ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
ואולם המשנה בפרק החובל ב"ק פ"ג: אומרת החובל בחברו חייב משום חמישה דברים: נזק צער רפוי שבת ובושת. והגמ' שואלת אמאי עין תחת עין אמר רחמנא עין ממש. והגמ' מבארת שאי אפשר לפרש את התורה שהכוונה עין ממש ומאריכה לבאר ממקורות רבים שאין הכוונה עין ממש אלא ממון.
אחת הראיות מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש והכוונה ממון כמובן וההמשך בפסוקים וכי יתן מום בעמיתו וכו' עין תחת עין א"כ גם כאן הכוונה ממון.
הרמב"ם הל' חובל פ"א הל' ג' אומר זה שנאמר בתורה "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו אלא שראוי לחסרו אבר או לחבול כמה שעשה ולפיכך משלם נזקו. כלומר הרמב"ם מסביר שכוונת התורה לומר באמת היה ראוי החובל שיעשו לו מה שעשה. וזה מביא אותנו לחייב את נזקו בתשלום לנחבל והוא מוסיף ומבסס את דבריו "והרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין לוקחים כופר אבל לחסרון אברים או לחבלה יש כופר." כלומר התשלום הוא במקום לקחת את העין החיוב לקחת את העין אבל בפועל משלם תמורת העין. ובהל' ו' הרמב"ם אומר אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשים הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה בידינו וכזה ראו אבותינו דנים בבית דינו של יהושע וכו'. כוונתו לומר אף שכך משמע מהתורה עצמה שהתשלום ממון אל תאמר שרק חכמי התלמוד הם מפרשים שעין תחת עין ממון אלא זה מימות משה רבנו.
גם אבן עזרא כתב כן פרוש עין תחת עין ראוי להיות עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו וע"ש דבריו בהרחבה. והרמב"ן שם מביא את דברי אבן עזרא.
האם התשלום מדין ממון או קנס?
הרמב"ם בהל' חובל פ"ה הל' ו' כתב הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי עדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת מריבה ויצא חבול. אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובשת ורפוי ובהל' ז' כתב ולמה משלם שלושה דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והרפוי ממון ואינו קנס כלומר, מדבריו משמע שהנזק והצער הם קנס לכן לא משלם ע"פ עצמו.
והמ"מ תמה על הרמב"ם כי בב"ק ד: תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין ור' חייא תני כ"ד אבות נזיקין וקא חשיב תשלומי כפל, ומקשין לר' אושעיא למה לא תני כ"ד ומשיבים מפני שלא מנה קנסות א"כ בכלל י"ג נזיקין כלול נזק צער והם ממון ולא קנס ועוד לשון הגמ' בדף פד: אדם באדם ואדם בשור דממונא הוא לעבוד שליחותייהו ואפשר לתרץ שמדובר על רפוי ושבת. הרמב"ם בהל' טו"נ פ"א הל' י"ז כתב במה דברים אמורים שהמודה בקנס פטור בשהודה בדבר שחייב עליו קנס כגון שאומר חבלתי בזה. כלומר שוב הרמב"ם אומר שחיוב על חבלה הוא מדין קנס. והראב"ד מקשה איני מוצא קנס בחבלות.
צריך להבין את הרמב"ם מדוע חיוב נזק כשאדם הזיק אדם נחשב לקנס ולא חוב ממון אם נאמר שאדם א"א להעריך אותו בממון א"כ צריך להיות גם כאשר שור הזיק אדם אין החיוב ממוני כי אין ערך ממוני לאדם אלא זה קנס. והרמב"ם לא הזכיר שגם שור שהזיק אדם זה קנס ונ"מ שאם הודה בעל השור יהיה פטור. וגם צריך להבין מדוע לא יתחייב אדם בנזק חיוב ממוני מטעם שבת שהרי אם אדם קטע יד חברו אינו יכול לעבוד כל ימי חייו מדוע לא יתחייב מדין שבת. ואכן או"ש אומר שחייב לשלם מדין שבת. או"ש מבאר שהרמב"ם סובר שאין דמים לבן חורין ולכן זה קנס וגם שור שהזיק אדם החיוב מדין קנס. כ"כ או"ש בהל' נזקי ממון פ"י הל' ד' וכן אם אדם הוזק בבור או אש ועל השאלה מדוע הרמב"ם מחייב על הפגם של אונס מתורת ממון כמו שכתב בהל' נערה בתולה פ"ב הי"ב האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אלא בושת ופגם וצער משלם ע"פ עצמו. והרי פגם הוא נזק ואין ערך לאדם. קושיא זו מקשה ה"ה מסביר האו"ש בתולה שעומדת להתקדש ויטול אביה דמיה מהמקדש ואם נפגמה מפסיד ממון וכן הצער שיך לו כי בידו לצערה שיכול למוסרה למנובל ומוכה שתין. ולכן הצער שלו שיכול לקבל ממון על זה שמצערה.
לפני שנסביר את הרמב"ם בדרך חדשה יש לברר תחילה את יסוד חיוב נזיקין בכלל האם הוא חיוב ממון או עונש מרתיע
הגמרא אומרת שנזיקין הן מלוה הכתובה בתורה כלומר אילו לא חייבה התורה בפרוש לא היינו יודעים ענייני נתינות הללו אבל מלוה שלוה מעות לא צריך לפרש בתורה דפשיטא מי שלוה צריך לשלם. אלו דברי תוס' קידושין י"ג: המקור בגמ' שנזיקין מלוה הכתובה בתורה בערכין ו: .
כלומר שחיוב תשלומי נזק זה מגדרי עונשין ואכן כך לשון המכילתא מובא בתוס' ב"ק ד. ד"ה ולא זה וכו' תניא כי יפתח וכי יכרה אם על פתוחה חייב על פרייה לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. המכילתא מגדירה חיוב תשלום נזיקין בעונש.
הרשב"א דף ב: ד"ה אבל במחוברת אימא כולה מועדת וכו' מקשה אדרבא אימא כולה תמה לשלם חצי נזק דכל לאפוקי קולא לנתבע. ומתרץ י"ל אדרבא בנזיקין ספקו דידהו להחמיר באיסורין. דברי הרשב"א טעונים הסבר הרי בספק אם היה הזק אנו אומרים המע"ה. חת"ס מסביר בתשו' יו"ד רמ"א כאשר הספק אם עשה נזק אזלינן לקולא אבל כאשר הספק אם על נגיחה כזו התורה חייבה זה ספק בחיוב השמירה בזה הדין ספק לחומרא כלומר כל חיובי תשלומי נזיקין הם גדר של חיוב שמירה וחיוב שמירה מקורו ממצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ואל תעמוד על דם רעך. כלומר חיוב תשלום בנזיקין זה עונש מרתיע כדי שלא יבוא להזיק כלומר יש צד של איסור להזיק וספק איסור לחומרא.
לאמר, חיוב תשלום של נזיקין אינו חיוב ממון רגיל התורה חדשה את חיובי נזיקין אך אין זה קנס שבהם נאמר מודה בקנס פטור אלא המודה בנזיקין חייב יש לזה גדר ביינים. כי בכל זאת התשלום נקבע לפי ההזק זה תשלום פצויים. על הנזק. על כן אפשר להבין מדוע גרמא בנזיקין פטור כמו גרמא באיסורים שפטור ומכאן אנו באים לדון על אדם שחבל באדם. לשיטת הרמב"ם.
בספר זכר יצחק ובחזון יחזקאל מבארים את הרמב"ם ע"פ דבריו שכתב בתחילת הל' חובל שהבאנו לעיל שהתשלום הוא כופר בעצמו, כופר האבר שנפגע. והמקור לזה מדברי הגמ' פ"ד: תניא ר' אליעזר אומר עין תחת עין ממש וכו' ע"ש אלא אמר ר' אשי שאין שמין אותו בדניזק אלא במזיק פ' רש"י בעינו של מזיק ומבאר תוס' דהוי ככופר שמשלם דמי מזיק. כפי שמצינו בשור שהרג אדם שיש תנא שאומר שמשלם דמי מזיק, ונראה מדברי התוס' שגם שאר תנאים אינם חולקים שתשלומי נזק זה גדר של כופר אלא שמשלם דמי ניזק. ועוד הגמרא בדף פ"ג ע"ב לומדת מהפסוק לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרים. כלומר התורה מגדירה את התשלום על נזקי אדם ככופר.
ולפי זה כיון שתשלום נזקי אדם גדר של כופר יש להם. א"כ מובן הרמב"ם שאומר שאינו משלם מפי עצמו כי זה כמו מודה שחייב עונש מלקות שאינו נאמן על עצמו כך כאן מודה שחייב עין אינו נאמן ואולם אין זה כדין קנס רגיל שהמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל כאן כמו מי שמודה שחייב מלקות ואח"כ באו עדים חייב וכן כאן המודה שהזיק אינו חייב ע"פ עצמו אבל אם יבואו עדים יהיה חייב.
לפי ביאור זה שור שהזיק אדם כאן אין הדין של עין תחת עין. אלא החיוב הוא חיוב ממוני והודעת בעל השור מחייבת אותו זה אינו כופר.
ולפי זה לא קשה הקושיא מב"ק ד: שנזק נחשב לממון ולא לקנס כי אכן אין זה קנס ממש אלא שלא חייב ע"פ הודאתו ואת הקושיא שהאונס המודה בפגם חייב צריך לישב כדברי האו"ש הנ"ל שפגם הבתולה זה הפסד ממון של אביה שיכול לקדשה .
חיוב בושת
הרמב"ם בהל' חובל פ"ה הל' ז' אומר מדוע בושת משלם ע"פ עצמו. הבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא חבל בו בפני בני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היא שבישה אותו. והרמב"ם ממשיך בהל' ח' נמצאת למד שאין הפרש בבושת אם חבל בו בפני אחרים ובין בושה המגיעה לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו לפיכך משלם בושת על פי עצמו.
מנ"ח מצוה מ"ט [ז] אומר אם הבושת כאשר הודה הרי זה מביישו בדברים והמבייש בדברים פטור ואומר צע"ג. ונראה לומר שהבושת כאשר הודה היא החבלה שמתבייש שזה חבל בו. כי אם אדם נחבל מעצמו אין בזה בושה. אך אם אחר חבל בו והוא נראה חבול זה מבייש אותו א"כ אין זה ביוש בדברים. ואכן אם בייש אותו ללא חבלה כגון שהכה אותו במטפחת שבידו זה מעשה מבייש ואף אחד לא ראה ואח"כ הודה המבייש שעשה זאת יהיה פטור כי זה ביוש בדברים. אבל כאן מדובר שהיתה חבלה והיא ניכרת כאשר הודה והבושה שרואים חבלה שאדם חבל בו. מנ"ח שואל עוד הרמב"ם בהל' טוען פ"א הל' ט"ז כתב אמר "אתה ביישתני לא היו דברים מעולם..ה"ז נשבע היסת שאילו הודה היה משלם הבושת". שואל מנ"ח למה מחויב להשבע כיון שאינו רוצה לביישו עתה ולמה יודה ויביישו ועל שעבר אינו משלם. וזה צ"ע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
