ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- שלח לך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הרב אומר באגרותיו שתשובת המשקל לחטא המרגלים היא לספר בשבחה של ארץ ישראל. גם אם נגזים ונפריז בשבחה של ארץ ישראל, לא נגיע לספר אחד מיני רבבה ממעלתה של ארץ ישראל וממעלת לימוד התורה בארץ ישראל. הרב אומר עוד אמירה מאוד מיוחדת, שההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ הוא עצום וגדול 'ואני יודע ועד בדבר'. כלומר, הרב מעיד, הייתי בחוץ לארץ ועכשיו אני בארץ ישראל, 'ואני יודע ועד' שאי אפשר להשוות את מעלת תורתה של ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ.
נספר קצת בשבחה של ארץ ישראל. הרמב"ן קבע שיש מצוות ישוב ארץ ישראל. אומר בעל ספר חרדים:
בכל עת ורגע שאדם בארץ ישראל, הוא מקיים את המצווה הזו, וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה, דכתיב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), על כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד, כדכתב רבי שמעון בן יוחאי, שמי שאינו באהבה ויראה אינו בשלמות. והנה תיבת "והיה"' - "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (שמות יב, כה), רמז לשמחת המצווה.
כל מקום שכתוב "והיה" הוא לשון שמחה, אומר ספר החרדים שבגלל שהמצווה הזו היא מצווה תדירית צריך להיות כל הזמן בהכרה שאנחנו בארץ ישראל, ולהיות כל הזמן בשמחה. אם אדם לא שמח אז הוא לא מקיים את המצווה בשלמות.
האור שמח כתב מאמר על מעלתה של ארץ ישראל:
הנה דע יקירי כי להראות גודל מצווה זו ומעלתה, הוא אך למותר, כי מי הוא האיש הישראלי אשר יסתפק בזה? הלא מיום קרוא לצור מחצבתנו (אברהם אבינו) הבטיח לו בארץ חמדה. ושלוש מתנות נתנו לישראל, תורה וארץ ישראל ועולם הבא.
אין כל ספק ששתי המתנות האחרות, תורה ועולם הבא הן מתנות אדירות, וארץ ישראל היא בין התורה ועולם הבא, כולם כאחד.
וכל פרטי התורה מתאימים עם הבטחת הארץ וישובה. ואחרי שהכעיסו בחורב ועשו עגל מסכה, נעתר ה' והשיב חמתו מהשחית. ובמאסם בארץ, נשא ידו להפילם במדבר, בהוציאם דיבה ודברי נרגן על הארץ, החמיר מאשר חטאו דברים עליו יתברך.
זה שבני ישראל דיברו על הארץ דיבה זה יותר חמור מאשר דיברו על ה' בחטא העגל.
וכן תורתנו המסורה מלאה בשבח הארץ, ושקלו רבותינו מעלת ספר יהושע כמעלת התורה לפי שהוא ערכה של ארץ ישראל. ורבי יוחנן התפלא כשאמר 'איכא סבי בבבל'. התבונן איך שקל מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן חורבנה.
רבי יוחנן אמר: איך יכולים להיות זקנים בבבל, הרי כתוב: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" (דברים יא, כא), ורבי יוחנן היה בזמן חורבנה של ארץ ישראל, ואף על פי כן מצוות ישוב ארץ ישראל גורמת לאריכות ימים.
עד כי חש פן יעלה בלבב אחד לומר: הלא בחוץ לארץ אקיים מצוות יתרות, יום טוב שני של גלויות, שתי חלות בסוריא, קרי רבי יוחנן על זה: "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ, כה), שיותר טוב לחיות בארץ ולשמור יום אחד.
זה ציטוט מהירושלמי. כלומר חוקים לא טובים אלו מצוות של חוץ לארץ.
ופרקים שלמים בתוספתא, בספרי דברי רב, בתלמודים, שמפליגם בשבח הארץ. עד כי המלקט מהם מאמרים במעלות הארץ וישובה, הוא בעיני כמלקט אגלי טל מיני ים, כללות תורתנו והמסורה היא מקושרת במעלות הארץ.
אם מישהו ילקט מאמרים על ארץ ישראל מתוך דברי חכמים, הוא כמו מלקט אגלי טל מים שלם, כמה שהוא יאסוף זה יהיה מעט ממעלותיה של ארץ ישראל. חכמינו הבדילו בין חכמי ארץ ישראל לחכמי חוץ לארץ, חכמי ארץ ישראל נקראו נועם, בבבל נקראו חובלים. ידועים דברי רבי זירא שאמר: מי אמר שאני אזכה לארץ ישראל. אז הוא הלך על בול עץ מעל הירדן והסתכן ובלבד שלא להתעכב, כי מי יודע, ארץ ישראל זו זכות כל כך גדולה, ומי יודע אם הוא יזכה לזכות הגדולה הזו. "כי מקום שמשה ואהרן לא זכו, מי אמר שאני אזכה".
אני לא אומר כאן דברים חדשים, אבל צריך לחיות את הדברים הללו. לזכור שאנחנו זכינו להיות בארץ ישראל מה שלא זכו גדולים וצדיקים, משה ואהרן, אחר כך אמוראים וגאונים, ראשונים וגדולי האחרונים, ואנחנו זכינו. כמובן שזה מחייב אותנו, אם ארץ ישראל נותנת ליושבים עליה מעלות גדולות, אריכות ימים, לא רק אריכות ימים חיצונית, אלא עומק של חיים, עומק של קדושה, אז רמת עבודת ה' שלנו צריכה להיות עמוקה כהנה וכהנה בגלל מעלת ארץ ישראל. והיא באמת כזו, רק צריכים להיות מודעים לזה, לחיות את המציאות של הזכות הזו, של ארץ ישראל.
מעלת פירות ארץ ישראל
אני רוצה להביא עוד ציטוט , הב"ח על הטור בסימן ר"ח מדבר על מעלות הפירות של ארץ ישראל. הטור כתב שבברכת מעין שלוש יש אומרים את הנוסח "נאכל מפריה ונשבע מטובה", וביאר הב"ח:
קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד) ואמר אם תטמאו את הארץ, נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ, נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה, ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה הייתה שורה בקרבם ממש, ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.
כלומר, היו כאלה שרצו לשנות את הנוסח 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי מה זה הנוסח הזה, שאנחנו אוכלים וזוללים.. אז הב"ח אומר שצריך להגיד את המילים הללו, כי האכילה של פירות הארץ היא מקדשת, יש בה את קדושת השכינה. זה מתאים למה שאמר החסד לאברהם, הסבא רבה של החיד"א. הוא שאל: במדבר זכינו לאוכל אלוקי עליון, לא טבעי, באנו לארץ ישראל, זה לא המדבר ששם יש טומאה, נחשים ועקרבים גשמיים ורוחניים, אז אם שם יורד מן, על אחת כמה וכמה שבארץ ישראל היה צריך לרדת מן, אוכל רוחני מתאים לארץ ישראל! אומר החסד לאברהם, להפך, בחוץ לארץ שאי אפשר לקדש את המקום, היה צריך לרדת מן מהשמיים, אבל בארץ ישראל שהפירות מקודשים, כל המעלות שהיו במן יש בפירות ארץ ישראל. זאת אומרת שכשאדם אוכל פירות ארץ ישראל הוא צריך להרגיש עילוי. עילוי יותר גדול ממה שהרגישו בני ישראל כשאכלו מן. כך צריך להרגיש, לחיות את מעלת קדושתה של ארץ ישראל. כשאדם חי את זה הוא מתגדל, הוא סופג את הקדושה הזו, הוא מתמלא בה, כל מעשיו מקבלים עילוי רוחני גדול. לימוד התורה שלו שונה, מעשי המצוות שלו שונים, הכול אחרת. הכל יותר גבוה ועליון.
ארץ ישראל, שבת וציצית
הפרשה שלנו עוסקת בשלוש מצוות שאני רוצה להדגיש אותן. ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, עד כדי כך שלא נכון לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה אלא במצב חריג מאוד. הנה חכמים רצו ללכת ללמוד תורה בחוץ לארץ, הגיעו לגבולה של ארץ ישראל, נזכרו בקדושתה של ארץ ישראל, חזרו בהם ונשארו בארץ. הם אמרו: שקולה מצוות ישוב ארץ ישראל ככל התורה כולה. מצווה שניה שהיא סוג של סגולה ששקולה כנגד כל המצוות במובן מסוים, זו מצוות שבת. צריך להכיר במעלתה של השבת, מעלתה גבוהה כל כך עד שמי שלא שומר שבת מאבד את זכות הקיום שלו, והוא נסקל. הסקילה זו המיתה הכי קשה שיכולה להיות. כיוון שהוא התנתק מהקודש, מהמדרגה של שבת, הוא לא יכול לחיות. והמצווה השלישית, ציצית, שגם היא שקולה כנגד כל המצוות.
מצוות ישוב ארץ ישראל שייכת למקום, מצוות שבת שייכת לזמן, מצוות ציצית שייכת לאדם, עוטפת את כל האדם. יש קדושת ישראל, יש קדושת ארץ ישראל ויש קדושת הזמנים. כל אחד מהם הוא כללי. קדושת ארץ ישראל היא קדושת המקום, כל המצוות כולן מושפעות מזה. אין לך דבר שאין לו מקום ואין לו זמן. והשיא של קדושת הזמנים זו שבת. הזמן כולו מקודש, אבל שיאו מופיע בימים המקודשים, והשיא של השיאים זו השבת. זה גילוי שהזמן הוא בריאה אלוקית, כמו שהמקום הוא בריאה, כך הזמן הוא בריאה אלוקית. הכל מתחיל מהקודש ונמשך מהקודש, לכן אין אדם יכול להתקיים בלי זמן ובלי מקום. אז קדושת השבת שהיא השיא של הזמנים שקולה כנגד כל המצוות.
מצוות ציצית
קדושת האדם המקיים את המצוות, מופיעה במצוות ציצית. מצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות. צריך להבין את הדבר. לכאורה אין בציצית אפילו קדושה. בתפילין יש קדושה ואילו בציצית אין קדושה. הקדושה היא בקיום של המצווה, אבל אין בחפץ קדושה. זאת אומרת שאם אדם השתמש בטלית ולא רוצה להשתמש בה יותר, הוא לא צריך לגנוז אותה, אסור לבזות אותה, אבל גם לא צריך לגנוז אותה, כי אין בה שום צד של קדושה. האדם מתעטף בבגד שיש בו ציצית, בארבע הכנפות, והאדם כולו עטוף במצווה. כל עניינו של האדם הוא בעצם להופיע את כוח החיים הפנימי, נשמה אלוקית פנימית. יש לו גוף, והוא כולל את כל היכולות האנושיות, המחשבות והדיבורים, שהם מוציאים מהכוח אל הפועל את כוחות החיים, את הכוחות הנשמתיים. זה התפקיד גם של הבגד, הוא מגלה את עניינו של האדם, הוא עוטף את האדם ואפשר כך להכיר את האדם. בכל מדינה יש תלבושות אחרות. גם בתוך קהלים שונים מתלבשים שונה. אתה רואה איך האדם לבוש אתה רואה מי הוא. זאת אומרת שהבגד הוא המביע את המהות הפנימית, באופן טבעי הבגד מביע את זה. בבגד של ישראל, הציצית, יש הבעה של המהות הפנימית של האדם הישראלי. המהות הפנימית של אדם מישראל זו מהות אלוקית, והיא מובעת על ידי הבגד ועל ידי הציציות היוצאות מכנפי הבגד. איך רואים ושלאדם יש נשמה אלוקית, זה מתגלה במידות הטובות, שלישראל יש מידות טובות, טבע מיוחד, ענווים, ביישנים, גומלי חסדים. זה האופי המיוחד של ישראל. המידות מתגלות במעשים.
המהר"ל בביאורו על פרקי אבות מסביר לנו מדוע תיקנו לנו חכמים להגיד לפני כל פרק את המימרה:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ישעיהו ס, כא).
מי זה כל ישראל - גם תינוק שנולד. יש דעה שאפילו לפני כן, למרות שהוא לא עשה שום מצווה, לא פעל שום דבר, הנשמה האלוקית שלו כבר קדושה, והיא שייכת לעולם הבא. זו הבעה של הנשמה. פרקי אבות אלו המידות, חינוך למידות טובות, חינוך לגילוי המידות הטובות שיש בטבע הישראלי, ומתוך המידות באים המעשים. לכן בסוף כל פרק תיקנו חכמים להגיד:
אמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
תורה ומצוות. הנשמה מתגלה במידות, והמידות מתגלות במעשים בפועל. הטלית עוטפת את האדם, הבגד גם נקרא 'מידות', והציציות הם כאילו המעשים, הם ההתפרטות של ההופעה ושל המעשים. זאת אומרת שיש בציצית משהו שמרמז שכל עניינו של האדם, להוציא מהכוח אל הפועל את כל כוחותיו. ואז "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", אדם מסתכל בציצית, "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט).
שכשאנחנו היינו בחורים, אף אחד לא הלך עם ציציות בחוץ. זה היה חידוש שהתחלנו ללכת עם ציציות בחוץ. אז לפעמים אנשים היו שואלים אותנו ברחוב: מה זה החוטים האלה? חשבו שבטעות נסחב לנו איזה חוט... בחור צעיר בערך בשישית התחיל לחזור בתשובה, והתחיל לבוא לישיבת מרכז הרב ללמוד שם תורה, אבל הוא עוד לא היה בעל תשובה גמור. הוא התבייש ללכת עם כיפה ברחוב, אז רק כשהוא היה בא לישיבה הוא היה מניח את הכיפה על הראש, בבית הספר שהוא למד לא היה לו נוח ללכת עם כיפה וגם לא ברחוב. בחורים בישיבה אמרו לו שחייבים לשים כיפה ולכסות את הראש. אז הוא הלך לרב צבי יהודה ואמר לו: קשה לי ללכת עם כיפה, כיוון שאני מוזר בעיני כל החברים שלי, אני רוצה אבל זה קשה לי, האם אני חייב ללבוש כיפה? אז הרב צבי יהודה אמר לו: כיפה לא חייבים, כיפה זה מנהג, אבל ציציות בחוץ כן חייבים. אז למחרת הוא בא עם ציציות בחוץ, ואז כבר אין נפקא מינה לכיפה...
תפקידה של הציצית
זאת אומרת שהתורה נתנה לנו מצווה שיכולה לגרום שכל היום נהיה קשורים אל הקודש: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (שם) רואים, זוכרים ועושים. זו המטרה, אי אפשר להתרגל לכך שהולכים עם ציציות. הגמרא אומרת שהציציות עוזרות לאדם גם לקיים את התורה וגם מונעות מהאדם לחטוא. יש לה שני תפקידים, גם לבגד יש שני תפקידים. הבגד מכבד את האדם, הוא לא בעל חי שהולך בלי לבוש, וגם הלבוש מראה שלאדם יש צניעות נפשית, שהוא מבין שלא ייתכן שהגוף יהיה גלוי. על זה אנחנו מברכים בבוקר 'מלביש ערומים', אנחנו לא מברכים רק על כך שיש לנו בגדים, אלא אנחנו מברכים שיש לנו שכל והבנה שצריך להתלבש, שהקב"ה נתן לנו את הדעת הזו שצריכים להיות לבושים, כמובן שאנחנו מודים גם על כך שהוא נתן לנו את הלבוש. אם כן עניינו של הלבוש מצד אחד הוא כבוד, ומצד שני הוא מגן על האדם מפני הקור ודברים אחרים.
גם ללבוש הרוחני יש תפקיד כפול, גם חיצוני שהאדם רואה וזוכר ומקיים את המצוות, וגם מונע מהאדם שלא לתור אחר עיניו ואחרי ליבו. הוא מסלק את האפשרות שהוא ייפול בחטא כיוון שהוא עטוף במצווה והוא שמור. לא ייתכן שיכנסו לאדם הרהורים רעים אם יש ציצית על האדם, התורה אומרת שזה לא עובד, כתוב: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (שם) אנחנו מתרגלים ללבוש הזה והוא לא פועל כלום, אולי זוכרים אותו כשמברכים או בשעת קריאת שמע... אבל זה עניינה של הטלית, לחיות כל הזמן במציאות שאנחנו עטופים בבגד של מצווה. הציצית מזכירה לנו כל הזמן את מצוות ה' והיא שומרת עלינו מכל סטיה חס וחלילה מלעשות רצונו של הקב"ה. זה עניינה של פרשת ציצית, לכן היא שקולה באמת כנגד כל המצוות כולן. בנוסף יש כמה רמזים בזה שהיא שקולה כנגד תרי"ג המצוות, שהמילה ציצית בתרי"ג היא שש מאות ועוד חמישה קשרים ושמונה חוטים זה יוצא תרי"ג. הרמז מבטא את המציאות עצמה, שהציצית שומרת עלינו, עוטפת אותנו ומרוממת אותנו. נמשיך עם הזכות של ארץ ישראל שאנחנו בתוכה, ועם הזכות של הציצית שאנו בתוכה - קדושה כפולה. והקב"ה מסייע ויסייע לנו להתמלאות בקדושה ובטהרה. בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
