ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה (במדבר ח, א-ד).
המדרש אומר שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה:
את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן עד שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע.
המדרש מדייק מכך שכתוב: "וזה מעשה המנורה", כאילו הקב"ה מראה לו בדיוק איך לעשות.
אמר משה: ריבונו של עולם הרי ככר בתוך האש כשם שאתה רוצה כן תעשה. מיד יצתה המנורה עשויה כתקנה (במדבר רבה טו, ד)
משה התקשה במעשה המנורה, וה' אמר לו שהוא ייקח את כיכר הזהב וישליך אותו לאור והקב"ה עשה את המנורה. במקום אחר אומר המדרש:
ר' לוי בר רבי אומר: מנורה טהורה ירדה מן השמים. שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר" (שמות כה, לא). אמר לו: כיצד נעשה אותה? אמר לו: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" ואף על פי כן נתקשה משה, וירד ושכח מעשיה. עלה ואמר: ריבוני כיצד נעשה אותה? אמר לו: מקשה תיעשה המנורה. ואף על פי כן נתקשה משה, וירד ושכח. עלה ואמר: ריבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה, ועוד נתקשה בה. אמר לו: "וראה ועשה", עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה. ואף על פי כן נתקשה על משה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ואמר לבצלאל, מיד עשאה. התחיל תמה ואמר: אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך, בצלאל - בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשייתה? (במדבר רבה טו, י)
צריך להבין את המדרשים. מדרש אחד אומר שהמנורה נעשתה מאליה ומדרש שני אומר שבצלאל עשה את המנורה, לאמיתו של דבר אלו שני מדרשים שאומרים אותו דבר אלא בהסתכלות שונה. מדרש אחד אומר שמשה רבינו התקשה בעשיית המנורה, והקב"ה עשה את המנורה בדרך נס, מדרש שני אומר שמשה התקשה ובצלאל עשה אותה. כלומר היה קושי ובצלאל הצליח להתגבר על הקושי, אבל בעצם הקב"ה עשה את המנורה. הייתה כאן סייעתא דשמיא, המנורה לא נעשתה על ידי בצלאל לבדו, אלא הייתה כאן עזרה אלוקית שכאילו ריבונו של עולם עשה את המנורה.
הקושי ביצירת האחדות
חז"ל אומרים לנו שהמנורה היא סמל החכמה, התורה. שבעה נרות המנורה מסמלים שבעים פנים לתורה. אני רוצה להסביר על דרך הדרש: משה רבינו מתקשה איך עושים אחדות בין כל הדעות שבתורה, זה קשה מאוד. המדרש בעצמו מזכיר את זה כאן:
"בעלי אסופות" - אלו סנהדרין. ואם תאמר: זה מתיר וזה אוסר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. למי נשמע? אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי כן כולם נתנו מרועה אחד (במדבר רבה טו, כב).
כך גם אומרת הגמרא במסכת חגיגה (ג, א). זאת אומרת שהתורה היא עשירה, כל תלמיד חכם מבין את התורה כמו שהוא מבין. תלמידי חכמים שונים, דעותיהן שונות, האופי שלהם שונה, הכישרונות שונים. לכל אחד יש הסתכלות אחרת וכל אחד מבין את התורה בצורה מיוחדת, אך הכול תורת ה', "מקשה תעשה המנורה", התורה לא יכולה להיות מפורדת קרעים קרעים, חס וחלילה, התורה צריכה להיות אחת. יש שבע נרות, אבל זו מקשה אחת. כלומר, צריך להבין שכל תלמידי החכמים מכוונים לרצונו של הקב"ה ורוצים לדעת אמיתותה של התורה, מה התורה אומרת, מה הקב"ה אומר לנו. זו התורה אף על פי שהיא מופיעה בגוונים שונים. אמנם למעשה צריך לפסוק הלכה, ולא ייתכן שכל אחד יעשה כמו שהוא מבין. לכן יש סנהדרין והתורה אומרת: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב) כך בפועל, אבל בהבנות ייתכן שתהיינה הבנות שונות.
צריך ללכת על פי הרוב. בזמן שאין רוב התורה לא מאוחדת. כך בתקופה שלא הייתה הכרעה בין בית שמאי ובין בית הלל והייתה התורה כשתי תורות. זה המצב שאנחנו נמצאים בו היום, תקופה ארוכה, מאז שאין לנו סנהדרין ואין לנו הלכה פסוקה, זה מסביר כך וזה מסביר כך. צריך לזכור שכל הופעות התורה הן גוונים של הופעה אחת. כל תלמיד חכם שמכוון לשם שמים, יש בדבריו אמת מסוימת שבתורה. יכולות להיות גם טעויות, אבל מחלוקות שהן לשם שמים הן תורה. זה הקושי לאחד, משה רבינו מתקשה איך לעשות מקשה אחת כשיש כל כך הרבה פנים לתורה.
החידוש בהטבת הנרות
המדרש אומר (מדרש תנחומא בהעלותך, ה) שאהרן ראה שכל אחד מהשבטים הקריב קרבן בחנוכת המזבח, ושאל: איפה חלקי ותפקידי? אור החיים מסביר שעבודת הנשיאים הייתה מיוחדת בכך שהיא הייתה עבודה מחודשת. אמר הקב"ה לאהרן: שלך גדולה משלהם. אור החיים מסביר שסדר עבודת המנורה היה שאהרן היה לוקח את הגביעים מהמנורה, מניחם באוהל ומקנחם בספוג, גם למי שסובר שהנרות היו קבועים במנורה, אפשר היה להטות את הגביעים, והיה הופך אותם למטה עד שהיה מטיב אותם ואחר כך היה זוקף אותם. אור החיים מביא ראיות מהרבה מקומות שהנרות לא היו קבועים במנורה. ויוצא שבכל יום אהרן היה יוצר את המנורה מחדש. אמר לו הקב"ה: שלך גדולה משלהם, הם פעם אחת חנכו את עבודת בית המקדש, ואתה כל יום יוצר מחדש את העבודה, אתה בכל יום עושה את המנורה. אתה מפרק את המנורה כל יום מחדש, או מכופף אותה ואז היא לא ראויה לשימוש ואחר כך מיישר אותה, זה כאילו ליצור מחדש את המנורה. זה חינוך מחדש. כביכול התחדשות. זה מה שרצה אהרן, להיות שותף בחינוך, בהתחדשות. אנחנו צריכים כמובן ללמוד מזה, להתחדש בעבודת ה', לא לעשות את הדברים כמצוות אנשים מלומדה אלא להתחדש כל פעם מחדש.
לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן
אנחנו ממשיכים הלאה בפרשה. ישראל יוצאים לדרך, אוכלים מן ואז הם מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר יא, ד) רש"י אומר: ביקשו עלילה שהרי היה להם מקנה רב. השפת אמת אומר: "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (שם), הם התאוו שתהיה להם תאווה, כמו שיש כאלה שלוקחים תרופות ומאבדים את חוש הטעם בפה, ואז אין שום חשק אין תאוה לאכול. במן היה משהו רוחני, היה בו המון טעם וחשק לעבוד את ה', ללמוד, להתעלות רוחנית, והטעם של האכילה, של התאווה לא היה, והעם התאוו תאווה. הם רצו שתהיה להם תאווה. השפת אמת אומר שהם רצו שתהיינה להם תאוות גשמיות והם יוכלו לעבוד ה' דרך הגשמיות, כדרך החסידות, לעבוד את ה' לא רק במצוות אלא גם באכילה, בשתיית יין בקידוש וכדומה, לעבוד את ה' עם הגוף, לא רק עם הנשמה. לכאורה הייתה להם מטרה חיובית, אם כך, מה הבעיה - אל תביאנו לידי ניסיון, אם האדם יפתח את התאווה לשם שמים יכולה להתפתח אחר כך תאווה גם שלא לשמים שמים. צריך להתעלות בלי להסתכן. הם אמרו: "נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה" (במדבר יא, ו), הם רצו לקיים 'בכל נפשכם', לעבוד את ה' בכל הנטיות הגשמיות שיש. המן היה אוכל מהשמים, אוכל שמכיל בתוכו את כל הטעמים כמו שהתורה אומרת.
אמרו חז"ל (מדרש תנוחמא בשלח, כ) שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. אפשר להבין את זה באופן הפשט, שאוכלי המן לא צריכים לעבוד במדבר, המן יורד מהשמים, הנעל לא התקלקלה, השמלה לא בלתה, אין שום טרדות. הפשט היותר עמוק הוא שהאוכל הרוחני מעלה את הגוף ומכשיר אותו להיות עובד ה', לקבל תורה רוחנית, וזה היה המן שיורד מהשמים. אפשר להסביר שכל יום היו ישראל נושאים את עיניהם לשמים: האם היום ירד מן, המן של היום לא יחזיק מעמד למחר, מי שמשאיר מהיום למחר המן מתקלקל, מי יודע אם מחר ירד מן? אז ישראל נושאים את עיניהם כל יום לאביהם שבשמים, וכל יום הם רואים שריבונו של עולם נותן להם מזון. הם חיו באווירה שכל הזמן הם תלויים בריבונו של עולם, והם רואים את זה בבירור, וזה מרומם אותם. המדבר - אלו ארבעים שנות התעלות רוחנית.
מהמן למדנו את היסוד שבעצם כל המזון שבעולם הוא מאת ה'. "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן" (שמות טז, לג), צריך לשמר את המן לימים רבים, לתמיד, כדי לזכור שריבונו של עולם הוא המכין את האוכל. אפשר לאכול גם אוכל רגיל ולהיות מלא באמונה, ולדעת שהאוכל שהאדם אוכל עכשיו ניתן לאדם מריבונו של עולם כמו שנתן את המן לישראל במדבר. ולא עוד אלא שזו מדרגה יותר גדולה, כי כשהאדם רואה בטבע את ריבונו של עולם זו אמונה יותר עמוקה. כשרואים בנס את ריבונו של עולם זה לא משהו מיוחד, אי אפשר שלא לראות. אבל כשרואים את הטבע, ויודעים שריבונו של עולם הוא יוצר ומנהיג אותו זו מדרגה גבוהה מאד, וכשהאדם בא לאכול הוא מבין שריבונו של עולם נתן לו את האוכל הזה, זה דבר גדול יותר. זה היה עניינו של המן, לזכור תמיד שכל מזונותיו של האדם, ניתנים לו על ידי ריבונו של עולם.
החסד לאברהם שואל: מן הוא דבר כל כך עליון, אפילו במדבר, שהוא מקום של קלקול, שיש שם נחשים ועקרבים, גשמיים ורוחניים, יורד מן, אז כשישראל נכנסים לארץ כל שכן שצריך לרדת להם מן?! מסביר החסד לאברהם שכל מה שגדל במדבר אין לו את הסגולה של ארץ ישראל, לכן היה מוכרח להוריד מן מהשמים, אבל מה שגדל בארץ ישראל הוא קדוש. בתוך המאכלים, בתוך הפירות, בתוך כל המאכלים שיש בארץ ישראל, יש קדושה. אין צורך שירד מן מהשמים. זאת אומרת שהמדרגה של פירות ארץ ישראל היא בבחינה מסוימת גדולה יותר מהמדרגה של המן. אמרו חז"ל שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, ואפשר להסביר שהכוונה למי שמבין שכל מה שהוא אוכל זה בעצם מן, זה מהשמים. אם אדם חי כך, שהוא יודע כשהוא אוכל שריבונו של עולם נתן לו את המזון הזה, הוא מתקדש על ידי האכילה הזו, על ידי כך ניתנת לו התורה.
כשישראל ביקשו בשר, תשש כוחו של משה, הוא אמר: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" (במדבר יא, טו), משה רבינו לא יכול לעמוד בזה. מסביר הזוהר: בזכות אהרן היו ענני הכבוד, בזכות מרים הייתה הבאר, המן היה בזכות משה. המדרגה של משה רבינו גרמה לשפע הזה של המן. ישראל רוצים משהו אחר, בשר חומרי, לא מן, הם מורידים את משה רבינו ממדרגתו. אם ישראל יורדים מהמדרגה שמשה רבינו מעלה אותם, אז גם משה רבינו יורד מהמדרגה שלו כביכול. לרדת מהמדרגה הרוחנית הזו, נחשב כמו מיתה. אומר להם הקב"ה, אני אתן להם בשר אבל אתה לא תרד מהמדרגה שלך. "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טז), הם במדרגה אחרת, לא המדרגה שאתה נמצא בה, הבשר הזה הוא במדרגה שלהם, ואתה נשאר במדרגה שלך.
כוח הדיבור
הזוהר מלמד כאן לימוד חשוב נוסף. משה אומר: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג", ומיד אחר כך מתנבאים אלדד ומידד במחנה שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. למה הסמיכות הזו? מלמד אותנו הזוהר שאסור לאדם להגיד על עצמו דברים לא טובים - הרגני נא הרוג. אבל משה כבר אמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב) - אם הקב"ה לא ימחל לישראל על חטא העגל. אומר הזוהר שבחטא העגל זה משהו אחר, שם משה מתפלל לריבונו של עולם, הוא תבע שהוא ימחל לישראל, זה יפה שמשה אמר כך, הוא רוצה להיות רק עם כלל ישראל. אבל עכשיו שיש חטא ומשה מרגיש שיש חולשה והוא אומר ביטוי כזה, זה אסור, אסור לפתוח פה אפילו אדם על עצמו. אדם כביכול בעל הבית על עצמו, אבל עם זאת אסור לו לדבר דברים לא טובים על עצמו. הדיבור של האדם פועל, כמו שהוא פועל לרעה כך הוא פועל לטובה. כמה פעמים יש בחז"ל ביטוי: "כשגגה היוצאת מפי השליט". חז"ל מתכוונים לומר שכוח הדיבור של האדם פועל, וחז"ל גם לימדו אותנו שמרובה מידה טובה ממידת פורענות, אז אם אדם מדבר דברים טובים זה פועל פי כמה וכמה. יש פה לימוד שצריך לשמור על הפה, לדבר רק דברים טובים, דברים חיוביים, גם האדם על עצמו. אם דברים לא טובים על עצמו זה מזיק, אז דברים טובים על עצמו זה בוודאי ובוודאי פועל לטובה. צריך להסתכל בעין טובה, הוי דן את כל האדם לכף זכות, גם את עצמך.
גם בסוף הפרשה יש דיבורים לא טובים, שיכול להיות שנאמרים לשם שמים. מזה צריך ללמוד שגם לשם שמים צריך להימנע מדיבורים לא טובים. מרים הייתה צדיקה במדרגה עליונה, מרים הייתה נביאה, והיא תמהה למה משה רבינו פורש מאשתו, זה מעשה לא נכון. היא טועה כמובן, היא לא מבינה את ההבדל בין המדרגה של כל הנביאים למדרגה של משה רבינו, אבל היא התכוונה לטובה. היא דיברה עם אהרן שצריך לעשות משהו עם משה שהוא מתנהג לא בסדר. זאת אומרת גם על דיבור בקורתי שמציינים דברים לא טובים לשם שמים - יש עונש. אסור לדבר לשון הרע לשם שמים. לדוגמה אם חבר התחיל להידרדר ושני חברים שלו מדברים עליו, 'דואגים לו', מדברים על החסרונות שלו, לשם שמים, בדיוק כמו שעשתה מרים, זה מצער אותם, למה הוא מתנהג כך, והדיבור הזה הוא על דברים הלא טובים שהוא עושה, גם זה אסור. אם רוצים לעזור לו ולחזק אותו ומתייעצים איך, זה בסדר, אבל לא סתם לדבר, אפילו לשם שמים. אפילו אם זה נעשה מתוך צער שהאדם רואה שמישהו מתנהג שלא כראוי, ואז הוא מתייעץ עם חבר, לא כדי למצוא את הדרך להרים אותו בחזרה, אלא משיח את צערו, זה אסור. כל דיבור לא טוב פוגע, וכל דיבור חיובי בונה. אם האדם מדבר טוב על אותו אדם שיש לו חולשות, מדבר על המעלות שיש בו, אז על ידי הדיבור הטוב הוא מחזק אותן, זה מקדם אותו ומשפר אותו.
חז"ל מלמדים אותנו לימוד גדול מאוד. היה ראוי לכאורה להסתיר את הסיפור הזה על שלושת המנהיגים של ישראל, לא צריך לפרט, זה לא לכבוד ישראל, לא לכבוד המשפחה. אבל יש פה לימוד, התורה בהמשך אומרת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד, ט), התורה לא מוותרת. יש מצוות עשה לפי הרמב"ן לזכור את העניין הזה כל הזמן. זהירות בדיבור, לזכור לדבר רק דברים טובים. לא רק שלא לדבר דברים לא טובים אלא לדבר דברים טובים. הכל מתחיל בעין טובה. "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהלים לד, יג), הוא אוהב לראות טוב, "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (שם יד-טו). בעזרת ה'!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
