ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- רב ותלמיד
מבוא:
נהוג בין הרבה בזמננו שהם מתלמידיו או מחסידיו של איזה גדול בתורה ומפורסם בחסידות, לייחס לו כושר על-טבעי והוא כביכול היודע דברים הנעלמים משאר בני האדם, ואף יכול לדעת עתידות. ולכן הם סומכים על עצותיו בכל עניני החומר, כשואלים באורים ותומים. מתייעצים אתו אם לקיים שידוך מסויים לצאצאיהם, בענין האפשרות למסור גופם לניתוח רפואי או לא, איזה מקצוע לבחור להתפרנס בה, אם לעבור דירה או לא, וכל מיני בעיות חולין.
במאמר זה נשתדל לבאר הדבר ע"פ חז"ל אם אמנם ראוי לנהוג בציות מוחלט ולא לחשוש מטעויות, אלא את לקיים כל עצותיו בענינים החומרים באמונה תמה בלי לפקפק כלום.
פרק א - המקור בתלמוד
שרש דבר נמצא ברמב"ן על בבא בתרא (יב סוף ע"א) שם אמרו חז"ל:
"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא שנאמר 'ונביא לבב חכמה' (תהלים צ, יב). מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול.
אמר אביי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה.
אמר רבא: ומאי קושיא? ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו? אלא אמר רבא: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה.
אמר רב אשי: ומאי קושיא? דלמא להא מילתא בר מזליה הוא? אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה.
ודלמא כסומא בארובה? [עונה ודוחה] ולאו טעם יהיב?
כתב הרמב"ן על הסוגיא:
"אלא הכי קאמר: אף על פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם שהוא [=הקב"ה] לפי שעה משרה שכינתו אף על החסידים שאינם חכמים".
פשטות דבריו שהם כן יודעים בדברים הנעלמים, אפילו לאו דוקא בדברי תורה. אבל דברי רש"י הם ברורים שמדובר בסוגיא שהמאמר מוסב רק בעניני תורה. כך לשונו:
"תדע - שלא ניטלה מן חכמים.
משמיה דרבי עקיבא כוותיה - וליכא למימר בני חד מזלא נינהו, שהרי ר' עקיבא חכם ממנו הרבה:
ולאו טעמא קאמר? – במילתיה, וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא, אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני: [עכ"ל רש"י].
דברי רש"י הם פשוטם של דברי הגמרא. ולכן בהכרח דברי רמב"ן גם הם מוסבים על כך שרוח הקודש של החכמים הוא רק שיגידו דברי תורה המכוונים לדברי תורה מסיני. ולא כסומא בארובה שאומר מילתא בלא טעמא, אלא "טעמא יהיב", ומסביר הדבר עם סברא נכונה. ולכן אין מקור בדברי רמב"ן לסמוך על חכמים גם בעניני חולין ע"פ רוה"ק שבו, אם לא מפני פקחותו האנושית, ונסיונו הרב במקצועות אלו.
פרק ב - אמנם קבעו חז"ל שפסקה רוה"ק, אבל לפעמים היא ישנה גם לפרקים אצל יחידי סגולה
אמנם קבעו חז"ל (מסכת יומא דף ט/ב):
"משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול". ובכן כיצד נחשוב שיש רוח הקודש בימינו?
ויש הנראה כסתירה להנחה הנ"ל.
(מסכת עירובין דף סד/ב):
מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור והיה מהלך מעכו לכזיב; והיה רבי אילעאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך. אמר לו: אילעאי טול גלוסקין מן הדרך. [=שלא ידרכו עוברי ארח על הלחם].
מצא נכרי אחד. אמר לו [רבן גמליאל] 'מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי'.
ניטפל לו [=אל הגוי] רבי אילעאי. אמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין. ומה שמך? מבגאי שְׁמֵנִי [=השם שלי]. [=אמר לו ר' אילעי] כלום הכירך רבן גמליאל מעולם? אמר לו: לאו.
באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש. [עכ"ל הגמרא].
ובאמת גמרא זו קשה כיצד היתה רוח הקודש לרבן גמליאל שהיה חי זמן רב אחרי חגי זכריה ומלאכי? עונה על כך הרב יוסף משאש (אב"ד מרוקו, מחבר "אוצר המכתבים" ח"א מכתב נ'): "נסתלקה רוח הקודש מישראל בתדירות אבל לפעמים היתה שורה על יחידי סגולה".
ויש עוד מקומות בדברי חז"ל ששרתה רוח הקודש גם לעניני חולין, שלא בבירורים תורניים, גם אחרי שמתו חגי, זכריה ומלאכי. בירושלמי (שביעית פ"ט ה"א) וכן הוא במדרש קהלת רבה (פרק י פסקא ט במקרא "חופר גומץ בו יפול") כי רשב"י צפה ברוח הקודש. וכן יש בירושלמי (סוטה פ"א הד) צפה רבי מאיר ברוח הקודש, שלא בענין בירור תורני. וכן בפסקתא דרב כהנא (פרשת אחרי מות, מהד' באבר, עמ' קעו) צפה רבי עקיבא ברוח הקודש. ולדברי הר"י משאש, הענין מיושב.
פרק ג - לחלק בין רוה"ק לענינים תורניים לבין רוה"ק לעניני חולין
זה ודאי כי לפי המקור שהבאנו בבבא בתרא (יב, א) לענין הבנה עמוקה ואמתיתבדברי תורה, שהקב"ה חונן בה חכמי התורה, יש רוח הקודש בכל דור ודור. בזה מובנים דברי הראב"ד (הל' לולב פ"ח ה"ה) "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול".
כתב על דברי ראב"ד "חתם סופר" (שו"ת או"ח סי' רח): "אין רוצה לומר רוה"ק כמו שהיה לדוד המלך ע"ה וחבריו. אבל היתה רוח ה' עלעוסי תורה לשמה אשר זוכים לכווהאמת, אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו, מכל מקום הקב"ה בחסדו יהיב חכמה לחכימיא, לפי שעה".
וזה גם מבואר בדברי רבי חיים צאנז בשו"ת דברי חיים (יור"ד ח"ב סי' קה) בדברו על פירוש ר"ח בן עטר, "אור החיים" לתורה, "גם אחרי החורבן רוח נבואה שורה על הראוים לכך, היינו רוה"ק דחכמה, דנבואה לחוד ורוה"ק דחכמה לחוד. ולא הוא [=אור החיים] בלבד רק כל מחבר אפילו בדורנו אם הוא ראוי לכך, חיבר ספרו ברוה"ק היינו שהסכים בחכמתו לאמת של תורה".
ובכן כל הנאמר בעשרות ספרים אחרים על גדולי עולם ששרתה עליהם רוה"ק (כמו שאומר ר' יהונתן אייבשיץ בספרו "אורים ותומים, בסוגיא של תקפו כהן, דף מח ע"ב על בעלי השו"ע ר' יוסף קארו והרמ"א "רוח ה' נוססה בקרבם") אין להבין שמדובר בעניני חולין, אלא כל כוונת דבריהם אך ורק לעניני הבנת התורה באמת.
גם מאמר חז"ל על אדם הלומד תורה לשמה "ונהנים ממנו עצה ותושיה" (אבות, ו) אפשר שכוונת המאמר עצות ביראת שמים, עצות בקיום תורה ומצוות ודברי מוסר לנהוג בחיים, ולא עניני החומריות. כי הרי לשם כך הביאה הברייתא את המקרא (משלי ח, יד) "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", והוא מאמר החכמה בספר משלי, אשר כל הפרק ההוא דן בעניני עבודת הקב"ה ולא לעניני חולין! ושמא לשם כך, למנוע טעות זו של הבריות בהבנת הברייתא טרחו לצטט דוקא כאן את המקרא ששימש מקורו.
פרק ד – תודעה על-חושית
בכל אופן לענין שאלתנו, הרי שימש רב גמליאל (עירובין סד, ב) ברוח הקודש גם לא לעניני תורה? וכן רשב"י, וכן רבי מאיר, וכן רבי עקיבא?
והנראה לי בזה כי יש תכונה מופלאה הקיימת אצל מקצת אנשים, שיודעים בחוש פנימי דברים הנסתרים מעיני בני אדם. כשרון זה יש גם אצל מקצת מהאומות. כדברי רמב"ן (על דברים פרק יג פסוק ב):
"כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש (בחדודה) [בהתבודדה] תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך":
גם הרמב"ם בהקדמתו למשנה, סדר זרעים (במהדורת תרגום הגר"י קאפח, עמ' ה) הודה שיש כשרון זה למקצת אנשים, אפילו מהאומות, אלא שהם אינם צודקים בכל דבריהם, ולפעמים טועים בהגדתם.
ושמא מדובר בענין רבן גמליאל וגדולים כמוהו שהיה להם כשרון זה. קוראים לכך בימינו "אינטואיציה". 2 אבל לעומת האומות ורשעי ישראל שאצלם היא רוח הטומאה, אצל רבן גמליאל וחבריו הוא מצד הקדושה. ולכן להבדילנו מהם כינו זאת חז"ל בשם "רוח הקודש" למען לא נשוה אותם לאומות העולם.
וכבר כתב על כך השופט (הדתי) יעקב בזק, בספרו "למעלה מן החושים" (הוצ' דביר, שנת תשכ"ח, עמ' 19-27) והביא הרבה דוגמאות מאנשי פלא בין האומות שידעו לפענח היכן נמצאים ילדים שנעלמו מהוריהם, ועוד תעלומות ונסתרות. ואע"פ שאין המדענים יודע להסביר תופעה זו, והם מפקפקים באמתותה, בכל אופן אין מספר לאנשים המעידים על מקרים שֶׁקָרוּ להם בשואלם מאנשים אלו בעלי כושר זה.
אבל יש לכך שלושה דיחוייים.
[א] מה שאירע אצל רבן גמליאל, רבי עקיבא, רשב"י, ורבי מאיר היו מקרים חד-פעמיים. אין לדעת אם זאת היתה תכונה רגילה שלכל שואל יוכלו הם לענות לו על שאלותיו. מה שיש בימינו שמתאסף תור ארוך של תלמידים או חסידים הבאים לאיזה דמות רוחנית חזקה, לשאול ממנו בכל בעיותיהם, יום יום, והוא עונה להם, אינו דומה למה שמסופר אצל חז"ל שהיו מקרים בודדים.
[ב] מה שנאמר אצל המקרים שספרו חז"ל או הודיעו לא עסקו במקרים של פקוח-נפש, אלא ידיעות מועילות בעלמא. אבל יש אחריות כבדה לסמוך על עצות הניתנות במקרים חמורים באמונה עיורת. ומי יודע כמה פעמים היו תוצאות שליליות, היו תוצאות מצערות? ולאלו לא נודעו לרבים, ולא נתפרסמו.
יש להזהיר כי אפילו בעלי כשרון מופלא זה, אינם תמיד צודקים. לפעמים טועים הם ודבריהם אינם מתקיימים. לכן הנסמך על דעתם בעניני רפואות מסכן עצמו בפקוח נפש. והמסתמך עליהם בעניני שידוכין לצאצאיו מסכן חיי נישואין מאושרים של צאצאיו, הסומכים באופן עיור על דברי הוריהם, שסומכים אף הם על אדם זר שאינו מכיר לאשורם את הנתונים הדרושים.
[ג] אין כשרון זה מצוי אצל כל תלמיד חכם, או כל אדמו"ר או כל צדיק. ודאי כי כל אחד מאלו אם נשאל בעצתו בעניני שידוכים, או טיפולים רפואיים, או עניני מסחר, הוא מייעץ לפי מיטב שכלו והבנתו ומתכוין לטובה. אבל אין לייחס לכל אחד מאלו עליונות למעלה מיכולתו. אלא יש להתייחס לדבריו בביקורת אנושית, להתבונן אם דבריו הגיוניים.
פרק ה - דברי הרב רש"ז מלאדי, בעל ספר התניא:
ולמה להדחק ולומר תשובות דחוקות ולא להודות שיש באמת לסמוך על החכמים לייעץ לנו גם בדברי חומר, אפילו בלי נתינת טעם והגיון לעצתם? אלא כך הם דברי רש"ז מלאדי (תניא, אגרת הקודש פרק כב, עמ' קלד):
"ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו, ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שָׁאוּל לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה ויראת שמים אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם". [עכ"ל]
אם כן ברור, שאין לסמוך על ת"ח בעניני דעלמא אלא לפי חכמתו בעניני חולין, ונסיונו הרב בעניני העולם. ואע"פ שאין מספר לכמה אלפי בני אדם שנוהגים אחרת מדברי הרב, אני עונה "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?" (בבא קמא נו, א). ודאי לא נעלמו מהגאון הגדול הזה דברי חז"ל שהזכרנו מרבן גמליאל, רבי עקיבא, רבי מאיר, רבי שמעון. אלא הוא זצל חילק מעין מה שכתבנו.
פרק ו – דברי המצדדים לומר כי גם בזמננו יש רוח הקודש אצל צדיקים גדולי-הדור
רבים הם המקורות שמביאים אותם הטוענים שיש גם בזמהזה רוח הקודש. בסוקרי דבריהם מצאתי כי רובם ככולם מדוברבהם רו הקודש בלימוד התורה, לחדש דבריאמתיים, שתואמים מה שנאמר בסיני. אבל בעניני ידיעה בעניני חולין, מעטים ההוכחות. נביא כאן שנים ראשיים ומה שיש להסביר בכך.
[א] דברי רמח"ל בספרו "דרך השם" (חלק ג פרק ג סעיפים ב-ג) בדברו על רוח הקודש:
ב. "והנה בדרך זה ישיג ענינים מה שבגדר ההשכלה הטבעית, אך ביותר בירור וכמ"ש, וישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית שתשיגם, ומכלל זה העתידות והנסתרות:
ג. ואולם מדריגות על מדריגות נמצאו בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן השפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה. אמנם בכלם תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור. אכן עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה 'רוח הקדש' בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקדש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו וכמ"ש". [עכ"ל].
אבל אין בדבריו שום רמז שמדובר גם בזמן הזה. אלא כמו שממשיך שם לבאר על ענין הנבואה, ברור שרמח"ל מסביר את כלל הענין, ולא מדבר על אופן השגתה בזמננו, שכבר קבעו חז"ל שאין נבואה אחרי תקופת חורבן בית המקדש.
[א] מקור שני הוא דברי רבי חיים ויטאל המעיד כי גם לאריז"ל היתה רוח הקודש. רְאֵה דבריו בהקדמתו לספר "עץ חיים" (עמ' יח בנדפס). וענק הרוח הזה מתעד לפנינו בספרו "שערי קדושה" (חלק ג שער ז) כיצד אולי יש להשיג רוח הקודש גם בזמן הזה. ונביא כאן התנאים הנדרשים כולם, שלא יחסר אחד מהם:
[א] שישוב בתשובה עצומה מכל אשר קלקל
[ב]ובכוונת תפילותיו בתכלית
[ג] ובעסק התורה לשמה בזריזות, כשור לעול, עד יותש כוחו
[ד] ובמיעוט תענוגים, ו[=במיעוט] אכילה ושתיה
[ה] ובקימה בחצות לילה או פחות מעט
[ו] ובהרחקת כל המדות המגונות
[ז] ובפרישות מכל האדם, אפילו בעניני שיחה בטילה
[ח] ואחר כך יטהר גופו בטבילה תמיד
[ט] ואחר כך יתבודד לעתים, ויחשוב ביראת השם
[י] וישים ההוי"ה לנגד עיניו תמיד, ויזהר להיות מחשבתו פנויה מכל הבלי העולם הזה
[יא] וידבק באהבתו יתברך בחשק גדול.
ועל ידי כן, אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים שנאמר: [שהרב מתאר בהמשך, דרגת השונות שכולי האי ואלי תופיע עליו רוח הקודש].
כעת שראינו תיאורים אלו, פשוט וברור שאי אפשר לטעון שכל עשרות הרבות של ראשי ישיבות, אדמורי"ם וצדיקים "נסתרים" שיש בזמננו ממלאים כל הדרישות הללו. אלא שמא אחד בדור או שנים שבדור. ובכן אותם השואלים לרבותיהם, והם אלפי אנשים בזמננו, כיצד ייחסו עטרה זו למי שספק רב אם ממלא הוא את כל הדרישות הנ"ל, אחת לא נעדרת? והרי מדובר בהכרעות-חיים כבדות מאד.
פרק ז – סיכום
הבאנו בתחילת המאמר כי היתה רוח הקודש גם לרבן גמליאל, גם לרבי עקיבא, גם לרבי מאיר וגם לרשב"י. אבל יש לשים לב, כי לא מצאנו ייחוס רוח הקודש לשום אמורא והם היו למאות. וכן לא מצאנו ייחוס רוח הקודש לכל שאר התנאים המוזכרים במשנה, הם למעלה ממאה! כלומר גם בדורות ההם היתה התופעה נדירה ביותר. וגם אז שמא היה רק מקרה חד-פעמי ולא קבוע גם אצל אותם גדולי עולם קדושי עליון.
לכן יש להזהר מאד ממנהג זה בזמננו לסמוך על חוות דעתם של הנשאלים כאילו שואלים אנו באורים ותומים. אלא אם כן מתייחסים אל דבריו כמו אל עצה הגיונית ושכלית מפי אדם המבין את הנושא לכל פרטיו, והוא בעל נסיון רב בחיים שמכיר את המציאות.
^ 1.להלן בראשי תיבות רוה"ק – רוח הקודש
^ 2.המקובל הגדול בימי הגר"א, הרב פנחס אליהו, כתב ב"ספר הברית" (ח"ב מאמר יז פרק יב): "המשער הוא הכח אשר יקרה שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד או על העבר, כמו שיתדמה לאדם פתאום ויפול במחשבתו שפלוני עשה או יעשה כך וכך, ויהי כאשר פתר כן היה, מבלי שהיה לו שום ידיעה בתחילה כזה, והוא לא ידע בעצמו הטעם מאין ידע זה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
