ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישב
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית לז, א) "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". ידועים דברי חז"ל שהאבות הקדושים התאפיינו כל אחד במידה מיוחדת, אברהם אבינו - כנגד מידת החסד, יצחק - גבורה, ויעקב - מידת האמת. יעקב אבינו ראה את המידות של אבותיו הקדושים ולמד מהם. אברהם אבינו היה בעל חסד, ובכח מידה זו הפיץ ופרסם את התורה בכל העולם כולו. יצחק אבינו גילה את הפחד מבורא העולם, וזה היה מענפי מידת הגבורה. יעקב אבינו למד מאביו יצחק ע"ה את המורא ועל כן כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" והוא מלשון מורא ופחד, ומעלה גדולה ועצומה היא כמו שכתוב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד". ומעלה זו גבוהה יותר מעבודת ה' מתוך יראה, כי זו מדרגה של מורא מתוך עבודת ה' מאהבה.
מעלתו של יעקב לעומת אומות העולם
חז"ל עמדו על הסמיכות שבין הפרשיות, שבסוף פרשת וישלח מנה הכתוב את תולדות עשיו ואת אלופיו, וכאן התחילה הפרשה בתולדותיו של יעקב. ורש"י מביא על כך שני משלים הלקוחים מדברי המדרש, וז"ל:
"אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה וכו' פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית".
כלומר, חשיבותו של יעקב כה גדולה ועצומה שכל אומות העולם ואלופיהם נחשבים כעפר וחול לעומת מרגלית יקרה. ועוד מביא רש"י על מעלתו של יעקב, וז"ל:
"דבר אחר, וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו! כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה 'אלה תולדות יעקב יוסף', דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם", עכ"ל.
"וישב" - להקים ישיבות
התורה מלמדת אותנו שהפתרון לכל הצרות הפוקדות את עם ישראל הוא על ידי הקמת ישיבות וריבוי תורה בישראל. דבר זה רמוז בפרשה "וישב יעקב" מלשון ישיבה, שרק כך תעלה חשיבותם של עם ישראל מעל כל האומות ויינצלו מכל אויביהם. גם כשיורדים יעקב והשבטים למצרים, אומר יעקב ליהודה, אתה יהודה הגיבור ואותך אשלח בתחילה, שנאמר (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". אומר רש"י (שם):
"להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".
הכלב אינו מאמין
מעשה באדם אחד שהיה רגיל לעשות מכל עניין לעג וקלס, וגם כשהיה שומע סגולות ועניינים שבחז"ל היה לועג ואומר על כל עניין ש"אינו מאמין". וידוע, שכשכלב נובח על אדם, אם הוא בורח ממנו הכלב ירוץ אחריו ועלול לנושכו. ואם אינו רץ ומתיישב על מקומו, הכלב עוזבו לנפשו כי הוא רואה שאותו אדם לא מפחד ממנו. ומעל הכל, יש סגולה בדוקה לומר את הפסוק (שמות יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", וכל כלב ששומע פסוק זה בורח ועוזב את אותו אדם לנפשו. פעם נקלע מול אותו הלץ, כלב גדול שהתחיל לנבוח עליו. אותו לץ במקום לשבת במקום התחיל לברוח, והנה הוא רואה שהכלב רץ אחריו. נבהל אותו הלץ עד מאד ובעודו רץ נזכר שיש סגולה לומר את הפסוק "ולכל בני ישראל" וכו', ואמר את הפסוק אבל הכלב המשיך לרוץ אחריו. הלך אותו הלץ לרב ולעג בפניו על הסגולה שלא הועילה לו כלום. אמר לו הרב שעל אותו כלב לא תפסה הסגולה כיון שהוא "לא מאמין".
בן זקונים - חכמתו המופלגת של יוסף
וכתוב (בראשית לז, ג)
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים".
באונקלוס מתרגם את המושג "בן זקונים" מלשון חכמה, וז"ל:
"וישראל רחים ית יוסף מכל בנוהי ארי בר חכים הוא ליה ועבד ליה כתונא דפסי".
והביאור בזה הוא, עד ששלח יעקב את יוסף לשליחות שממנה לא שב ולא ראהו יותר עד רדתו מצרימה, הספיק יעקב אבינו ללמד את יוסף את כל תורתו שלמד במשך ארבע עשר שנה בבית המדרש של שם ועבר כשהיה בדרכו לחרן.
ולכאורה קשה, הרי יעקב אבינו היה בן ס"ג שנים כשיצא בשליחות אמו, ובגיל זה אדם מיושב בדעתו וחכמתו מרובה, ואפילו הכי למד ארבע עשרה שנה תמימות יומם ולילה את התורה כולה; אם כן, כיצד הצליח ללמד את יוסף בנו מגיל י"ג שנים ועד גיל י"ז שנים את כל מה שהוא למד במשך י"ד שנים? אלא מכאן שחכמתו של יוסף היתה כל כך גדולה שהצליח להבין מהר ולקנות קניין עולם במשך זמן קצר את כל מה שאביו לימדו. אכן "בר חכים הוא ליה", כדברי המתרגם.
והבור ריק אין בו מים
חז"ל אומרים שהיה יוסף אהוב על אביו במיוחד משום שראה בו דמיון רב לעצמו, הוא היה בנה של רחל עקרת הבית, וכשם שאחִיו של יעקב רצה להורגו כך אֶחָיו של יוסף רצו להורגו. וכתוב (בראשית לז, כד) "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם", אומרים חז"ל (שבת כ"ב ע"א):
"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום, מאי דכתיב 'והבור רק אין בו מים', ממשמע שנא' והבור ריק, איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
והם התכוונו להורגו.
מכאן אנו רואים עד כמה הקנאה מסוגלת להעביר את האדם מן העולם, ומי שאין בו מים - ואין מים אלא תורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים", מסוגל להגיע לכזו מדרגה של שנאה לתלמידי חכמים שמביאה אותו לרצון לפגוע בהם לרעה בצורה אכזרית. וידוע שר' עקיבא כשהיה ע"ה אמר "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור", והוא התכוון לומר כחמור ולא ככלב משום שהחמור משבר בנשיכתו עצם, ואילו הכלב רק נושך בבשר ותו לא (עיין פסחים מ"ט ע"ב). מכאן יראה כל אדם מה החשיבות שיש בלימוד תורה שאע"פ שיש מפריעים, אעפ"כ מבטל מעליו כל קנאה ושנאה המוציאים את האדם מן העולם.
הגמרא אומרת (שבת כ"ב ע"א):
"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי".
וסמוך לזה היא מביאה את המימרא דלעיל העוסקת בענין "והבור ריק". י"א שהסמיכות בין שני העניינים הללו היא, מכיון שאת שתי המימרות הללו "אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום".
זאת ועוד הסמיכות מלמדת אותנו שהבור שנזרק בו יוסף היה עמוק עשרים אמה, ועל כן לא הבחין ראובן בנחשים.
אין חצי ירידה ברוחניות
וכשאדם מתדרדר ויורד, הוא מסוגל להגיע לדיוטא התחתונה. המגיד הירושלמי הרה"ג שבתי יודלביץ' זצ"ל היה ממשיל זאת לאדם שעולה למגדל גבוה מאוד ומבקש לקפוץ ממנו, והוא מבטיח לכל הרוצים למונעו ממעשה זה שאין הוא מתכוון לאבד עצמו לדעת חלילה אלא רק לקפוץ חצי דרך ובחצי הדרך הוא יעצור את עצמו. כך יש אדם שחושב שהוא ירד עד לחצי הדרך, אבל אין הדבר כן, אלא מי שמתחיל לרדת עלול להגיע עד לנישול צלם אנוש מעליו.
מדוע סיכן ראובן את יוסף?
ראובן אומר לאחיו "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבר הזה אשר במדבר". ראובן הורה להם באצבעו על הבור, שהיה מלא נחשים ועקרבים.
ויש לשאול, מה היה השיקול של ראובן מחד להציל את יוסף, ומאידך לסכן אותו בזורקו אות במקום של נחשים ועקרבים? ומבאר בעל אוה"ח הקדוש, שלא הנחש ולא העקרב ממיתים, אלא החטא ממית, וראובן הבין שיוסף הצדיק כנראה לא דיבר לשון הרע על אחיו, ועל כן אמר שאם באמת הוא נקי ולא נכשל בלשונו, הוא יינצל מהנחשים ומהעקרבים. אבל אם הוא באמת נכשל ודיבר לשון הרע, מוטב שייהרג על ידי הנחשים והעקרבים ובלבד שיבערו את הנגע הזה מתוכם, כי עוון לשון הרע מסוגל לקרר כל דבר שבקדושה. ובאמת אמרו שהנחש מכיש ללא שום הנאה, ומששואלים אותו מדוע הוא מכיש, הוא אומר כלך לך אצל בעלי הלשון שמדברים רעה על חבריהם במקום שאין להם שום הנאה ותכלית מאותו הדיבור.
ויהי ה' את יוסף
במעשה יוסף עם אשת פוטיפר, מסביר הזוהר הקדוש שאדונו של יוסף נעשה סריס מאחר ורצה לישאנו כמו אשה כי היה יוסף יפה תואר. אחרי שראה שהוא אדם קדוש ובגינו נענש, החליט לרודפו ולגרום לו צרות כל חייו. והתורה כותבת על יוסף (בראשית לט, ב-ג):
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".
וביאר רש"י שהיה שם ה' שגור בפיו של יוסף. כלומר, על כל מה שהיה עושה, היה מקדים ואומר בעז"ה. למשל אם אדוניו היה מבקש ממנו לבנות דבר מה, או לבשל וכדו', היה יוסף אומר בעז"ה אעשה כדבר אדוני. דבר זה הרגיז מאוד את אדוניו, ורצה להכשילו. פעם הוא ביקש ממנו מים, ואמר לו יוסף כדרכו בעז"ה כדברך כן אעשה, וכשהביא לו מים צעק עליו והרי בקשתי ממך קפה! (לדוגמא), והנה מוריד יוסף את כדו ומראה לאדונו שיש קפה בכד, ואומר לו הנה אדוני עשיתי בעז"ה ככל אשר צויתני והנה הקפה שביקשת. עד שהבין האדון שאין לו מה להתעסק עם יוסף. וזהו שכתוב שה' מצליח בידו, שכל מה שהיה בידו היה נעשה על הצד הטוב ביותר, ומעולם לא נכשל ולא הכשילוהו.
מכאן אנו צריכים לדעת להתפלל להקב"ה שיתן לנו היכולת לעמוד בקדושתנו ובהתלהבותנו בקיום המצוות בכל מצב, וזהו שאנו אומרים "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".
חשבון הנפש של יוסף הצדיק
פרשתנו מלמדת אותנו מוסר גדול על חובתנו לעשות חשבון נפש עם עצמנו מדי יום. כתוב: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת".
אומרים חז"ל, שאותו היום היה חג של המצרים וכולם יצאו לטייל, ולא היה אף אחד בבית (עיין רש"י פרק ל"ט פסוק י"א), ורק יוסף נשאר לעשות את מלאכתו כדרך העבדים, ואשת פוטיפר ניצלה זאת ולא יצאה בטענה שהיא חולה, וכך רצתה להכשיל את יוסף הצדיק. אבל תרגום אונקלוס מבאר כך וז"ל:
"והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה, ולית אנש מאנשי ביתא תמן בביתא".
פירוש: באותו יום עלה יוסף לבית לבדוק חשבונות וכו' ובודאי שאונקלוס לא רצה ללמדנו שהיה יוסף רואה חשבון של אדונו - אלא הכוונה, שהוא ניצל את היעדרות אדונו כדי לעשות חשבון נפש עם עצמו, מדוע התגלגלתי לכאן ונעשיתי לעבד, ומה חטאיי.
ואירע לו כך, משום שהיתה טענה על יוסף, כיצד יתכן שאביך מתאבל עליך כל כך הרבה שנים ואתה יושב ומסלסל בשערך, ומשום כך גירה בו הקב"ה את הדוב, ועל כן ישב לעשות חשבון נפש עם עצמו לראות מה ניתן לתקן.
ואומרים חז"ל (ברכות ה' ע"א), אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. וקשה, וכי אדם יכול להעיד על עצמו שהוא חיפש במעשיו ולא מצא שום חטא ועוון? אלא הכוונה היא שאדם לא מצא עוון מיוחד שהוא מבין שבגינו קיבל את היסורים שבאו עליו, על זה אומרים חז"ל יתלה בביטול תורה, משום שבתורה כלולים כל התרי"ג מצוות עשה ולא תעשה, וממילא אם לא למד כראוי, הוא ודאי פגם באותו האבר שעליו באו היסורים, ואם יתחזק בלימוד התורה יינצל וייטב לו. עיין רש"י שם, וז"ל: "לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויים יסורים הללו לבא". כלומר, יש לו עוונות אבל העונש צריך להיות מידה כנגד מידה, ובנ"ד לא כן, ועל כן יתלה בביטול תורה שהוא כנגד כל אבריו של אדם.
הנהגת ה' לפי מדרגת האדם
בסוף פרשת וישב כתוב שביקש יוסף הצדיק משר המשקים להזכירו לפני פרעה –
"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ, יד).
אבל, "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם, כג). רש"י מבאר מדוע שכח שר המשקים את יוסף, וז"ל:
"מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב".
ויש לשאול, וכי בגלל שיוסף ביקש טובה משר המשקים, הוא צריך להיענש ולהיות אסור עוד שנתיים? אלא, מותר לאדם לבקש טובה מחברו, אבל לא ישים בו מבטחו, אלא יבטח בקב"ה.
זאת ועוד, הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ומודדין לאדם לפי מדרגתו ומעשיו. יוסף הצדיק הצטיין מאוד במידה זו של בטחון בהקב"ה, ודבר זה בא לידי ביטוי כשאשת פוטיפר תבעה אותו לעבירה, וז"ל חז"ל במדרש (ב"ר פז ויהי):
"והיתה אומרת לו (אשת פוטיפר)...חייך שאני עושקתך בדברים אחרים, והיה אומר לה עושה משפט לעשוקים, חותכת אני פרנסה שלך, והיה אומר לה נותן לחם לרעבים, כובלתך אני, והיה אומר לה ה' מתיר אסורים, כופפת אני את קומתך, והיה אומר לה ה' זוקף כפופים, מסמא אני את עיניך, והיה אומר לה ה' פוקח עורים. עד היכן, ר' הונא בשם ר' אחא אמר עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו עד שיתלה עיניו ויביט בה, אעפ"כ לא היה מביט בה, הה"ד ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו".
לפי זה מובן שיוסף שהיה תולה בטחונו בהקב"ה עד כדי כך שלא חת ולא שת לבו לכל האיומים של אותה מרשעת, ועל כן כיון ששם מבטחו באדם, נענש. כי לפי מדתו לא היה צריך לבטוח באדם.
פתרון חלום פרעה - המלאך של מצרים נקרא "רהב", שפירושו שקר. והיה צריך יוסף לדעת שהם כולם אנשי שקר.
פרשת מקץ פותחת בחלומו של פרעה, (בראשית מא, א) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר " וכו'. ואין מי שיכול לפתור את דבר החלום. ואומר שר המשקים לפרעה שבהיותו אסור בבית הסוהר עם שר האופים שניהם חלמו חלום, "ושם איתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וכו' ויפתור לנו את חלומותינו". הוא מכנה את יוסף בלשון זלזול "נער עברי עבד" כדי להמעיט בערכו. והנה, כשמספר פרעה ליוסף על דבר חלומו הוא אינו מזכיר שעמד "על היאור" אלא "על שפת היאור", כמו שכתוב (שם בפסוק יז) "וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר ". כיון שהיאור היה אלוה בעיני המצרים, חשש פרעה לומר שחלם שעמד על היאור, ועל כן אמר שהוא עומד על שפת היאור. דבר זה רומז דוד המלך בתהלים (פא, ו) "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" - אומר דוד המלך ע"ה כששמע יוסף את חלומו של פרעה אמר לו, דע לך שחלמת שאתה עומד על היאור ולא על שפת היאור. אמר לו פרעה מנין לך זאת, וכי היית עמי במיטתי בחלומי? אמר לו יוסף, שהבין זאת מתוך דבריו, "שפת" - לא ידעתי, אבל כעת "אשמע" שבאמת היית על היאור. ואומרים חז"ל שבא המלאך גבריאל וגילה ליוסף את דבר חלומו של פרעה, ולימדו 70 שפות ולא היה יכול יוסף לקלוט, ומשום כך הוסיף לו את האות ה"א לשמו וזהו שכתוב "עדות ביהוסף" ולא ביוסף, כדי שיחול עליו אור הוי"ה ברוך הוא, רוב שם השם הקדוש והנורא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
