יחס האהבה והיראה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ספריה
וידעת היום

קטגוריה משנית

2 דק' קריאה

אנטיגנוס איש סוכו אומר בשם שמעון הצדיק (אבות א, ג) מהי שלמותו של האדם, כיצד הוא עובד בצורה הכי שלימה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם". כלומר, תעבדו את הקב"ה מאהבה ולא כדי לקבל גמול כלשהו, מחשק פנימי ומרצון פנימי – ועם יראת ה'. שני דברים אלו יחד הם שלמות עבודת ה' של האדם.
בעל התניא (מא) אומר שאהבה ויראה הן שתי הכנפיים שאיתם האדם יכול להתרומם, עם כנף אחת אי אפשר להתרומם, ואפילו לא עם הכנף הימנית שהיא יותר חזקה מהכנף השמאלית. צריך אהבה ויראה, אהבה בשביל קיום מצוות העשה בצורה הכי שלמה שאפשר, ויראה בשביל הימנעות ממצוות הלא תעשה. זוהי ההדרכה הבסיסית, ראשית כול לדעת ששלמות העבודה היא אהבה ויראה.
מתוך כך - תורה ומצוות. זו הנשמה של קיום התורה והמצוות, הכוונה היא הנשמה של המעשה, אדם שעושה מעשה עושה פעולה, וכשהוא מכוון במעשה הוא נתן למעשה נשמה. תפילה ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה, וגם מצווה ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה, לעשות את המעשים באופן כזה שהם ינבעו מעומקא דליבא. אור החיים (ויקרא יח, ד) מביא מהזוהר (תקוני זוהר כט) שהאותיות של המילה מצווה, מ' צ' בא"ת ב"ש זה י', ה', והאותיות האחרונות הן ו', ה'. אם כן, במילה מצווה האותיות ו', ה' גלויות, והאותיות י', ה' כמוסות בצורה של א"ת ב"ש. זאת משום שהאותיות י', ה' זו הכוונה, והאותיות ו', ה' הן התורה והמצוות. ניתן לומר שהם שישה סדרי משנה וחמישה חומשי תורה, הצד הגלוי בהופעה של שם ה'. הצד הפנימי הוא נסתר, האותיות הראשונות, היראה והאהבה.
עבודת ה' השלימה היא עם כל הכוונות, עם כל הלב האוהב והירא וזה לא תרתי דסתרי. במבט פשוט, שתי המידות האלו הן תרתי דסתרי; כשאדם אוהב מישהו הוא רוצה להתחבר, להידבק בו ולהתקרב אליו. לעומת זאת, אדם שירא לא מנסה להתקרב, הוא נרתע. אם כן, איך האדם יכול להיות גם ירא וגם אוהב? הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מדבר על זה (פ"ב, הל' א- ב) ואומר שכאשר האדם מתבונן בגדולה האלוקית, רואה את הגודל האלוקי, את גודל מעשי הבריאה, הוא משתוקק להתקרב אל ה', להיות קרוב אל הגודל הזה ואל השלמות הזאת; אך כשהוא מתבונן בעומק הנפלא הזה הוא נרתע, מרגיש כל כך אפסי כלפיו, ירא להתבונן ולא מעז להתקרב.
זאת אומרת, ששתי הרגשות הללו באות מאותה מציאות של התבוננות בגדולת ריבונו של עולם. מצד אחד ההתבוננות הזאת מושכת מאוד להתקרב אל הקב"ה, אל הטוב והשלמות, ומצד שני האדם מסתכל על עצמו ורואה כמה הוא בטל ואפסי לגביו, ומיהו שיפנה ויתקרב אל ריבונו של עולם.
אולם האדם רואה שהוא לא יכול אחרת, הוא חייב להתקרב אל הקב"ה, מין מצב כזה של 'רצוא ושוב'. נמשך אבל חרד, ועוד פעם נמשך ועוד פעם חרד, תנועה בריאה כזאת של התבוננות אמיתית ונכונה מכל הצדדים בגדולה האלוקית.
אין לחשוב שמי שאוהב מאוד את ה' לא יכול להיות ירא, יראה היא לא התרחקות ופחד ואילו האהבה היא התקרבות. המידות האלו לא סותרות, אדרבה הן משלימות! הערצה גדולה כלפי ריבונו של עולם, ידיעת הגודל שלו גורמת ליראה, אך היא גם גורמת למשיכה.

וידעת היום