- משפחה חברה ומדינה
- התבוננות כללית
- משפחה חברה ומדינה
- שיחות לפני הגירוש
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
ארץ ישראל
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" 1 . חז"ל מלמדים אותנו שבדרכי הגאולה ישנם דברים שחוזרים על עצמם, יש דגמים של מהלכים שהיו ביציאת מצרים והם יחזרו בגאולה העתידה. ודאי שאין פירוש הדברים שהם יחזרו בדיוק באותה צורה, כי אז אין טעם לחזור - עם ישראל אף פעם לא חוזר על עצמו, אבל בדברים מסוימים יש דמיון. זהו אחד הלימודים הגדולים של נושא הגאולה שדורש עיון - באלו דברים יש המשך ליציאת מצרים, באלו דברים יש דמיון מוחלט, ובאלו דברים יש שינויים.
ספר במדבר מחולק לשני חלקים: עד פרשת חוקת הוא עוסק בדור שיוצא ממצרים, ואחרי פרשת פרה אדומה, שעושה הבחנה בין שני החלקים, מתחילה התורה לתאר את הדור שעומד להיכנס לארץ ישראל - אלו דברים חזקים יש בו, ואלו נפילות יש בו. בפרשת מסעי מתואר שהארץ יכולה לגרום לעוולות נוראיות כמו רציחה, ובפרשת מטות נלמד שהארץ יכולה לגרום לכך שכל חלק באומה תופס מקום משלו, והאומה אינה מתפקדת כאומה, וכן הלאה. במסגרת העומדת לרשותינו לא נוכל לעמוד על כל הדברים, ונתמקד בשתי נקודות מרכזיות הנלמדות מפרשיות חוקת ובלק.
פרשיות חוקת ובלק עוסקות מצד אחד בצדדים נפלאים שהיו בדור, ומצד שני בהסתבכויות גדולות, וכנראה הדברים קשורים זה בזה. הכניסה לארץ ישראל מחייבת ליצור נפש חדשה, דמות חדשה עם כוחות אחרים מהכוחות שהיו נדרשים בגלות, כי מה שהתאים למדבר (המדבר אחרי היציאה ממצרים, ומדבר העמים) - אינו מתאים לארץ ישראל. אלא שאותם דברים גדולים שנבנים בדור שנכנס לארץ יכולים לגרום גם לנפילות.
פרשת חוקת: לא לעמוד במקום
פרשת חוקת עוסקת בצורך להיות דור שאינו עומד במקום, אלא דור ששואף לדבר מעשי שצריך להגיע אליו. דור המדבר התרגל להיות באותו מקום, הנפש אינה דורשת להגיע להישג כלשהו אלא היא שמחה בעצם זה שהיא סביב המשכן. זוהי נפש שמתאימה יותר לגלות, ואם נשאל אדם בגלות 'מה המצב' הוא יאמר - 'שורדים'. אנרגיות החיים של נפש כזו אינם מטרה שצריך לכבוש, אלא היא נפש נינוחה שחיה את חייה הפנימיים, אין לה שום דחף גדול להוציא את הדברים לכלל מימוש וגילוי. שום דבר לא דחוף, לא צריך לקרות היום או מחר, הגאולה יכולה לבוא גם עוד מאה, מאתים או שלש מאות שנה. לעומתה, הנפש של הדור שצריך להיכנס לארץ ישראל היא נפש שרוצה שהדברים יתממשו, והוא לא מסתפק בחוויה הפנימית. הוא מחפש כל הזמן עשיה, עוד כיבוש של מקום, להביא עוד דבר לידי גילוי. לכן, פרשת חוקת מלאה בעשיה - הולכים, כובשים ושרים.
אלא שאותו כוח, שהוא כל כך נצרך לבניין ארץ ישראל, הוא גם כח מסבך. במבט ראשון, נראה שהתלונות של הדור שנכנס לארץ דומות להפליא לתלונות של יוצאי מצרים: אין מים, ומתלוננים על הדרך הארוכה. אולם, יש הבדל בסיסי בין שני הדורות. יוצאי מצרים מתלוננים - למה בכלל יצאנו ממצרים? נכון שמצרים הוא מקום של עבדות, אבל הוא מקום שלא דורש מאיתנו לזוז. זוהי נפש של עבד, של ילד קטן, שמפחד לקחת אחריות. זהו דור שמעדיף את המנוחה ואי העשייה, את הראש הקטן. הוא מפחד שלא יהיה מי שידאג לו, מפחד לשנות את מצבו.
לעומתו, הדור שנכנס לארץ ישראל אינו מתלונן בגלל שהוא רוצה לחזור למצרים, אלא בגלל שכבר קצרה נפשו בדרך. הוא כבר רוצה להגיע למטרה, והוא מואס בעיכובים. כשהוא מגיע לפתחה של ארץ ישראל, לארץ אדום, ואומרים לו שיסובב עוד פעם - קצרה נפשו. דומה הדבר לאשה שנמצאת בהריון מתקדם, סוף סוף מגיע החודש התשיעי, מתחילים צירים ואומרים לה לחזור הביתה. כבר אין סבלנות, רוצים שהילד יצא. זוהי אחת ההבחנות בין הנפש של דור המדבר לבין הנפש של דור באי הארץ.
נחמד לחכות למשיח?
רגילים לומר 'עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה, יש לדעת כי האמירה הזו נכונה רק כאשר עם הנצח מרגיש שהוא מתקדם, אבל אם משמעות האמירה היא שאפשר להישאר בדרך כל החיים - זהו דבר שהדור אינו מוכן לקבל. פעם הגיעו אנשים לישוב, והם דיברו כמה נחמד לחכות למשיח. בשלב כלשהו אמרתי - זה באמת נחמד, אבל נראה לי שאתם בכלל לא רוצים שהמשיח יבוא. אתם כל הזמן רוצים רק לחכות למשיח!
יחד עם זאת, אנו מבינים שכל עיכוב ותחנה בדרך אינם נובעים מהמוכנות שלנו להתעכב, אלא מגדלותה של ירושת ארץ ישראל. הגאולה היא דבר כה יקר, שבאמת היא דורשת הרבה תחנות. בכל תחנה אנו רוצים שהיא תהיה התחנה האחרונה, אבל בכל פעם שאנו מגלים שהיא לא התחנה האחרונה - אנחנו צריכים גם לשמוח, כי מתברר שהגאולה שווה עוד יותר, וצריך להשקיע בשבילה יותר. כל קושי, כל עיכוב חושפים עד כמה הגאולה היא יקרה ושווה עוד שנה של השקעה בקניין ארץ ישראל. עוד שנה, עוד אנשים, עוד מסירות נפש ועוד בתים.
כמובן שכל עיכוב הוא גם ניסיון קשה. ב"אורות התחיה" כותב הרב קוק, שהמייחד את דור הגאולה אינו רק מה הוא עושה, אלא מהו קצב השינויים, זהו דור שכל יום דור רוצה שינוי, חידוש ועוד מדרגה, וכמובן הדבר מגדיל את הקושי.
פרשת בלק: לגלות את דבר ה' בכל מרחבי הנפש והחיים
בסופה של פרשת בלק מתברר גודל אחר, ומתוכו סיבוך אחר. הדור שבא לארץ ישראל אינו רוצה רק שהדברים הרעיוניים יבואו לידי גילוי, אלא גם שהגילוי יהיה בכל צדדי ומערכות החיים. כשנמצאים במדבר אפשר להיות ניזונים רק מהמן, מצורת חיים של גלות, אבל כשמגיעים לארץ ישראל - הקב"ה יוצר נפש עשירה יותר, עם כוחות חדשים וצרכים חדשים, עם קשר לעולם הטבע ועם עוד המון דברים חדשים שצריכים להיבנות כשבאים לארץ ישראל.
זוהי למעשה כל המשמעות של הכניסה לארץ ישראל - היכולת להשרות שכינה לא רק בצורה של מדבר, בצורה של עם שנמצא במחנה אחד בלי הסדרים הנורמלים של החיים, אלא בחיים הטבעיים הנורמליים. לכן, הקב"ה יוצר נפש שיש לה השתוקקות להמון דברים טבעיים, והיא בעלת כוחות שלא היו במדבר.
כשהיינו בגלות, ועם ישראל הלך במדבר - הוא חי את חייו כ'עם לבדד ישכון' כמו שאומר בלעם, הוא לא הכיר מהם חיים נורמלים של עם, לא הכיר מהו בדיוק העולם הזה, ובמידה מסויימת גם זלזל בו. הוא לא קינא בגוים, ונוצרה לו בנפש מחיצה של ברזל שהפרידה בינו לבינם. אולם, כשמתקרבים לארץ הקב"ה יוצר נפש שרוצה להיות קשורה לכל מערכות החיים, גם לצדדים טבעיים, וממילא כל דבר הוא מסקרן ומושך. כל דבר שיש אצל הגוים מתחיל לדבר אליך, וכאן מגיע המפגש עם בנות מואב ומדין.
היום, נראית לנו עבודה זרה כדבר מאוד מוזר. קשה להבין איך אפשר לטעות בדמיונות כאלה. אולם, עבודה זרה לא התחילה מהשכל, אלא מהנפש, מהדמיון, מהצורך של האדם שעבודת ה' תהיה חלק מעוצמות חיים, ביטויי חיים, חוויות חיים. העבודה זרה לקחה את כל האינקסטינטים הטבעיים ביותר, ואמרה - עם כל הדברים האלה אפשר לעבוד את ה'. בבעל פעור, שהיא דבר שאנו כלל לא מסוגלים לדמיין, והוא סותר מהותית את עבודת ה', באו הדברים בשיא חריפותם. העבודה זרה בטומאתה אמרה - ניקח את המציאות כמו שהיא, עם כל הגסויות והעוצמות שבה, עם כל הצדדים הכי נמוכים - וניתן להם 'נפח רוחני', ניצור את התחושה שיש כאן משהו מיסטי מעבר לדברים החיצוניים שבו. השאיפה שלנו אינה להשרות שכינה בצורה גסה, כמובן, אלא שאיפתינו היא לעבוד עבודת ה' שמחברת את כל עוצמות החיים לעבודת ה'. ודאי שיש לעשות זאת עם יחס נכון בין הקודש לחול, בדרך של טהרה ונקיות גדולה - זו כל התורה כולה.
לסיכום, את הרצון להיות מחובר עם כל צדדי החיים יוצר הקב"ה בנפש האומה, ואם לא עושים זאת על פי דרכי התורה, מתוך קודש ובצורה של השראת שכינה - יוצא הדבר הנוראי שנקרא 'בעל פעור'.
מתי כעס ה'?
הנביא מיכה אומר 2 :
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':
מה פירוש 'מן השטים עד הגלגל'? בשטים התעורר דחף בתוך עם ישראל להתחבר לכוחות החיים שעסקנו בהם, אלא שהם באו בצורה של בעל פעור, ומסביר רש"י ש'עד הגלגל' פירושו עד שישראל יגמרו לכבוש וליישב את ארץ ישראל. לפי החיסרון של אותו דור של באי הארץ, לפי הנפילות והנטיות השליליות שלו - היה ראוי שהקב"ה יכעס עליו, אבל הקב"ה עשה חסד, ובכל התקופה שבה עם ישראל עסק בכיבוש ובישיבת ארץ ישראל יש רק סיעתא דשמיא, הקב"ה לא כעס. והנה מגיעים לתחילת ספר שופטים 3 :
וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבּכִים
חז"ל אומרים שמלאך ה' הוא פנחס, 'מן הגלגל אל הבוכים' - אלו אותם בוכים שלא יכלו להתמודד בשטים. ואז אומר הקב"ה לעם ישראל:
וַיּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבתֵיכֶם וָאמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם: וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְישְׁבֵי הָאָרֶץ הַזּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זּאת עֲשִׂיתֶם: וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה':
"ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת" - זהו חטא בעל פעור שיצר קשר עם אלו שיושבים סביב ארץ ישראל, וכך הוא מוכיח אותם עד שנשאו העם את קולם ובכו. מדוע רק עתה התעורר הכעס?
היה אפשר לומר שהקב"ה אמר: אמנם צריך לכעוס, אבל כיון שמאוד חשוב לי שעם ישראל יכנס לארץ ישראל אני בנתיים 'מעלים עיניים', ורק כשארץ ישראל תהיה כבושה אתחיל לכעוס. אבל אפשרות זו אינה נכונה, שהרי ארץ ישראל עדיין אינה כבושה!
הסבר הדברים הוא כך: אמנם, לדור שנכנס לארץ ישראל היו בעיות רוחניות גדולות. אולם הדור הזה הוא דור מורכב, יש לו כוחות גדולים, ותלוי מה הוא עושה איתם. אם הוא מוצא את הדרך להוציא את כוחותיו בצורה חיובית, אומר הקב"ה - הסך הכל הוא חיובי, צריך לדון את הדור לפי רובו. אבל באופן כללי הדור אינו מוציא את הכוחות שלו בצורה חיובית, דנים את הדור בצורה אחרת. לכן, כל עוד עם ישראל עסוק בגיבוש ובבנין הארץ, הנפש המיוחדת שלו מנוצלת באופן כללי בצורה חיובית, אז למרות שיש גם בעיות של בעל פעור, וגם בזמן יהושע הן רובצות ונמצאות בתוככי האומה, הסך הכל הוא שעסוקים בבניין הארץ, ולכן הקב"ה אינו כועס. אולם לאחר שמתו יהושע והזקנים, והדור אומר - אמנם עדיין לא נגמרה המשימה של כיבוש הארץ אבל אנחנו רוצים לנוח, אז כל הבעיות שנמצאות בדור מלפני ארבע עשרה שנה צצות ועולות בשיא חריפותן. ואז מתחילה תקופת השופטים, עד שמייצבים את האומה, ועד שדוד המלך הגיע.
התהליך הזה דומה לתהליך שאנו רואים עכשיו. תקופת הכניסה לארץ יוצרת נפש חדשה לעם ישראל, נולדים כוחות חדשים ויש בהם גם סיבוכים רוחניים. הסיבוכים הרוחניים של הדור שלנו נמצאים באומה כבר למעלה ממאה שנה, אבל כל עוד מצליחים לתרגם את הכוחות באופן כללי לבניין ולדברים חיוביים, הסך הכל הוא טוב. ברגע שאומרים - די, איננו רוצים משימות לאומיות, כבר לא ממשיכים להתעסק בכוחות הגדולים בצורה בונה, אז כל ההסתבכויות הרוחניות שאנו נמצאים איתם כמה עשרות שנים מקבלות פרופורציות אחרות, נפח אחר, וההתמודדות איתם היא קשה הרבה יותר.
התיקון
איך מטפלים בבעיה כזו?
דרך אפשרית אחת היא דרכו של משה רבנו, שהלך בדרך של הטפה, של מכות לסלע ו"שמעו נא המורים". אולם, דרך זו אינה מתאימה לדור של הכניסה לארץ. הדור שיצא ממצרים יצא עם הצורך להישען על מישהו, וכשיש 'אבא' סמכותי הוא יכול גם ללכת לפעמים בדרך הקשה. לכן בדור הראשון הקב"ה אמר למשה להכות בסלע, ובשבילו דרך זו היתה נכונה. אולם כשמתקרבים לארץ זו כבר לא הדרך, לאותו דור היה צריך לנסות לדבר, כלומר לחפש את האתגרים החיוביים כדי שימשכו אליו.
אז מהי כן הדרך לדור שלנו?
נציע שני כיוונים, ואני חושב שכנראה צריך לשלב ביניהם.
כיוון אחד הוא הדרך של השופטים. הדור של השופטים אמר - העם מסובך, העם תקוע, אי אפשר להוליך את כל העם, אז אוליך לפחות את המקום שלי והשבט שלי. אנסה לבנות חברה בריאה, מתוקנת, שהעוצמות שלה אינן רק עוצמות של אמונה, שהספיקו לגלות, אלא גם עוצמות של ביטחון - של יצירה ועשייה חיובית. אחרי שבעזרת ה' מצליחים לבנות מקום כזה, נוצר דגם שממנו תלמד כל האומה כולה. קבוצה אחת תראה דרך נכונה ובריאה, העם ימשיך יסתבך בסיבוכים שלו, ובמקום להתמודד ישירות עם הסיבוכים יאמר המנהיג- לי יש פיתרון, תראו שאני מצליח להנהיג את החבורה שלי בדרך של עבודת ה', בואו ותלמדו מאיתנו.
זוהי דרך אחת, שיסוד החשיבה שלה הוא שבמקום של סיבוך נוראי אי אפשר לקפוץ ישר לספר שמואל ולמלכות בית דוד, אלא תחילה יש לעבור דרך 'השיבה שופטינו', דרך דגם קטן יותר של תיקון, והחברה שמתגלות בה עוצמות אמיתיות תיהפך להיות כדגם לכל האומה.
הדרך השניה אומרת, שאינו דומה הדור שיצא ממצרים לדור שלנו, ובדור שלנו אפשר לקצר את הדרך יותר. דגם זה בנוי על האמונה שכבר עכשיו יש באומה מוכנות והכשרה רוחנית נפשית להיות שייכים לבריאות השלמה. הנביא ירמיהו אומר "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה" 4 - זרע הבהמה הוא בניית כוחות הגוף של האומה, ואחרי שלשה דורות של התעסקות בבניית זרע הבהמה, של הבניין הנכון, האומה מתחילה להיות רעבה אל הקודש: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" 5 . הדרך הזו מאמינה שכל האומה בשלה לכך, וצריך פשוט למצוא את השפה והדרך איך לתת מים המדברים לצימאון של הדור.
אלו הם שני דגמים שצריך ללמוד ולשלב ביניהם, ומתוכם, בעזרת ה', נזכה שדוקא מתוך נקודת המעבר והקושי והמשבר שאנו נמצאים נצא בישועות גדולות, במהרה בימינו אמן.
גאולת מצרים בהשוואה לגאולה שלנו
הרב אורי שרקי | כ"ה חשוון תשפ"ג
סדר-יום לבניין פנימי
הרב חיים ירוחם סמוטריץ | חשוון תשס"ז
עין טובה על המחאות במדינה - מתוך דרשת שבת הגדול
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ניסן תשפ"ג
שם ה' שנקרא על ישראל
הרב שמואל אליהו | כ"ו תמוז תשע"ו
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך עושים קידוש?
איך הסדר המוכתב מהווה חירות?
סוד ההתחדשות של יצחק
איך ניתן לברור מרק בשבת?
חג החירות
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?