ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
מהתורה או מדרבנן?
המאירי (מה ע"א ד"ה ענין) כותב שהזימון אינו מן התורה ומכל מקום דרשוהו דרך סמך ממה שנאמר "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו". כך גם כותב הריטב"א (מה ע"א ד"ה דכתיב) המוסב על הלימוד מ"גדלו", שוודאי אסמכתא הוא והחיוב אינו אלא מדרבנן.
לעומת זאת הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מד ע"א) כותב בפירוש שהחיוב הוא מהתורה, ומוכיח מברכת הזימון שכל ברכה שאינה קבועה ונעקרת לפעמים אינה טעונה הזכרה ומלכות אפילו אם היא מן התורה. הטעם לכך הוא שהיא כברכת הרשות משום שיש להם רשות ויכולת לאכול כל אחד בנפרד ולא להתחייב בברכה, ורק ברכה שהיא הכרחית נאמרת בשם ומלכות.
החזון איש (אורח חיים סימן לא ס"ק א) מביא הוכחה לשיטת הראב"ד מהסוגיא בדף מו ע"א המביאה את המחלוקת אם ברכת המזון שנים ושלושה או שלושה וארבעה ורוצה לתלות זאת במחלוקת רב נחמן ורב ששת אם ברכת הזימון עד נברך או עד הזן. הן לפירוש רש"י הן לפירוש התוס' שם רואים שמונים את ברכת הזימון כברכה בפני עצמה אף שאת ברכת הטוב והמיטיב לא מונים, משמע שהברייתות מונות רק את הברכות שהן מן התורה ובכל זאת מונות את ברכת הזימון. עוד רוצה להביא סיוע מכך שהפועלים אינם מברכים ברכת הטוב והימטיב משום שאינה מן התורה ובכל זאת הם כן חייבים בזימון. אך הוכחה זו הוא דוחה שיש לומר שברכת הזימון קצרה יותר ואין בה כל כך ביטול מלאכה ולכן אף אם היא מדרבנן לא הורידוה.
הראשון לציון (מח ע"ב ד"ה וברכת הזמון) תולה שאלה זו במחלוקת מהו המקור לברכת הזימון. תנא קמא בברייתא בדף מח ע"ב הדורש "ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, את ה' אלקיך זו ברכת הזימון" הבין שהמקור הוא מן התורה, ואילו רבי שם הדורש זאת מ"גדלו לה' אתי" ודאי אין זו אלא אסמכתא ולדעתו מקור החיוב הוא מדרבנן 1 . נראה שפשיטותו נובעת מכך שמקורו של הפסוק אינו מן התורה אלא מתהילים, ועוד שפשט הפסוק אינו עוסק בברכת הזימון. הראשון לציון כותב שנפקא מינה מכך שאם הוא מסופק אם זימן או לא אינו חוזר, ומדייק שגם דעת הרמב"ם כן מכך שהרמב"ם לא ציין שבספק זימון חוזר ומברך. נראה שכך גם דעת הראשון לציון להלכה.
כאמור, בדף מה ע"א, על דברי המשנה ששלושה שאכלו חייבים לזמן, שואלת הגמרא מה המקור לכך והאמוראים מביאים שני מקורות לכך. רב אסי משיב שנלמד מהפסוק "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו", ורבי אבהו משיב שנלמד מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו". לאור דברי הראשון לציון יש לומר שגם לדעתם מקור החיוב הוא רק מדרבנן.
אולם רש"י שם (ד"ה מנ"ל) מפרש ששאלת הגמרא כלל אינה מהו המקור לעצם חובת הזימון אלא מה המקור לכך ששלושה ראויים לצירוף. הפני יהושע עומד על כך ומסביר שלעצם החיוב כבר הובא מקור בדברי תנא קמא מ"ואכלת ושבעת וברכת", ומוסיף שהסוגיא והשאלה כאן אכן אינן לשיטת רבי.
המבי"ט (קרית ספר ברכות פרק ה) מחלק בין זימון בשלושה לזימון בעשרה, וכותב שהלימוד מ"וברכת את ה' אלקיך" עוסק בזימון בעשרה, וזהו פשט הפסוק שיש להזכיר את ה' כפי שנוהגים בזימון בעשרה, וחיוב זה הוא מן התורה, והטעם שצריך דווקא עשרה הוא ככל הזכרת דבר שבקדושה. אולם זימון בשלושה אינו אלא מדרבנן. לשיטתו תובן מאוד הסוגיא בדף מה ע"א המחפשת מקור לזימון ולא הסתפקה במקור שהביא תנא קמא בדף מח ע"ב, כפי שהעיר הפני יהושע, וזאת משום שסוגיא זו עוסקת בזימון בשלושה, והמקור שהובא שם הוא אכן רק אסמכתא.
בפרי מגדים (משבצות זהב קצב, א) כתב לגבי שלושת המקורות שהובאו לגבי זימון שמשמע שהחיוב הוא רק מדרבנן והפסוק אסמכתא בלבד, ואולי כוונתו שבגלל שלשיטות שנלמד מ"גדלו" או מ"כי שם" ודאי החיוב הוא רק מדרבנן עדיף לא להרבות במחלוקות ומסתבר יותר שגם לשיטת תנא קמא זהו דין דרבנן. לאחר מכן ציין שיש חולקים והביא את שיטת הלבוש שהחיוב הוא מהתורה ואת שיטת הקרית ספר שבשלושה החיוב מדרבנן ובעשרה מדאורייתא. החזון איש כתב שבמשנה ברורה הביא בשם הפרי מגדים שלדעת רוב הפוסקים החיוב הוא רק מדרבנן, וכתב על כך החזון איש שאינו יודע מי הם, ואדרבה מהטור שהביא דעת הראב"ד ולא הביא חולק משמע שפוסק כמותו.
אופן הזימון
הרמב"ם (ברכות ה, ב-ג) מפרט את האופן המעשי של הזימון: "ואי זו היא ברכת הזימון? אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה". כלומר, אופן הזימון מעיקר הדין אינו כפי שאנו נוהגים היום שכל אחד מברך לעצמו את ברכת המזון אלא המזמן אומר לבדו את כל הברכות ומוציא ידי חובה את שאר המסובים מדין שומע כעונה.
היד פשוטה שם מביא לכך מספר מקורות מן הגמרא ואחד מהם מדף מה ע"ב, ששם מסופר שיהודה בר מרימר, מר בר רב אשי ורב אחא מדפתי היו מסובים יחד ולא היה אחד מהם מופלג מחברו ולכן הסתפקו אם עליהם לזמן או שמא דווקא כשיש אחד מופלג יותר מהאחרים יש עניין שהוא יזמן ויוציא את כולם אך כאשר כולם שווים עדיף דווקא חילוק ברכות, שכל אחד יברך בעצמו. מסיפור זה ניתן ללמוד כי המזמן מברך לבדו את כל הברכות ולכן נסתפקו מה עדיף.
ואמנם השולחן ערוך (קפג, ז) כותב: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה", אך בביאור הגר"א (קצה, ג) מעיר שעיקר ברכת זימון שיהא כולם שומעין. אם כן, גם לדעת השולחן ערוך זהו עיקר הזימון אלא שהבית יוסף (סימן קפג) מבאר שהטעם שהיום שינו והנהיגו שכל אחד יברך לעצמו הוא כדברי הרא"ש בתשובה (כלל ד סימן יט) לגבי חזרת הש"ץ, שאין אדם יכול לכוון תדיר עם שליח ציבור בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי שליח ציבור ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה, אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא. וכן כתב רבנו פרץ לגבי ברכת המזון שיש לכל אחד לברך בעצמו אף כשזימנו לפי שאין יכולים לכוון כל תיבה ותיבה מפי המברך.
מטרת הזימון
הריטב"א (בתחילת הפרק) עומד על טעם המצווה לזמן ומנמק: "וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו, ומשום ברב עם הדרת מלך". כדבריו משמע גם מהמקור "ונרוממה שמו יחדו", שמשמעותו היא שישנה מעלה בלרומם שם ה' יחדו.
לעומת זאת המאירי (מה ע"א ד"ה וענין הזימון) מנמק: "וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כונה". על פי זה מסביר את ייחודה של ברכה זו שלא הוזכרה בו אזכרה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה, אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומניינם דבר שבקדושה. נראה לבאר את טעמו, שכאשר מתאספים יחד סביב עניין מסויים זה גורם לנו בנפש לתת לדבר חשיבות, כפי שבכל מאורע חשוב אנו מזמנים ומכנסים אסיפת אנשים כדי לתת למאורע חשיבות, כגון בהנחת אבן פינה, חנוכת בית כנסת, בר מצווה ועוד. כאשר נוצר לדבר מקום חשוב בנפש ממילא כוונת הלב תתעצם ולא תיאמר הברכה כמצוות אנשים מלומדה.
ניתן לתלות בכך את מחלוקת רב נחמן ורב ששת עד היכן היא ברכת הזימון, שרב נחמן סבר כנימוק המאירי שעניין הזימון הוא אזהרה והתראה לכוון בברכה, ולפיכך הזימון הוא רק החלק שמקדים לברכה, אך רב ששת סבר כנימוק הריטב"א שהעניין הוא לרומם יחדו ולפיכך הזימון כולל גם את כל הברכה הראשונה שהיא לכאורה עיקר ברכת המזון, שהרי בה מודים על המזון.
גם אם ברכת הזימון עצמה היא רק עד "נברך" או עד סוף ברכת הזן, ראינו למעלה בדברי הרמב"ם , שחלק מאופן הזימון הוא שהמזמן מברך לבדו את כל הברכות ומוציא את האחרים ידי חובתם. לפי טעמו של הריטב"א הדבר מאוד מובן. כאשר אחד מברך וכולם מקשיבים ויוצאים הרי הברכה יוצאת מפי כולם כאחד ולא כל אחד מברך לעצמו וממילא יש בכך התחברות גמורה המרוממת שם שמים ברוב עם. אך לפי טעמו של המאירי לכאורה העיקר הוא הזימון וההתראה לכולם לפני הברכה ולא עצם הברכה, ונראה שלשיטתו אכן אין זה מעיקר הזימון, ואף אם כך נהגו, יש לומר שגם לדעת המאירי יש בזה עניין כדברי הריטב"א מצד ברוב עם הדרת מלך, אך אין זה עיקר עניינו של הזימון.
לדרכו של המאירי יובן כיצד שינו את המנהג היום כדברי הבית יוסף, הואיל וקשה לכוון מילה במילה כשאחד אומר והאחרים רק שומעים ולא אומרים בעצמם, אולם לפי הריטב"א שזהו עיקר עניינו של הזימון לא מובן כיצד משום חשש זה עקרו את כל עניינו של הזימון. ויש לומר שהואיל וסוף סוף ברכת הזימון עצמה נאמרת ביחד, ובפרט לפי רב ששת שעל כולם לשתוק ולשמוע עד סוף ברכת הזן, יש מתקיים בכך עניין ה"נרוממה יחדו", למרות שכמובן היה עדיף שיצטרפו וירוממו יחדו בכל ברכת המזון.
הנצי"ב בהעמק שאלה (סימן קמו אות א) עומד גם הוא על הסתירה בין שתי הסוגיות לגבי המקור של ברכת הזימון, מדוע הגמרא בדף מה ע"א ששאלה מניין המקור לזימון לא הביאה את דברי תנא קמא שלדעתו המקור הוא מ"את ה' אלקיך", והוא משיב שהסוגיא בדף מה ע"א עוסקת בעיקר דין הזימון שהוא שאחד יברך ויוציא את השאר ידי חובתם, וזה נלמד מ"גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" ואילו תנא קמא בדף מח ע"ב עוסק בתוספת הברכה "נברך שאכלנו משלו" הנאמרת כשיש זימון, ולכך המקור הוא מ"את ה' אלקיך" (לכן לימוד זה מופיע בתוך הפסוק המונה את סדר הברכות, ומוסיף שלפעמים ישנה ברכה נוספת).
רואים מדברי הנצי"ב שיש שני דינים בזימון: עצם הזימון, שהוא הוצאת כולם על ידי אחד, וברכת הזימון שהיא התוספת שלפני הברכה. מסתבר לבאר את עניין שני הדינים על פי שני הטעמים שהעלו הראשונים. עניין התוספת של ברכת הזימון הוא כטעם המאירי התראה ואזהרה לכוון, והאמירה המשותפת על ידי אחד המוציא את כולם היא משום ברוב עם הדרת מלך כטעמו של הריטב"א.
על פי זה יישב גם את הסתירה בשאילתות . בשאילתא נא כתוב ששלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן ולברך יחדו שנאמר "גדלו לה' אתי", ואילו בשאילתא קמו כתוב ששלושה שאכלו כאחד חייבים בזימון ולומר "נברך" כנלמד מהפסוק "ואכלת וכו'". הרי שהביא פעם אחת את הפסוק שבדף מה ע"א ופעם אחת את הפסוק שבדף מח ע"ב, אולם אם נדייק בלשונו, בשאילתא נא ציין שדין הזימון הוא לברך יחדו ואכן זה נלמד מ"גדלו", ואילו בשאילתא קמו ציין שדין הזימון הוא לומר "נברך" וזה נלמד מ"ואכלת... וברכת את ה' אלקיך".
^ 1.יש גירסאות לפיהן גורסים רבי אומר "אינו צריך ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן אבל ברכת הזמון מגדלו לה' אתי נפקא... אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר אשר נתן לך". מהמילים "אינו צריך" משמע שבא לומר שאין צורך בדרשה של תנא קמא משום שיש מקור אחר לדברים, ומהלשון "אבל ברכת הזמון" משמע שעיקר נקודת חידושו ומחלוקתו היא לגבי ברכת הזמון, ועל כך אמר קודם שאין צורך בלימוד של תנא קמא. אם אכן זאת ההבנה, הרי שמסתבר שגם לדעת רבי המקור הוא מן התורה, שלא כדברי הראשון לציון, שהרי אם לא מצא לכך מקור מן התורה ולכן הבין שזה רק דין דרבנן לא שייך לומר שאין צורך במקורו של תנא קמא, ולפי זה צריך לדחוק שאף שמצא פסוק מתהילים פסוק זה מגלה לי על התורה ובאמת דין תורה הוא. אך גם אם נאמר כך זהו דוחק, כי סוף סוף ודאי שעדיף למצוא פסוק מן התורה ולא שייך לומר שאין צורך בפסוקו של תנא קמא, ואולי לכן יש שאינם גורסים מילים אלו.
אך מפאת הדוחק נראה יותר שדבריו "אינו צריך" אינם מוסבים כלל על מחלוקתו בברכת הזימון אלא על מחלוקתו בהמשך לגבי הברכה שלפני המזון, שתנא קמא שנלמד מקל וחומר ואילו הוא מצא לכך מקור מהפסוק "אשר נתן לך", וכוונתו היא שאין צורך להידחק וללמוד זאת מקל וחומר שאינו כל כך ברור מסברא אלא יש מקור מפורש. הסבר זה מתחזק גם מהמשך הגמרא שמיד לאחר מכן מביאה את דברי רב יצחק שגם הוא פותח במילים "אינו צריך" והוא חולק רק על מקור הברכה שלפני המזון וכותב שהמקור לכך הוא מ"וברך את לחמך". לפי זה דברי הראשון לציון מיושבים גם אם נגרוס "אינו צריך".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
