלה, תהא תורתו שגורה על לשונו.
ואף הרב, כשהיה מתפלל בבית כנסת "מעשה נסים", היה עובר על הפרשה מתוך ספר תורה מדי יום שישי, קורא, מגיה ומתקן בעצמו את הצריך תיקון.
יסדיר תפילתו
בליל הזכרת "טל ומטר" הגיע הרב לחתונה, ועד שהתפללו מנחה והגיעו לחופה כבר הגיע זמן ערבית של ליל ז' במרחשוון, ששואלים בו על הגשמים. הרב לקח את הרמקול ושאל האם יש כאן מישהו שבקיא היטב בברכת "ברך עלינו", והזמינו הרב שיאמר את נוסח הברכה ברמקול, לפני תפילת ערבית, כדי שכולם ישמעו. ניגש רב אחד לרב ושאלו: "מה מחדש הרב כאלה דברים?", ואמר לו הרב שזה פסק מרן ב"שולחן ערוך" סימן ק', שתפילה שלא מתפללים שלושים יום צריך להסדירה מקודם, היינו לעיין בה לזוכרה, ומה שלא עושים כך היום זה משום שסומכים על כך שכולם מתפללים מתוך סידורים, ולכן אין חשש שיתבלבלו. אבל כאן, באולם החתונה, שאין לכולם סידורים, ממילא חייבים להסדיר את התפילה כעיקר הדין, ולכן צריך שמישהו יאמר "ברך עלינו" בקול רם לפני התפילה.
תפילת ערבית רשות?
באחד מימיו הכואבים בבית החולים, אחרי שעבר טיפולים קשים וקיבל תרופות נגד כאבים, התעורר הרב בשלוש בלילה וכתב: "כמדומה שלא התפללתי ערבית". אמרו לו: הרב, מה שעברת ומה שמחכה ביום המחר, תנוח קצת. והרב שוב כותב: "איך אפשר לישון בלי להתפלל ערבית?".
על משכבי בלילות
בליל שבת אחד, בחצות הלילה, החל הרב מתעניין: מה עם הבעל קורא לתפילה בבוקר? האם הכינו אותו? מה אתו? וכך שוב ושוב, עד שלוש לפנות בוקר. השיבו לרב שהבעל קורא הוזמן והוכן מראש, כמו בכל שבת, ויגיע בבוקר לתפילה. בבוקר, כשהגיע הבעל קורא סיפרו לו על התעניינותו המופלאה של הרב בו במשך הלילה. ענה ואמר הבעל קורא על רוח קודשו של הרב, שאכן שכח להכין את הקריאה בתורה לשבת וישב אחרי סעודת ליל שבת עד שלוש לפנות בוקר על מנת להכין את הקריאה בתורה! הוא לומד בביתו, והרב מלווהו מערש יצועו.
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. תמר בת אורנית מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .תמר בת עירית .
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה רות בת אורנית
לע"נ ר' אליהו בן טאוס – יא כסלו
שבת שלום
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
