ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"
אומרים חז"ל, אין "והיה" אלא לשון שמחה. ואומר בעל 'אור החיים' הקדוש, שהתורה מזכירה את הביאה לארץ ישראל בלשון שמחה, לומר שאין שמחה שלמה אלא למי שיושב בארץ ישראל, וז"ל: "אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, ע"ד אומרו (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו".
כלומר, למרות שבחוץ לארץ לומדים תורה ויש להם שבתות וימי טובים ששמחים בהם, אבל השמחה המושלמת ביותר היא בישיבת ארץ ישראל דווקא, שכן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ובה יש מצוות מיוחדות התלויות רק בה שאינן נוהגות בחוץ לארץ.
ולא לחנם ביקש משה רבנו והתחנן תקט"ו תפלות (כמניין ואתחנן) כדי שיכנס לארץ. וכבר ביארו חז"ל (סוטה יד.) "דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך - אלא כך אמר משה, הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י" וכו' ועיי"ש שהקב"ה אמר לו אני מעלה עליך כאילו קיימת כולם.
ועוד מבאר בעל אור החיים הקדוש: שכל זמן שעם ישראל היו במדבר הם לא ידעו עמל ויגיעה, כי כל מלאכתם נעשתה מאליה, הם אכלו לחם אבירים, ובגדיהם התכבסו בעודם עליהם וכל כיוצא בזה, וכשעמדו להכנס לארץ חששו שמעתה תהיה ישיבתם כרוכה בעמל ועבודת כפיים כדרך כל בני היישוב, לכן אמרה התורה "והיה כי תבוא אל הארץ", ללמד שאין לחשוש מההתייגעות שהיא מנת חלקם של בני היישוב, כי עצם הישיבה בארץ ישראל מביאה על האדם שמחה ומנוחת הנפש. והנה, ישנם אנשים עשירים שכל תענוגות תבל למרגלותיהם, אבל אין הם שמחים שמחה שלמה כיון שהם גרים בחוץ לארץ, וחסר להם בנפשם את חלקם בישיבת ארץ ישראל.
וידועים דברי הגמרא במסכת כתובות (דף קי"א ע"א): "אמר רבי יוחנן: כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא" – הכוונה שהולך ד' אמות ומהרהר בתשובה – וזו המעלה הגדולה של ארץ ישראל.
טיול בחו"ל
"והיה כי תבואו אל הארץ" – אומר על כך "אור החיים" הקדוש, כי מה שהכתוב השתמש בלשון "והיה", שכידוע הוא לשון שמחה, אין זה כי אם לעורר אותנו שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". ו"אור החיים" הקדוש לא רק כתב על הדברים, אלא אף ביצע את הדברים בפועל. עשה מעשה ועלה לארץ-ישראל, לירושלים עיר הקודש, הקים ישיבה ולימד בה תלמידים הרבה.
באותה תקופה שבה עלה רבי חיים בן עטר לארץ-ישראל, לא גרו בה כי אם מתי-מעט. עם ישראל רובו ככולו עוד התגורר בארצות נכר, ומעשהו של "אור החיים" הקדוש היה בבחינת "נחשון בן עמינדב", שבמעשה גבורתו הראה את הדרך לכלל ישראל. כך גם עשו עוד כמה מגדולי האומה הישראלית, בהם האר"י הקדוש, הרמ"ק וכמובן רבי יוסף קארו, הרדב"ז, השל"ה ועוד ועוד.
כל גדולי האומה הללו הבינו שעץ החיים של עם ישראל משריש ופורח רק בארץ-ישראל, ולכן הם עזבו את חו"ל ועלו לארץ-ישראל.
יש להדגיש את העניין הזה במיוחד כיום, כשיש מודעות הקוראות לאנשים לבלות בבתי-מלון בחו"ל. אם היה מדובר בתפילה על קברי צדיקים, ניחא. גם זה אינו ראוי, אבל הם לפחות הולכים להידבק בצדיקים.
ותמוה הדבר במיוחד בימים נוראים ובחגים, בהם אדם מקבל שפע רוחני ממרום; בהם הוא נידון לכל השנה כולה; בהם הקדוש-ברוך-הוא משפיע לבניו שפע רב מ"שער השמים" – "פתחי עולם", שורש החיות של כל ההוויה כולה – ירושלים.
ובכלל, לצאת לחו"ל לבתי-מלון? אפילו אלו שבהם הכשרות מהודרת. תהיה מהודרת ככל שתהיה, הכשרות המהודרת של חו"ל בדרך כלל אינה מגיעה למינימום הדרישות ההלכתיות בבישול עכו"ם, פת עכו"ם, חלב עכו"ם, ושאר איסורים, ה' ישמרנו.
אשר על כן, אנו חייבים להעמיד מול עינינו את דברי "אור החיים", המהדהדים באוזנינו מאז שנכתבו ועד היום – "אין שמחה אלא בארץ-ישראל"! העונג והנופים, השקט והרוגע של חו"ל אינם אמת, אינם שמחה, אינם חיים. אף יש בהם קצת זלזול בקדושתה ובטובה של ארץ-ישראל, עליה אנו אומרים בכל ברכת המזון – "ארץ חמדה, טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו", ולדברים אלה צריכים אנו אף לצרף מעשים. ברוך אומר ועושה!
"ובאת אל הכהן" - לשערי גן עדן
אומר הרב בעל 'אור החיים הקדוש': שהכוונה למלאך מיכאל. בשעה שאדם נפטר מן העולם הזה והולך לעולם הבא, ישנם כמה סוגי הנהגות. יש מי שממתין כמה ימים עד שמגיע תורו לעמוד בפני בית דין של מעלה. ויש מי שעולה למעלה ואומרים לו שיכניסו אותו לבית דין מאוחר יותר. ויש שכשהוא נפטר מיד מכניסים אותו לדין ללא המתנה, כל אחד לפי מדרגתו. והנה חז"ל לימדונו (וגם בכתבי חב"ד הובא הדבר) שיש שער של גן עדן העליון, ויש שער של גן עדן התחתון. והנה בכל עת שראיתי זאת בכתבי חב"ד או שהיו אומרים את זה בשם האדמו"ר מחב"ד, לא ידעתי מה המקור לדבריהם, עד שראיתי שהדברים כתובים במפורש בדברי אור החיים הקדוש.
ולא כל אחד זוכה להכנס לשערי גן עדן כולם, גם לעליון וגם לתחתון, אלא רק לאנשים מיוחדים.
קיום המצוות על פי התורה "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ"
על פסוק זה דרש בעל אור החיים הקדוש: "כמו שצריך כל הפעולות הטובות, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה". כלומר, לא יאמר אדם שהוא עושה את הפעולות ואת המצוות של התורה על פי שכלו בלבד, כי אין בשכלו של האדם בלבד כדי לקיים את המצוות, ובפרט כששכלו אינו ישר, אלא יש לקיים את המצוות רק על פי התורה, ואפילו אם יאמרו לו על שמאל שהוא ימין או ימין שהוא שמאל והוא אינו מבין את הדברים כמו שהם, צריך לקיים את המצוות רק משום שכך התורה ציוותה.
טנ"א - ששים מסכתות הש"ס "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ" ועוד אומר בעל אוה"ח הקדוש: טנ"א - בגימטריא ששים, ללמדנו שצריך כל אדם לשאוף לדעת את כל ששים המסכתות שבש"ס עד שיהיו "מידך", היינו בידו – ברשותו, וכך יוכל לגדול בתורה וביראת שמים.
הלכות סליחות - ספר הלכות חגים
כב. אחרי "ושם נאמר" אומר הקהל בלחש "ויעבור ה' על פניו ויקרא", והש"ץ קורא מילים אלו בקול רם. ואחר כך כולם כאחד אומרים בקול רם "ה' ה' וכו'". וישחה מעט כשאומר "ויעבור" ויזקוף כשאומר "ויקרא".
כג. כשאומר "ה' | ה'" יטעים את ההפסק שבין שם "ה'" הראשון, לשם "ה'" השני. וכשאומר "ה' | ה'" יחזור וישחה מעט ויגביה רגליו מעט, וימשיך "אל רחום וחנון וכו'" ביחד עם הש"ץ. \עיין ספר הלכה ב, עמ' קטז סע' יח, יט\.
כד. יאמר י"ג מידות במתינות, וטוב למנותן באצבעותיו. \עיין ספר הלכה שם סע' כא\.
כה. י"ג מידות הם "דבר שבקדושה", וכל דבר שבקדושה נאמר בעשרה. על כן יחיד אינו רשאי לומר שלש עשרה מידות בדרך תפילה ובקשה, אלא רק בדרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים. \כה"ח תקפא ס"ק כו. עיין ספר הלכה שם סע' כג ומשנ"ב תקסה ס"ק יב\.
כו. אם אין מניין בשעה שמתחילים את הסליחות - יתפללו כסדר. וכשיאמרו "אל מלך" יאמרו עד "וכן כתוב בתורתך" ויאמרו י"ג מידות בטעמים. כאשר יתאסף מניין - יאמרו ג' פסוקים וחצי קדיש ואחר כך ימשיכו ממקום שפסקו, ואינם צריכים לחזור. \עיין שו"ע תקסה סע' ה\.
כז. אם התחיל "ויעבור" עם הציבור והם ממהרים או שהוא קורא לאט - יכול להמשיך ולומר י"ג מידות לבדו. אולם אם התחיל "וידוי" או "אל מלך" עם הציבור ולפני שהגיע לי"ג מידות הם כבר סיימו אותם - יאמר י"ג מידות בטעמים ולא בדרך תפלה, או שיהרהר י"ג מידות בלבו.
ויהי בחצי הלילה
הרב היה מחבב מאוד את הרב גץ זצ"ל (כב אלול), ונתן לו מכתב מינוי ל"אמרכל בית המקדש" שייבנה במהרה, ואחראי בביאת משיח צדקנו על כל הר הבית. כשנתבקש הרב גץ לבית עולמו, הרב היה בדרכו לבאר-שבע, וכששמעו את השמועה, הרב הורה לחזור מייד לירושלים, שלא כדרכו בכגון דא, לא לוותר על המתוכנן ואח"כ לגשת. ברכב שררה דומייה, וסיפר רוני הנהג שראה מבעד למראה איך הרב, עיניו יורדות פלגי מים על סילוקו של צדיק נורא זה. הרב נכנס לטהרת הצדיק והספידו נוראות. והזכיר אח"כ הרב פעמים רבות "פלא איך בדיוק בחצות לילה הורד הרב גץ למקום מנוחתו כבוד", שהקפיד כל ימיו על תיקון חצות. ואף אנו נאמר פלא זה, שמו"ר עטרת ראשנו קודש הקודשים בא להיכל קודשו, מקום קברת ארץ, כעשר דקות אחרי חצות הלילה, וכידוע שהרב היה אומר על "נץ החמה": עשר דקות לפני או אחרי, גם בכלל הנץ החמה.
גץ של אהבה
מספר בנימין גואל: ב"ה אני זוכה לערוך את שיעורי "קול צופייך" של הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל. מכיוון שמדובר בסרטים ישנים, העבודה הזאת כרוכה בעבודה רבה, ודורשת סייעתא דשמיא גדולה. אבל שמתי לב לדבר מעניין, שכאשר אני עורך את הסרטים של הרב זצ"ל, הסייעתא דשמיא היא לא מובנת. כל מיני בעיות, שבסרטים אחרים היו מסתבכות מאוד, מסתדרות על נקל כשמדובר ברב זצ"ל. במיוחד הדבר נכון כאשר אני נוטל ידיים לפני עריכת הסרטים, שאז הדברים זורמים בקלות. אבל אם שכחתי לעשות כך, מתחילות בעיות...
לפני זמן כלשהו הייתי בסיור במנהרות הכותל, במסגרת עבודתי. את הסיור הנחה יפתח גץ, שהוא נכדו של מי שהיה רב הכותל, הרב יהודה גץ זצ"ל. ניגשתי אל יפתח ודיברתי אתו על הרב זצ"ל ועל אהבתו לסבו, והוא התרגש מזה מאוד.
כמה ימים אחר כך ערכתי קובץ מסוים של שאלות ותשובות עם הרב זצ"ל, ושמעתי הקלטה שבה בנו של הרב יהודה גץ שואל שאלה את הרב. הרב ששומע מי הוא הדובר התרגש מאוד והעריף עליו שבחים. כך התנהלה השיחה, בהשמטות קלות:
הרב נוריאל גץ בנו של הרב גץ: כבוד הרב, מור אבי זצ"ל היה מניח כל יום תפילין של שימושא רבא בצהריים. מה המקור להנחת התפילין? ומיהו היה שימושא רבא? אני יודע שהתפילין באותו גודל.
תשובת הרב זצ"ל: הרב הגדול, מעוז ומגדול, הצדיק הגדול המקובל האלוקי שהיה שומר משמרת הקודש בכותל המערבי ובכל המקומות הקדושים ואחד מגדולי המקובלים בירושלים, והיה יום יום בא לתיקון חצות בכותל המערבי. אצלו תיקון החצות היה ממש מול קודש הקודשים. במנחה היה מניח תפילין שימושא רבא. שימושא רבא היה גאון גדול. פעם נהגו לעשות שימושא רבא כמו רבנו תם, עד שאמר האר"י שיהיה סדר כמו רש"י.
אותו הצדיק (הרב גץ זצוק"ל) הלך בדרך האר"י הקדוש ונהג תמיד ללבוש במנחה שימושא רבא והיה אומר לתלמידים ללבוש. אם לא היו התלמידים והוא היה לבד, היה לובש בסתר. אבל הוא זכה שהחזיר עטרה ליושנה בבית אל, שיש שם תלמידים ורבנים שלומדים ש"ס וקבלה וכוונות. והיום בני המשפחה שלו הם שמחזיקים את הישיבה. הקב"ה יאריך ימיכם בטוב וכו'.
שלחתי אפוא את הקטע הזה ליפתח, מאחר שמדובר באדם שהוא דודו, כדי שיתרשם מהקטע הזה. יפתח התקשר אלי וכולו נרגש: אתה לא מבין מה עשית לי היום. הדוד הזה, נוריאל, נפטר לצערי בטרם עת, וממש היום זה ה-30 שלו. אני מרגיש שקטע הווידיאו הזה הוא ממש לעילוי נשמתו. מה גם שבסוף השידור הרב מברך את מי שמחזיקים את הישיבה, וזה היה נוריאל ע"ה.
המעניין בכל הסיפור הוא, שרק לאחר מעשה הבנתי שערכתי את הקטע הלא נכון מבחינת כרונולוגית. דבר שלא קורה לי בדרך כלל. הרגשתי שגם כאן ידו של הרב זצ"ל הייתה בדבר, כדי שאגיע לקטע הווידיאו הזה ואשלח אותו לעילוי נשמת הנפטר זכרו לברכה.
שלוחו של אדם כמותו
סיפרה הרבנית ברכה ימין מאיתמר: זכינו להתחתן ביום בריאת העולם, בכ"ה באלול, והבן הראשון שלנו נולד שנה לאחר מכן, בראש השנה. על כן חשבתי שאין מתאים מלקרוא לילד בשם אדם, כשמו של אדם הראשון. פניתי לקבל מהרב ברכה על השם הזה, והרב הפתיע אותי ואמר: אנחנו לא קוראים כך לילדים. אדם הוא לא שמו של האיש, אלא שכך קרא הקב"ה לכל בני האדם.
על הדברים האלה הוסיף הרב ניצן ימין: הבן הזה, שהוא בכור לנו, הוא גם נכד ראשון לאבי, ולאבא שלי היה חשוב מאוד להיות סנדק. אבל אני רציתי מאוד שהרב זצ"ל יהיה הסנדק. פניתי אפוא לרב וביקשתי ממנו שיכבד אותנו בנוכחותו, בלי לספר לו על הרצון של אבי. להפתעתי הרב השיב: ומה עם אבא שלך? כאשר הרב ראה את המבוכה שלי הוא המשיך ואמר: כתוב שלוחו של אדם כמותו. אני ממנה את אביך להיות שליח שלי, וכאילו אני ישבתי שם.
חתן בר-מצווה קודם לבן של הרב
גדלתי בבית מסורתי, ולצערי לא נהגתי להתפלל. אבל לקראת הגיעי לגיל 13, לקח אותי השכן שלנו, שמעון כהן ז"ל, איש יקר, לבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל, כדי שאתכונן לבר המצווה שלי ואלמד להתפלל. שם זכיתי להכיר את הרב זצ"ל.
אחרי הכנות רבות והתרגשות גדולה, הגיעה שבת בר המצווה שלי. והנה אני מגיע לבית הכנסת נרגש כולי, ומגלה שאותה השבת ממש היא שבת החתן של אחד מבניו של הרב. את המאורע כיבדו פייטנים וחזנים, כולם לכבוד החתן.
אני מודה שבתור ילד קצת התאכזבתי. חששתי שנלקחה ממני הבכורה והיא תינתן לחתן, שהוא חשוב ממני. אבל הרב חשב אחרת. הוא ביקש שאני אקבל את כל הכבוד והעליות לתורה. החתן ואבי הכלה עלו לתורה, אבל את כל העליות האחרות קיבלה משפחתי.
גם כילד הערכתי את המחווה הזאת. אבל ככל שאני גדל, גם ההתרגשות שלי גדלה מצניעותו ואהבתו הגדולה של הרב, שוויתר על כבודו למען נער בר-מצווה שבקושי הכיר. זכיתי ממש
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
