ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
בבתי-כנסת רבים נהגו לצייר על פרוכת ארון הקודש את לוחות-הברית. ישנם שמניחים על ארון הקודש עצמו שני לוחות עץ או אבן ועליהם נכתבים שתי המילים הראשונות של כל דיבר, כמו "אנוכי ה' " או "לא יהיה" וכו'. לעומת זאת, בלוחות האמתיים שקיבל משה רבנו בהר סיני – נכתב בכל דיבר את כל האמור בפסוק שלו, כמו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וכך הוא הדבר לגבי כל שאר הדיברות.
חז"ל מלמדים אותנו, כי אורכו ורוחבו של כל אחד מלוחות-הברית היה שישה טפחים, היינו כארבעים-ושמונה סנטימטר, ועוביים היה שלושה טפחים (ב"ב יד). לוחות אלו היו מגולגלים, כך כל לוח יכול היה להכיל את כל המילים של הדיברות המופיעים בו. אולי בגלל זה יש כאלה שמציירים את הלוחות עם ראש עגול, כיוון שהיו גלולים כמו קלף, ומי שהסתכל מלמעלה ראה את העיגול של גלילתם.
ואם יבוא השואל וישאל – הרי הלוחות היו עשויים אבן, שכן כך מעיד הפסוק "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה... לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים", וכיצד ניתן לגלול לוחות אבן? נשיב על כך, שאבן זו לא הייתה כשאר האבנים, אלא סניפירינון הייתה, ואף-על-פי שהייתה חזקה במיוחד – לא הייתה שום מניעה לגלול אותה, שכן הייתה היא אף רכה במיוחד, ממש כמו דברי התורה שנחקקו בה. האבן הזו הייתה נראית גם בוערת, "אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה". לוחות שבוערים תמיד באותה האש שבה ניתנו הלוחות בסיני, "וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
חכמינו אמרו ששני לוחות האש היו צמודים זה לזה. רמז לדבר ניתן כבר בצמידי הזהב שנתן אליעזר לרבקה – "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" – "רמז לשני לוחות מצומדות ולעשרת הדיברות שבהן" (רש"י שם). גם מספר המילים שבלוחות רמוז במילים "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ", שכן מספר המילים בלוחות הברית הוא קע"ב – השווה לאותיות "בֶּקַע" (רבנו בחיי).
מה בעצם רמז אליעזר לרבקה בזמן שהוא בא להציע לה לבנות את בית ישראל? – שאלוקים מדריך את עם ישראל גם במצוות של "בין אדם למקום" וגם במצוות של "בין אדם לחברו". בלוח אחד נמצאים בעיקר ציוויים הקשורים ליחס האדם לאלוקים – "לא תעשה לך פסל", "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא" וכו'. בלוח השני מצויים ציוויים הקשורים ליחס האדם לחברו – "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" וכו'. בא אליעזר ורמז לרבקה כי אצל עם ישראל – המידות שבין אדם לחברו צמודות לציווי וליחס לאלוקים. וזה ההיפך הגמור ממה שספגה בביתו של לבן אביה. לבן היה "ירא שמים גדול", לפי המושגים של חרן. היו לו "תרפים" והוא חס על כבודם. אף שם שמים היה שגור על פיו – "וַיּאֹמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ?". כל זה "בין אדם למקום" שלו. עם זאת, כל זה לא מפריע לו לנקוט ברמאות מופלגת – "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". אפילו בחרן הוא היה ידוע ברמאותו המופלגת.
אליעזר אומר לרבקה: דעי לך, שאת הולכת לבנות את העם שאצלו שני הציוויים הללו מצומדים זה לזה! לא יכול להיות תלמיד-חכם שמזלזל בחברו. לא יכול להיות תלמיד-חכם בלי מידות טובות. לא יכול להיות תלמיד-חכם שגונב או נואף או עושה אחד מהמעשים הרעים שמצויים בלוח השני של לוחות הברית. זה הייחוד של עם ישראל מול אומות העולם, ההתייחסות לכל אחד ואחד מהעם כיציר כפיו של הבורא יתברך. כחלק אלוק ממעל.
כוונת זדון
דברי ההתפעלות שנושא יתרו בפני משה חתנו, בדבר הצלת ה' את ישראל מיד מצרים, נחתמים במילים: "כי בדבר אשר זדו עליהם". בדומה לזה, אנו אומרים בכל יום ב"ויברך דוד" פסוק מספר נחמיה (ט י): "ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם...". שני המקראות הללו קשים לכאורה, שכן משתמע מהם שפרעה ומצרים היו מזידים. ואיך ייתכן לומר כך עליהם? שהרי כתוב מפורש הוא: "ועבדום וענו אותם", משמע שהקב"ה גזר עליהם מלכתחילה לעשות רע! ואם כן יש עוד לשאול, על מה נענש פרעה, וכי הוא היה יכול לבטל חשבונות שמים?
הרמב"ם מביא בדבריו את הקושיה הזאת, ולפני שהוא משיב עליה, הוא נותן בידינו כלל חשוב: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו וכו' ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל [= עמי הארצות], שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה" (הלכות תשובה פרק ה', א-ג).
פרעה לא היה "צדיק תמים". להיפך, הוא היה רשע מרושע. הוא ועמו. שכאמור, כל מעשי האדם שהוא עושה, לטוב או לרע – בידיו של האדם הן ובאחריותו, ואינו יכול לומר שמה שהוא עושה זה על-פי הנחיית שמים בלבד. כך שכשאמר ה': "ועבדום וענו אותם", הוא לא התכוון לאומה מסוימת שתשעבד את עם-ישראל, אך פרעה ועמו "קפצו על המציאה" ונטלו את המשימה בשמחה מרוב רשעותם ושנאתם לישראל.
הראב"ד לא מקבל את שיטתו של הרמב"ם ומקשה עליו – אם כן, יאמרו המצרים שכיוון שהקב"ה שלח את עם-ישראל למצרים, לא יכלו שלא להשתעבד בהם, ואילו לא רצה שישתעבד בהם לא היה שולח אותם למצרים כלל?
אלא שרשעותו של אדם גורמת לו לעשות רע, ועל כן נפרעים ממנו למפרע על-ידי המעשים הרעים שעושה עתה. וכך נענשו פרעה והמצרים, מפני שלא שמעו בקול משה לשלח את עם-ישראל ואף ביזו את הקב"ה. ועוד, שהוסיפו על מה שהקב"ה גזר ושעבדו בהם יותר מדי בעבודת פרך, וזרקו את בניהם לים, והשתעבדו בנשים. זה פירוש הפסוק שאנו אומרים כל יום. מדוע קיבלו פרעה ועמו עונשים? – כי הם הזידו. הם – ברשעותם. הם – מבלי שנצטוו או נתבקשו על כך. וכן הם הזידו-הוסיפו עבודה במזיד ולא שמעו לקול ה'.
ויחד יתרו
התורה כותבת שיתרו התפעל מכל אשר עשה ה' לישראל אשר הוציאם ממצרים, וראה בזה נס עצום שהרי היו שבויים בכישופיהם של מצרים, שאפילו כלב לא יכל לצאת משם מבלי להתפס. וזהו שכתוב אחרי כן 'וַיִּחַדְׁ יִּתְרֹו עַל כָל הַטובָה אֲשֶׁר עָשָה ה' לְיִּשְׁרָאֵל אֲשֶׁר הִּצִּלֹו מִּיַד מִּצְרָיִּם', והחידודים שתפסוהו היה על כך שידע היטב שלא היתה שום אפשרות לאיש בודד לצאת ממצרים, וכ"ש לעם שלם
ההודאה הראשונה על ניסים שנעשו לאחרים
תגובתו של יתרו מול הניסים הגדולים והעצומים שעשה ה' עם ישראל היתה ההודאה לה', כמו שכתוב: 'וַיֹאמֶר יִּתְרֹו בָרּוךְׁ ה' אֲשֶר הִּצִּיל אֶתְכֶם מִּיַד מִּצְרַיִּם ּומִּיַד פַרְעֹה אֲשֶׁר הִּצִּיל אֶת הָעָם מִּתַחַת יַד מִּצְרָיִּם. עַתָה יָדַעְתִּ י כִּי גָדֹול ה' מִּכָל הָאלֹהִּים כִּ י בַדָבָר אֲשֶׁר זָדּו עֲלֵיהֶם'. חז"ל לומדים מכאן שיתרו היה הראשון שאמר שירה והודיה להקב"ה על ניסים שעשה. ולכאורה הדבר תמוה, שהרי עם ישראל כשיצאו ממצרים אמרו הלל, וכמו שאומרים חז"ל על הפסוק 'הללוי-ה הללו עבדי ה' - עבדי ה' ולא עבדי פרעה, 'וכן בצאת ישראל ממצרים' וכו'? אלא הביאור הוא כך, עד אז היו למודים להודות ולהלל על ניסים שנעשו להם אישית )וכמו שאדם שניצול בנס מתאונת דרכים קשה חייב לברך "בא"ה אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה" בשם ומלכות, במידה והוא עובר באותו מקום פעם בחודש, ואם עובר שם תדיר, מברך בלא שם ומלכות פעם בחודש(, ומשבא יתרו ובירך את הקב"ה על הניסים שעשה, הוא היה הראשון שמהלל ומשבח על ניסים שנעשו לאחרים, וזהו שבחו ומעלתו של יתרו, וזכה לפרשת מתן תורה שנקראת על שמו.
מי מתמנה להיות שופט
יתרו רואה כיצד משה רבנו מתמודד עם שיפוט העם, ונקל לתאר את האנשים העומדים בתור ורוצים להכנס, ואת הצעקות והלחץ הפוקדים את חדר ההמתנה מבוקר ועד ליל, ומציע לו יתרו לשים שרי אלפים וכו'. ולכאורה, מדוע לא קיים משה רבנו את עצת יתרו לפני זה, הרי יש בה הגיון רב? אלא שמשה רבנו רצה ללמדנו, ששופט על ישראל צריך להיות בקי בכל חוקי התורה, וכמו שאנו אומרים 'השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה', ואז 'והסר ממנו יגון ואנחה', ועל כן היה צריך קודם להכשיר תלמידי חכמים אמיתיים, ואז להקים בתי משפט על ישראל שישפטו לפי דיני תורה, וצריך זמן רב ללמוד את כל חושן משפט, למשל.
השיבה שופְטֵינּו כבראשונה
היה חכם אחד מארם צובא שהיה הולך לבית כנסת שלמה מוסיוף, ושומע כיצד שהשליח ציבור אומר השיבה שָ פְׁ טֵ נּו כבראשונה, והתחיל לצעוק )?!!( אמרו לו למה אתה צועק, אמר להם מי יכול לעמוד מול שיפוטו של הקדוש ברוך הוא, אלא צריך לומר השיבה שֹופְׁ טֵ נּו בדקדוק נכון שהשוא יהיה נע אחרי תנועה גדולה, שבזה מבקשים שישיב את השופטים שלנו.
הלכות שהם קשים כגידים
חז"ל דורשים על הפסוק כה תאמר לבית יעקב ותגד' שזה מלשון דברים גידין, לומר שיש הלכות שהם קשים כגידים. ובאמת יש בהלכות שבת דברים שהם קשים כגידים, ויש הלכות יותר קלות, וחובה ללמוד היטב את הלכות שבת כדי שלא להכשל בהם חלילה, ובנקל אפשר להכשל בהן.
דין פלטה רגילה בשבת
בשבת יש דין שהייה והטמנה, והלכותיהן מרובות, ויכול אדם להכשל בהם בקלות מחוסר ידיעה. בזמנם, היו משתמשים לחימום האוכל בפתילות או בגחלת, ואחר כך היו כפתורים לחשמל. כיום, יש פלטה חשמלית ואין לה שום כפתור, על כן טועים העולם לחשוב שמשום כך אין שום בעיה בשבת שכן אין חשש 'שמא יחתה בגחלים'. אלא שצריך לדעת שיש בעיה בשהיית מאכלים על גבי פלטה זו ושייכת בה הגזרה 'שמא יטמין ברמץ' )עיין לתוס' מ"ז ע"ב ד"ה במה(, ודעת האשכנזים להחמיר גם בהנחת בגדים על הסירים למעלה )עיין שו"ע סי' רנ"ג סעי' א', וסי' רנ"ז סעי' ח' ולחונים עליו(.
מעלת הפלטה הירושלמית
לאחרונה המציאו פלטה הלכתית וקוראים לה "פלטה ירושלמית", והיתרון בה הוא: שמעל הסליל החשמלי, יש פח נירוסטה, ומעליו בגובה אצבע ישנו כיסוי נוסף, ובאופן זה הותרה שהייה, וגם לדעת האשכנזים הותר כיסוי. משא"כ בפלטה הרגילה שנחשבת כאש ממש, כיון שאם תוציא את כיסוי הפח של הפלטה לא תוכל להשתמש בסליל החשמלי או החרסינה שמתחתיו.
לעשות את השבת – באור פניך
סיפר אחד מבאי ביתו של הרב, שבבוקר שישי אחד הודיעה לו אשתו שאין להם בארנק אפילו שקל לכבוד שבת קודש, כפשוטו ממש. הלך לתפילת שחרית וביקש ב"שומע תפילה" מאת ה' שישלח לו כסף לכבוד שבת קודש. באותו יום היה צריך לעשות שליחות מסוימת בבית הרב, וכשנכנס לבית הרב, הרב היה לקראת יציאתו למקווה לכבוד שבת קודש. בלי שאמר לרב מילה, הרב הביט בו עמוקות בעיניו הטהורות, פנה לאחריו, הלך לרבנית ויצא חזרה לשלום. רק אמר ביציאתו לאותו יהודי, שלפני שהולך יעבור דרך הרבנית, כי "היא רוצה ממך משהו". כשנכנס היהודי לרבנית נתנה לו צ'ק על סך 500 שקלים ואמרה לו: קח, זה שלך במצוות הרב! "אשרי משכיל אל דל, ונפש רעבה מלא טוב".
ערוב עבדך לטוב
סיפר לנו אדם נאמן, שפעם היה צריך לעשות שליחות בבית הרב, ותכנן תיכף לאחר מכן ללכת לעשות דבר לא טוב, ה' ישמור. כבואו לצאת מהרב, הרב אמר לו: בא, יש לי זמן, וישב עמו שעה ארוכה ועוד מחצית שעה. כך בכל פעם שהלה קם ללכת, הרב אמר לו: יש לי זמן, שב עוד, עד ששלחו הרב לאחר שעה וחצי וכבר אפשרות האיסור התבטלה. גם רוח הקודש, גם לא לפגוע וגם להציל מחטא.
נדרשתי ללא שאלוני
סיפר ר' שמואל הרוש שיחיה: בהיותי חייל הייתי בא לרב לשאול שאלות בהלכה, עוד לפני שהרב היה רב ראשי. פעם בתשעה באב באתי להתפלל תפילת מנחה במחיצתו של הרב בבית הכנסת "מעשה נסים", ומנהגי כמנהג יוצאי מרוקו, לא להניח תפילין בשחרית של תשעה באב אלא במנחה. כשהגעתי לבית הכנסת ראיתי כי אין איש מיושביו מניח תפילין, כי הניחו בבוקר כמנהג ירושלים. לא ידעתי מה לעשות והתחלתי להתקרב לרב לשאול איך לנהוג עכשיו. בטרם התכופפתי לרב לשואלו, ועדיין לא הוצאתי מילה מפי, פנה אלי הרב בנחרצות ובחדות ואמר לי "תניח תפילין"! לאחר התפילה התעניין הרב אצל החיילים היכן יאכלו והזמינם לבוא לביתו לאכול. ומוסיף ר' שמואל: החיילים אמרו לרב שיש להם היכן לאכול והכול בסדר, אבל עד היום הם מצטערים על ההחמצה של הזדמנות להסב עם הרב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
