ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
ב. בדין מיגו דהעזה לאפטורי מממון או שבועה
ויש לדון האם מיגו מועיל אף אם טענת המיגו, אינה טענה שהנתבע היה מעיז לטעון. והנה הרא"ש בב"ק קיד:, גבי הסוגיה דמכיר כליו וספריו ביד אחר, הקשה מדוע אינו נאמן לומר גנובים במיגו דהשאלתי לך. ותמה על קושייתו הנמוק"י על אתר, דאיך יהיה נאמן, דהוי מיגו דהעזה, שהרי הלה יודע שלא השאילו לו. וכמו"כ בסוגיה בב"ב לו. גבי הנהו עיזי דאכלי חושלא, מבואר שנאמן במיגו, ופסקו שם הראשונים שמ"מ צריך להישבע, ומבאר הנמקו"י שצריך להישבע ואינו נפטר במיגו משום דהוי מיגו דהעזה ואינו מיגו טוב, וז"ל הנמקו"י שם: ואע"ג דאיכא מיגו דמצי אמר לקוחים הם בידי, מ"מ לאו מיגו גמור הוא שהרי השתא כשאמר דאכלי חושלי אינו מעיז ואלו אמר לקוחים הם בידי היה מעיז, וממעיז לשאינו מעיז לא אמרי' מיגו לאפטור משבועה. עכ"ל. ועפ"ז פסק הסמ"ע בס"ק מ"ד, דמיגו דהעזה לא אומ'. וכך נראה לכא' מהרמ"א בסי' רצ"ו בשם הרא"ש והר"ן סע' א'. אמנם הש"ך בכללי מיגו אות ו' כתב על דברי הנמקו"י דשאני לגבי עיזי דאכלי חושלי, דא"ל שאינו נאמן משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי', או מכיון שבא ליטול, הוי כמו הנשבעים ונוטלים שתקנו להם להישבע. וס"ל לש"ך שמיגו דהעזה הוא מיגו טוב, והיינו לאפטורי מממון, אך לא לאפטורי משבועה, והביא שכ"כ הריב"ש להדיא בסי' שצ"ב, והר"ן בשבועות כג. ועוד ראשונים דלא כנמוק"י. בפשיטות זוהי גם דעת הרמב"ם והשו"ע בסי' רצ"ו א' למעשה, אך לטעמם אינו מועיל כיון דבשום מיגו לא מועיל לאפטורי משבועה. אמנם הש"ך ביאר שדעת התוס' בב"ב נב: ד"ה דברים, והרא"ש לעיל, ס"ל שאמרי' מיגו דהעזה לגמרי, ראיית התוס' מכך שבב"ב לא. יוצא שאדם נאמן לומר אבותי לקחוה מאבותיך במיגו דיכול לומר לקחתיה ממך.
ג. תרי מיגו גרועים לא אמרינן
ובהגהות אמרי ברוך על הש"ך, תמה במש"כ שכל הפוסקים חולקים על הנמקו"י דסבר שמיגו דהעזה לא מועיל כלל, דמלשון הנמקו"י משמע מלשונו בהנהו עיזי לעיל, שדעתו ככל הראשונים דדוקא לענין שבועה לא מהני מיגו דהעזה, אבל להיפטר מממון אמרינן, ומה שמשמע גבי מכיר ספריו שאף לממון אינו מועיל, שם זהו מיגו להוציא, ומיגו דהעזה מועיל רק לאוקמי ולא להוציא. ובזה מבואר מש"כ התומים בכללי מיגו אות ד' דמיגו דהעזה להוציא ממון לא מהני, ובאות ע"ד, כתב דמיגו דהעזה בממון אמרי' דקשה להוציא ממון, אבל לפטור משבועה בעינן מיגו בריאה וטובה. משמע דהוי מיגו גרוע ולכן מהני רק לאוקמי ממון. וכתב בדמשק אליעזר סי' שס"ד מעין זה, דתרי מיגו גרועים לא אמרי', מיגו דהעזה ומיגו נגד חזקה, וכן מיגו דהעזה ומיגו להוציא. והביא בשם שורש יוסף, דזהו הטעם דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה, משום דמיגו לאפטורי משבועה הוי מיגו גרוע וכן מיגו דהעזה. ובזה ביאר קושיית המהרש"א על תוס' ביבמות קטז: ד"ה באותה, מדוע כתבו דהאשה נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשתני, והרי"ז מיגו דהעזה, והגרע"א ח"א סי' ק"ל תמה עליו דהא אמרי' מיגו דהעזה לאפטורי ממון. אמנם יש ליישב דבריו דעכ"פ תרי מיגו גרועין לא אמרי' והתם הוי מיגו להוציא מחזקת א"א. ע"ש. ועפ"ז יש לדון בסוגיית נסכא דר"א בב"ב לד. שכתב הרמב"ן שם, כמ"ש הריב"ם דע"א מחייב שבועה או לשלם, ולכן לא יתכן להאמינו במיגו דלהד"ם, דהו"ל כמיגו נגד חזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו, והקשה הרמב"ן מדוע לא נאמין לחוטף במיגו דהחזרתי. והקשו עליו מדוע זה קשה לרמב"ן, יותר ממיגו דלהד"ם שאפ' שנשבע עתה אינו נאמן מטעם שזהו נגד החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו, וביא החידושי הרי"ם בסוגיין, דכונת הריב"ם דמחמת דין משאיל"מ חשיב כמיגו נגד חזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו, אמנם עדיין מיגו נגד חזקה הוי ספק, ולכן אמרי' שאינו נאמן דוקא במיגו דלהד"ם שזהו מיגו דהעזה. ותרי מיגו גרועים לא אמרי'. ע"כ.
ד. מיגו דהעזה הוי חסרון בבירור - ומיגו מממון לממון להיפך
וע"פ הביאור שיש לחלק בין ממון לשבועה לענין מיגו דהעזה, יש לבאר הדברים כמ"ש בחידושי הגרש"ש ב"מ סי' ה' דמיגו דהעזה הוי חסרון בבירור, דמסתמא לא היה טוען את אותה טענה, ולכן אינו נאמן ליפטר משבועה, דבעינן שיהיה בירור במקום שבועה המבררת. אמנם לעניין ממון די בכך שיש לו מיגו דכח הטענה גרידא, ע"ש. ובביאור זה יש לבאר מש"כ התוס' בריש ב"מ, על המשנה זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' שהאומר חציה שלי נוטל רביע, דלכא' קשה מדוע אינו נאמן ונוטל חצי במיגו שכיול לומר שכולה שלו, ותירצו דמיגו ממון לממון לא אומ'. 3 ומדברי השו"ע בסי' ק"נ סע' ד', והש"ך בכללי מיגו אות י"ג עולה דאמרי' מיגו ממון לממון, ויכול לעכב חפץ חברו תחת ממון אחר שחייב לו, והיינו דשם מהני גבי שבועה ולא גבי ממון. ויש לבאר שיש חסרון חלקי במיגו ממון לממון. אמנם אכתי קשה דהרי זה להיפך ממיגו דהעזה דהחסרון הוא בבירור ולכן לא מהני לפטור משבועה. וכתב לבאר בעין משפט סי' פ"ב אות ט. וז"ל: אלא י"ל דמיגו מממון לממון הוי מיגו דבירור, ולכן מהני לגבי שבועה, אבל אין לו כח הטענה על ממון זה, ומש"ה ל"מ לגבי ממון. ונראה בביאור הדברים כמ"ש הקהילות יעקב ב"מ סי' ג' שע"י המיגו נחשב כמוחזק בממון כנגד המר"ק, וגם הוי הוכחה שהוא אומר אמת, וא"כ י"ל דבמיגו דהעזה אין הוכחה אלא רק מוחזקות, וזהו מועיל לממון ולא לשבועה. ע"ש.
סימן פג
א. סוגיה דשטרא זייפא - בדין מיגו להוציא
בגמ' בב"ב לב: נחלקו רבה ורב יוסף לגבי שטרא זייפא אם אמרי' מיגו להוציא, וזה"ל: ההוא דא"ל לחבירה ה"ל מאה זוזי דמסקינא בך והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא. גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא מיהו שטרא מעליא הו"ל ואירכס וכו'. אמר רבה מה לו לשקר וכו' א"ל רב יוסף וכו' האי שטרא חספא בעלמא הוא. ונפס' בגמ' במטלטלין כרב יוסף שלא אומ' מיגו ובקרקע כרבה שאומ'. וכתבו התוס' ד"ה אמאי בשם ריב"ם, וז"ל דהיינו טעמא דרב יוסף דלא אמרי' מיגו להוציא ממון, ואין נראה לר"י מדלא מפרש טעמא הכי בהדיא, משמע דלאו משום הכי הוא. ונראה לר"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרי' מיגו הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא"כ שקר תחלה וכו'. ובכנה"ג סי' פ"ב אות נ"ח, כתב שנחלקו בתוס', דלריב"ם לא אמרי' מיגו נגד חזקת מרא קמא, דחשיב מיגו להוציא, אך לר"י שפיר חשיב מיגו להחזיק בכה"ג. אמנם לא הבינותי דבריו, כיון דריב"ם מיירי לדעת ר' יוסף, ואכן ראיתי שכ"כ התומים בכללי מיגו סק"ט להקשות על הכנה"ג, דאין כאן מח' כלל בין ריב"ם לר"י, אלא דריב"ם מיירי אליבא דרב יוסף, ולהלכה קי"ל כר' אידי דהלכתא כרבה בארעא, וא"כ עולה דאמרי' מיגו נגד מרא קמא. וכ"כ הגר"א בכללי מיגו סק"א, דאף שהתוס' דחו פירוש ריב"ם דאין הטעם בדברי רב יוסף משום מיגו להוציא, מ"מ בדעת רב אידי בע"כ צ"ל שהטעם שאין להאמינו משום מיגו להוציא. אלא שהכריע דדוקא בזוזי מקרי מיגו להוציא, משא"כ בקרקע שהטוען מיגו תפוס בה. ובשו"ת בית הלוי ח"ד סי' ל"ג ביאר בדרך אחרת, וכתב דלעולם גם רבה מודה דלא אמרי' מיגו להוציא, ושאני הכא דהוי מיגו דאי בעי שתיק, שהוא אלים משאר מיגו, ולפ"ז י"ל גם בדעת רב אידי שהכריע בקרקע שהלכה כרבה דמהני המיגו, היינו משום דהוי מיגו דאי בעי שתיק, אך לעולם בשאר מיגו אפ' כשבא להוציא ממ"ק, חשיב מיגו להוציא, וכמו שכתב הכנה"ג להוכיח מדברי הריב"ם בסוגיין דחשיב מיגו להוציא מבעל הקרקע, כיון שבחזקת בעליה היא עומדת. עכ"ד. עכ"פ מדברי הריב"ם בפשטות נראה דס"ל שנחלקו האם אמרי' מיגו להוציא 4 , ובקרקע מועיל משום שאינו נחשב מוציא, וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש שביעית י, ה. ומרדכי ריש ב"מ ואשירי בפרק הכותב.
אולם הרמב"ן והרשב"א חולקים על דברי הריב"ם, וס"ל דלכו"ע אמרי' מיגו להוציא, והסוגיה מיירי בשטר שאינו מקויים ובזה נחלקו אם יש לו בכה"ג מיגו, כיון שבי"ד לא יזדקקו לקיים את שטרו מאחר שהודה שהוא מזוייף. והרמב"ן להוכיח מהגמ' בב"מ קי. דאמרי' מיגו להוציא לענין מלוה שתפס קרקע לצורך משכון, שנאמן לומר שהיא ממשוכנת לחמש שנים במיגו שהיה אומר לקוחה. אמנם עי' בגר"א בכללי מיגו סק"ז שכתב לדחות כר' יונה ב"ב לג. דשאני התם שכבר קנה את הקרקע כשאר משכון, וממילא חשיב מיגו להחזיק. ובריש ב"מ כתב הרמב"ן וז"ל: והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אפשר הוא. אבל יש לי לדקדק עליו וכו' עכ"ל. וגם מחי' הרשב"א שבועות מב. משמע שמסופק בדבר אם אמרי' מיגו להוציא שכתב וז"ל: ואף הטענה שאמר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי', לא איבררא מילתא שפיר, דאיכא למימר דאפ' לאפוקי ממונא אמרי' מיגו. עכ"ל. ועי' בתומים סוף אות א' שכתב דא"א לומר קים לי כרמב"ן, שהרי הוא עצמו נבוך בזה, ורוב המחברים חולקים עליו. וגם בדעת הרשב"א כתב בערך השלחן בכללי מיגו אות ח' כעין דברי התומים. אמנם בשו"ת הריב"ש סי' של"ו כתב דרוב האחרונים כתבו דמיגו להוציא אמרי', וכ"פ כנה"ג בכללי מיגו אות נ' וכ"כ הש"ך ס"ס פ"ג דאפשר לומר קים לי כרמב"ן. והרמ"א הביא בסי' פ"ב סע' י"ב את ב' הדעות. והרמב"ם בפי"ד ממלוה ה"ו וכ"פ השו"ע בסי' פ"ג סע' ד' בסוגיה דשטרא זייפא, דעיקר הטעם שנשבע הלוה היסת ונפטר כיון דהוי מיגו להוציא דהשטר חרס, וכדברי רב יוסף 5 . ועי' בש"ך ס"ס פ"ג דכתב דהוי ספיקא דדינא, ונ"מ היכא שתפס דאין מוציאין מידו.
^ 1. נסקור בקצרה את כל המקומות בש"ס שהוזכר מיגו להדיא: בכתובות טז. נאמר מיגו ביחס לטענת בתולים, בב"ב מה: ע. – עא. דנים במיגו דהחזרתי, נאנסתי, בב"ב ע: ושבועות מה: דנים לגבי מיגו לאפטורי משבועה, בב"ב לב. הובא מיגו דיכל לומר שטר כשר, בסוגיה הידועה "שטרא זייפא", בב"מ פא: הובא דין מיגו נגד אנן סהדי, ובב"ב לא. ולג: הובא מיגו נגד עדים ממש, בב"ב לב: לג. מיגו נגד קול, ביבמות קיד:, קטו. מיגו ביחס לעגונה, ובכתובות כז., כז: גבי שבויה לכהן.
^ 2.אף שאנן סהדי ודאי עדיף ממיגו כדאיתא בכתובות כז:, מ"מ הכוונה במש"כ, לטעם הנאמנות.
^ 3.אמנם יש ראשונים שתירצו דלא אמרי' מיגו ממון לממון.
^ 4.והריב"ם ס"ל לדינא דלא אמרי', דהנה נחלקו הראשונים אם מקרי מיגו להוציא בשניים אוחזין, דהתוס' ב"מ ב. ד"ה וזה, כתבו בשם ריב"ם דהטוען חציה שלי אינו נאמן במיגו שהיה אומר כולה שלי, דלא אמרי' מיגו להוציא "דבחציו השני מוחזק זה כמו זה". אמנם עי' שם דהתוס' רי"ד שם פליג וז"ל: ואינו נראה לי תירוץ זה, שגם זה להחזיק הוא שכך הוא מחזיק בה כחבירו, ואם היה אומר כולה שלי הוה שקיל חציה אילולי מפני שהודה שחציה אינו שלו.
^ 5.עי' בזה במש"כ הכס"מ, ובהערת המל"מ ה"א מה שתמה על דבריו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
