ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בעקבות הגירוש
- ואנחנו קמנו ונתעודד
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון
הנה יום רודף יום, ונדמה שכולנו כמעט נגועים באיזושהי השלמה עם מה שקרה, ואיזושהי אדישות בפני המצב העגום והעצוב שאל תוכו נקלעתם בעל כרחכם. וכאילו הציבור אומר עזבו אותנו עם המגורשים. ואם באים אליו עם טענות אנושיות פשוטות, ללא שום "ריח פוליטי", ואומרים לו, ניחא שנזרקו, אך אחרי שזרקו אחים, לפחות שנתייחס אליהם "ברגישות ובנחישות" ונדאג במהרה למגוריהם, לפרנסתם ולשיקומם, יש מין מחסום של אטימות, המונע חדירה לנפש של דברים פשוטים. ואף אלו שהשתדלו ללחום -אלו ב"דורון", אלו בתפילה, ואלו ב"מלחמה"- נגד הגזירה, לאחר מעשה חדלו לגלות אותה מסירות כפי שבאה לביטוי בימים של כפר מימון וכדומה. יש כמובן יחידי סגולה שלא חדלים להתנדב ולעסוק בעשייה יומם ולילה, אך אוי לנו, איפה אנחנו?
דודנו הרב יהודה נחשוני ז"ל (שחיבר את הספרים "הגות בפרשיות השבוע") כתב פעם שהאנטישמיות לאורך הדורות מזינה את עצמה, ויש כאן מעגל קסמים שאין לו מוצא עפ"י ההגיון, בבחינת הלכה עשיו שונא ליעקב. כי אותם יהודים שהפכו לקרבנות של האנטישמים, מזכירים תמיד לבני עוולה את מעשיהם הנפשעים, את העוול שנעשה אתם, והם הופכים ל"עדים מביכים", וע"כ חובה לסלקם מן הזירה. עצם נוכחותם של היהודים היא איפוא דקירה תמידית במצפון, ובפרט במצפונם של אלו המתיימרים להיות בני תרבות. ולכן מחסלים את העדים, וזה מביא לצורך בחיסול מחודש כנגד העדים החדשים, וחוזר חלילה. ולהבדיל, כך נראין הדברים אתכם, אחינו הגיבורים. ברוך השם לא חושבים חס ושלום על סילוק וחיסול במובן האנטישמי של הדברים, אך יוצרים בנפש מחסום של אטימות כלפיכם ומחסום זה הוא כעין מגן, ע"מ שלא ניזכר בעוולה הנוראית שנעשתה אתכם, או בחוסר האונים בה היינו מול מעשה העוולה.
לדידכם גם התעלמות זו ממצוקותיכם, היא סוג של "סילוק". היא הופכת להתעללות לשמה, כשעדיין 2200 איש מהמפונים מובטלים עד היום, כשחמישים אחוז מה"קראוילות" שהובטחו אינן מוכנות עד היום, כשששים וחמשה אחוז מהמפונים חיים עד היום במסגרת ה"פתרונות המיידיים" שיועדו לשבוע הראשון בלבד, כשגודלה של "קראוילה" הוא בין שישים למאה ועשרים מ"ר, ולעיתים 12-10 נפשות מצטופפות בה, כשמכולות ובהן רכוש משפחות שלמות נעלמו או תכולתם התמסמסה בחום הלוהט, כשמשפחות שהתגוררו בשכירות אינן זכאיות לסיוע כלכלי, כשרווקים שהתגוררו בגוש קטיף אינם זכאין לשום פיצוי, כששלש מכונות כביסה עומדות לרשות אנשי מושב קטיף ושלש מכונות לרשות תושבי נצר חזני, כשמאות ילדים מעל גיל שבע חזרו להרטיב במיטה, ומאות רבות ירדו בצורה דרסטית בהישגיהם הלימודיים, כשסטודנטים שהפסידו את מבחני הקיץ נתקלים באטימות ואינם מקבלים הזדמנות לגשת למועד מיוחד, כשמשפחות רבות ממשיכות לשלם משכנתא עד היום על הבית שכבר אינו קיים, וכהנה וכהנה.
(ואולי לא במקרה קראו למפלגה שנוסדה ע"י מי שהגה את התכנית המכונה "התנתקות" והיה ל"בולדוזר" שלה: "קדימה". "קדימה" פירושו שלא רוצים להסתכל אחורנית! ואני נזכר במה שהיה אומר החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ' ז"ל: למה יש אצל אומות העולם ריצה תמידית אחרי ה"התקדמות". כי אנו, כשפונים אחורה, רואים את אדם הראשון, את אברהם אבינו, את משה רבינו, את דוד המלך. אך הם, כשפונים אחורה, הם רואים את הקוף, אז הם מתביישים ובורחים "קדימה"...).
ועתה אביא מספר הרהורים בענייני דיומא, שצצו ועלו בשבת פרשת חיי שרה. אליעזר מספר שבזמן שאברהם הטיל עליו את השליחות לקחת אשה לבנו ליצחק, והשביע אותו, הוא פנה אל אדונו ושאל : "אולי לא תלך האשה אחרי" (בראשית כ"ד, ל"ט). והנה ה"אולי" כתוב חסר, ומובא ברש"י: "אלי כתיב - בת היתה לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך". ונשאלת השאלה, דעפ"י הכתיב, כיצד לקרוא הפסוק: אלי לא תלך האשה אחרי - לכאורה אין לקריאה עפ"י הכתיב כל משמעות. וכבר כתבתי במקום אחר דאין כוונת רש"י לסרס את הפסוק, אלא כוונתו שבעצם השאלה "אולי" מונח ה"אלי". כי הנה אליעזר מקבל שליחות מצדיק. ולמה איפוא יחשוש שהשליחות תיכשל? וכי אפשר להעלות על הדעת שחסיד המקבל שליחות מהרבי יעלה הרהורים וספקות על הצלחת השליחות? וכי יש רבי יותר גדול מאברהם אבינו? ואם בכל זאת אליעזר רואה מכשולים בדרך, פירוש הדבר, שבתוך תוכו הוא רוצה את המכשולים, בלבו היה שמח אם השליחות תיכשל מעצמה. וכאן מונח הסוד של המרגלים. המכשולים גדלו בעיניהם והיו ל"ענקים", נפילים וערים בצורות עד השמים! הם ראו את המכשולים בזכוכית מגדלת, כי בתוך תוכם רצו שהשליחות תיכשל, כלומר שהכניסה לארץ ישראל תידחה. כי גם אצלם היתה בחינה של "אלי", של נגיעה אישית. הם חששו שברגע שייכנסו לארץ ישראל יאבדו את משרתם כנשיאים, כמובא בזוהר. ומתוך שראו את ה"ענקים" - "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, ל"ד).
והנה רש"י מביא את הרעיון "אלי כתיב" דווקא במקום שאליעזר חוזר על הסיפור בפני בתואל ולבן. ולמה איננו מביא את הרעיון כבר בפעם הראשונה, כשהתורה מספרת את הדו-שיח בין אברהם לאליעזר. ואמנם על רש"י לא קשה, כי בפעם הראשונה באמת כתוב "אולי" מלא: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" (בראשית כ"ד, ה'). הקושיא היא על התורה עצמה, למה בפעם ראשונה כתבה "אולי" מלא, ורק בפעם השניה כתוב "אלי".
א. כבר הבאתי במקום אחר תשובה בדרך החיוך של הרבי מגור. בתחילה אליעזר לא העלה כלל על דעתו, אף בחלומותיו, שהוא יכול להשתדך עם משפחת אברהם. והנה עכשיו הוא מגיע ורואה מי הם המחותנים החדשים: בתואל ולבן. אמר לעצמו: אם כך הדבר גם אני יכול להיות מחותן של אברהם אבינו...
ב. יש תשובה אחרת, החודרת עמוק לנבכי הנפש, המובאת בשם הרבי מקוצק. אדם שפועל מתוך נגיעה עצמית לא יודה מעולם שכך הוא. לאט לאט הוא משתכנע שהוא פועל "לשמה", לשם הכלל, בעבור טובת הציבור, להצלת עם ישראל, וכדומה, על אף שכל מהלכיו נובעים מהרצון לשמר את האינטרסים שלו ושל מקורביו, ומניעיו הם השמירה על "כסאו" ומעמדו! מתוך כך, כשאליעזר שאל לראשונה את השאלה "אולי" וכו', הוא לא שם לב כלל וכלל ששאלתו נובעת מאיזושהי נגיעה. ה"אולי" היה מלא! אך כשאליעזר מגיע לחרן ופוגש את רבקה ובוחן את הליכותיה, הוא כבר יודע בבירור שהיא היא המיועדת לבן אדונו, ואז מסתלקת הנגיעה, כי אין כבר דרך אחורנית. ועתה, כשמספר את השאלה ששאל את אברהם, הוא שם לב, בהסתכלות אחורה, שבעצם כל שאלתו "אולי" היתה תוצאה של "אלי"!
ג. בימים אלו התעוררתי לרעיון נוסף בזכות ה"שפת אמת". כך כותב ה"שפת אמת" בפרשת חיי שרה תרל"ח, בד"ה ברש"י אלי כתיב: "כי בודאי אליעזר עשה השליחות בכוונה רצויה, שהרי הצליח בשליחותו. אעפ"י שהיה נוגע במה שרצה להשיאו לבתו, אעפ"כ ביטל עצמו בעבור רצון הצדיק. וי"ל שזה עצמו סיפר להם שלא יעכבו הדבר באשר שגם הוא נוגע בדבר ואעפ"כ מבטל רצונו כנ"ל".
ה"שפת אמת" מהפך את ההסתכלות על עבד אברהם. הסיפור על "אלי", על הנגיעה האישית, לא נאמר לגנותו של אליעזר אלא לשבחו! למרות שהיתה לו נגיעה, ולא חסרו בדרך עילות לעכב ואף לבטל את השליחות, הוא ביטל רצונו בפני אדונו ופעל במסירות ובנאמנות, והתעלם מנגיעותיו. הוא הבין שהוא עוסק בשליחות גדולה, בנין עם ישראל, ואסור לו לעכב לרגע. ומתוך כך הוא פונה אל בתואל ולבן שגם הם לא יעכבו, למרות שגם להם יש נגיעה.
(ומה הנגיעה שלהם? נראה שיש להם ענין גדול שרבקה לא תלך אחריו לארץ כנען, כי כך יש תקוה שיצחק הוא יבוא אחריה לחרן. והוא יביא להם עוד מתנות (הנדוניה תגדל...), ובעיקר יודעים בבית לבן שהיכן שבן ממשפחת אברהם מגיע, הוא מביא ברכה בבית (וכן הוא בהיסטוריה, היכן שהגיעו היהודים הביאו שפע כלכלי). ולכן, מאוחר יותר, לבן ניסה בכל דרך לעכב את יעקב, ואף אומר לו מפורשות: "ויברכני ד' בגללך" (בראשית ל', כ"ז)).
ונראה שלאור ה"שפת אמת" מובן נפלאות למה ה"אולי" מופיע חסר רק בשעה שאליעזר מספר את הסיפור לפני בתואל ולבן. נכון שכשאליעזר שאל את אברהם, שאלתו היתה נגועה בנגיעה אישית. אך התורה לא ראתה צורך לגלות זאת. כי בעת ההיא, זה לא היה רלוונטי, ולספר את הדבר זה בבחינת לשון הרע. כי הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו, והוא לא מצרף מחשבה רעה למעשה. ואם אליעזר ימלא את שליחותו בנאמנות, למה לחשוף את מחשבותיו. אך עכשיו אליעזר עצמו הוא המגלה את צפונות לבו בפני בתואל ולבן, לטובת הענין, כדי להעביר אליהם מסר: למרות שהיתה לי נגיעה אישית, ואלף דרכים עמדו לפני לעכב את הדבר, לא עשיתי זאת, א"כ גם אתם אל תעכבו! וכך דברי התורה הם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר (השווה רמב"ן בראשית מ"ג, כ"א). העושר הוא האות "ו" החסרה ב"אולי" השני. איזה עושר יש בחסר!
והנה, ה"שפת אמת" כותב במקום אחר (חיי שרה תרל"ו) ששליחותו של אליעזר היא בבואה של שליחותו של כל אחד מאתנו עלי אדמות - שיש על האדם לדעת שהוא שליח בעולם הזה לעשות רצון בוראו, וכשנולד משביעין אותו: היה צדיק ואל תהיה רשע (ראה נדה ל',ב). ועפ"י הנ"ל פירוש הדבר שכמו שאליעזר פעל בנאמנות, ביטל רצונו בפני אדונו למרות נגיעותיו האישיות, כך לכל אחד מאתנו יש נגיעות ותאוות, ועלינו להשכיל להיות מורם מהן, ולמלא את שליחותנו בעולם.
והתעוררתי שמענין הדבר שישנם שני "אישים" בתורה שהתורה מספרת עליהן, ואח"כ חוזרת על אותו הסיפור באריכות, כשהוא נשמע מפי אותם אישים. האחד הוא אליעזר, שסיפורו מופיע פעמיים, ועל כך נאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כ"ד, מ"ב). השני הוא משה רבינו. כל הנאמר בספר דברים, במשנה תורה, כבר נאמר קודם, אך הדברים חוזרים כשהם נשמעים מפיו. אליעזר הוא עבד אברהם, ומשה רבינו הוא עבד ד', ויפה שיחתם של עבדים, הפועלים בנאמנות, מתוך מסירות, ושמים הצידה כל האינטרסים האישיים ע"מ למלא את שליחות ד' בעולם ולבנות את עם ישראל. אצל משה רבינו הדברים באים לידי ביטוי קיצוני: כשבעקבות חטא העגל הקב"ה פונה אליו בהצעה "מפתה": "ואעשה אותך לגוי גדול", כך הוא עונה בסופו של דבר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך ..." (שמות ל"ב, ל"ב).
ואין זה מקרה שאחד מבניו של משה רבינו הוא אליעזר. אין זה אותו אליעזר, עבד אברהם, אך רמז יש כאן, שמשה הוא המוליד את אותה בחינה מופלאה של אליעזר. כוח ההתבטלות של אליעזר הוא מכוחו של משה עבד ד', ה"עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג'). "אליעזר" הוא זה שחש שא-ל לצידו, העוזר לו תמיד, ומתוך תחושה זו הוא ממלא את שליחותו עלי אדמות ונהיה כביכול עוזר לא-ל.
וכמה כואב הלב להתבונן היום במנהיגים המוכנים להקריב את עם ישראל על מזבח האינטרסים האישיים, על מזבח ה"אלי". מי שמוכן להקריב את רגש האנושיות הבסיסי ביותר, כשלמרות כוחו ועצמתו, הוא נשאר אדיש בפני מצוקתם של אלפי אחים שמיטלטלים ומתנדנדים ממקום למקום ונשארים ללא "קורת גג" לתקופות ממושכות (והכל כתוצאה מהמעשה שהוביל בנחישות), הרי סופו מעיד על תחילתו, וחזקה עליו שגם גירושם היה על בסיס ה"אלי", ולא מתוך "אחריות לאומית". וחזקה שכך היה הדבר אצל כל אלו שהיו שותפים למעשה, הן במערכת הפוליטית, הן במערכת התקשורתית, הן במערכת הצבאית הן במערכת המשפטית, ועכשיו שותקים מול העוול הנורא.
וכמה מרומם הלב להתבונן באותה שעה בסיפור של אליעזר עבד אברהם, שבכוחות נפש עילאיים שם הצידה את נטיותיו האישיות, ומתוך "אחריות לאומית" מקריב את ה"אלי" על מזבח בנין עם ישראל.
ואתם אחינו הגיבורים, הוכחתם בגבורתכם העילאית, שרוחם של אליעזר ושל משה רבינו לא התנדפה ח"ו. הייתם מוכנים להקריב את הכל, את ה"אלי" בכל מובניו הכלכליים והבטחוניים למען עם ישראל. יה"ר שמהרה ממש יתקיים בכם במלאו "לפום צערא אגרא", ותבנו את ביתכם ופרנסתכם ברווח, ותזכו לשפע בגשם וברוח. ויה"ר שבכוח זכויותיכם הגדולות תראו את בנין הבית הגדול, בית עדי עד, ואולי אנו הקטנים, נזכה לעמוד בצלכם...
בברכת שבת שלום וחודש טוב ומבורך ויה"ר שנזכה בזמן הזה לנס חנוכה מחודש כבימים ההם, בברכה מעומקא דליבא, אברהם אבא וינגורט
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
