בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מאמרי הראי"ה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
נקדים לזה דברי הרב קוק, לבאר תעלומה. זו לשונו (מאמרי הראי"ה, עמ' 204)
"והרי מצאנו לרבי אליעזר הגדול שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם (סוכה כ"ז ב' ויומא ס"ו ב'), וקשה בזה מה שמצאנו באבות דר' נתן פ"ו גבי רבי אליעזר שדרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. ולכאורה זה סותר את הכלל של מדתו של ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו? וצריכין אנו לומר שאם היינו אומרים שאמר דברים שלא "אמרן" פה לעולם הי' זה באמת סתירה על הכלל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אבל כיון שאמרו שלא "שמעתן אוזן" מעולם, אנו מבינים שהפה של הרב, אב התורה, רבן יוחנן בן זכאי אֲמָרוֹ, אבל מכל השומעים הצטיין רבי אליעזר הגדול בהקשבתו העמוקה, שאזנו שמעה מתורתו של רבו מה שלא שמעו אחרים". [עכ"ל]

כלומר, גאון עולם וקדוש עליון שומע מדברי רבותינו, מה שאחרים שהם פחותים בדרגא ממנו, לא זכו להבין או לקלוט.

הנה מקור גדול לדברי הרב קוק בדברי מהר"ל (נתיבות עולם ב - נתיב אהבת ריע - פרק א):
"אבל דבר זה בשביל שישראל הם עם אחד ומצד זה ראוי שיהיו ישראל כמו אדם אחד לגמרי, וכאשר אין האהבה לחבירו כאלו היה איש אחד דבר זה כאילו לא היו ישראל עם אחד, ולכך המצוה בישראל 'ואהבת לרעך כמוך'. וכבר בארנו בפרק משה קבל (אבות א) כי דבר זה שאוהב הבריות הוא אהבת השם ית' גם כן, כי מי שאוהב את אחד אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל. ולפיכך כאשר אוהב את השם ית' אי אפשר שלא יאהב את ברואיו. ואם הוא שונא הבריות אי אפשר שיאהב השם ית' אשר בראם".

מקור אליו ציין מהר"ל, במסכת אבות (פרק א, משנת הוי דן את כל האדם לכף זכות, סוף עמ' לח) "מי שהוא אוהב [את] הש"י, אוהב את הבריות שהם ברואיו ית'. כי מי שהוא אוהב את אחד הוא אוהב את כל אשר שייכים לו ומצורפים אליו".

גם המקובל הגדול ר' משה קורדוברו (רמ"ק, "תומר דבורה", סוף פרק ב) אמר "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אֶחָיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם. ואפילו הרשעים יאהב אותו בלבו, ויאמר 'מי תן ויהיו אלו צדיקים, שָׁבִים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום. ובמה יאהב? בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם אלא במדות טובות אשר בהם". עכ"ל. כלומר בליבנו יש לנו לאהוב את הרשעים. ומשמע בלב, ולא מבחוץ, כי ע"י שנאה המוצגת מקַוים אנו להשפיע עליהם לטובה.

המקור לחילוק זה מצאנו בתוספות ד"ה שראה וכו' על הסוגיא הנ"ל (פסחים קיג ע"ב). זו לשונם:
שראה בו דבר ערוה - ואם תאמר דבאלו מציאות (בבא מציעא דף לב:) אמרינן 'אוהב לפרוק, ושונא לטעון. מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו'. והשתא מה כפיית יצר שייך? כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו, גם מחבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם'. ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה. ושייך כפיית יצר: [עכ"ל].

מה היא השנאה שהגמרא 'דורשת' מעמנו, ומה היא שנאה גמורה שהתוספות מזהירים אותנו ממנה? אלא כל דברי חז"ל בעניני שנאת הרשעים (תענית ז ע"ב ועוד) מדוברים רק הפגנה חיצונית של שנאה, אבל חס וחלילה לשנוא גם בלב. כל דברי חז"ל אמת. מה שכתבו לשנוא, הלכה למעשה, נוגע להתנהגותנו כלפם. ודאי יש להשמר מלהתחבר אליהם "אל תתחבר לרשע" (אבות, א). אבל היודעים להעמיק בתוך דברי חז"ל יודע שבלב יש לנו לחשוב בהתנהגויות אלו שתוכניתנו האמתית היא לשפר אותם, להציל אותם מרעתם. וגם אפשר שהשנאה היא כדי הציל את עצמנו מלהגרר אחריהם. אבל היא צריכה להיות רק פעולה חיצונית, ולא לבבית-פנימית.

ואם תאמר הא כיצד אנו הורגים את הרשעים ע"י בית דין, ומלקים אותם וקונסים אותם וכיו"ב. אין זה אלא כמו אב הבא לחנך את בנו ונוהג בו מדת הדין. אבל אין כאן חלילה "שנאה גמורה". מפורש אמרו חז"ל על הרוגי בית דין שיש לקיים בהם "ואהבת לרעך כמוך" (סנהדרין מה ע"א). הוא עוד נחשב "רעך"! וזה אנו נאמר גם על מחייאת עמלק, שהוא שיא הרע. אנו מטיבים אתו ע"י מחיקתו מהעולם (אורות הקודש, ח"ב עמ' תצ"א). עיין דברי הרב קוק ("מדות הראיה" אהבה, פסקא ו). עוד עיין בזה רד"ק על תהלים (מזמור קיט, פסוק קנט).

ובכן על השאלה, מדוע רוב שאר רבני הדור, גם בדורו וגם בדורנו אנו, לא הבינו כך בדעת התורה בעניני הרשעים? אלא, אני עונה, זה כדוגמת ר' אליעזר בן הורקנוס (לעיל) שהוא שמע מרבותינו הראשונים, מה שלא קלטו ולא הבינו כל האחרים. יש יחיד בדור, השומע פנימיות הדברים.

זהו עומק התורה, הנמסרת באמתיותה אך ורק ללב טהור, לב נקי מגאוה, מאהבת כסף, מאהבת תענוגות, ממדת הכעס וממדת החפזון. ולא כל אדם זוכה לכך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il