ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- מידות ובין אדם לחברו
- הלכות בין אדם לחברו
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יוסף בן רחל
וכנגד מה התורה? מבאר המהר"ל שישנו סוג שלישי של שלמות: מצוות שבין אדם לעצמו. לפני שירכוש האדם שלמות מול הקב"ה או מול בני אדם אחרים, עליו להיות 'הוא' באופן שלם.
הביטוי 'אדם טוב' מיתרגם אצלנו ל'אדם טוב לאחרים'. לא זו כוונת המהר"ל כשהוא מדבר על שלמות האדם עצמו. 'טוב לאחרים' כלול בבין אדם לחברו, לא בבין אדם לעצמו. שלמות של האדם עצמו היא תכונה פנימית שלו - הוא עצמו רוחני יותר, נעלה יותר. אפילו לא מדובר באדם שהוא בעל מידת חסד לעומת אדם שעושה חסד. ישנה שלמות לאדם שאינה מתבטאת כלפי בני אדם אחרים, אלא בעצם היותו. שלמות זו שייכת למצוות שבין אדם לעצמו.
הקבלה נוספת לחלוקה זו הן שלוש העבירות של ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה כנגד בין אדם למקום, שפיכות דמים כנגד בין אדם לחברו, וגילוי עריות כנגד בין אדם לעצמו. גילוי עריות הוא פגימה בכוח שתפקידו להוליד צאצאים, המשך האדם הפרטי לדור הבא, ובזה לקיים את המין האנושי בכללותו. הולדת ילד אינה מבטיחה שהוא יהיה אדם טוב כלפי אחרים או כלפי שמיים, כלומר היא לא מתעסקת בשאלה מה יעשה האדם, אלא בעצם הופעתו.
בדומה לדיני עריות, דיני כשרות סובבים סביב אכילה - פעולה שתכליתה המשך קיום האדם הפרטי. היא לא עוסקת במה יעשה האדם אלא בעצם היותו. המצוות הללו מבהירות שלעצם קיום האדם יש משמעות מוסרית, עוד לפני השאלה מה היחס שלו לבני אדם אחרים או לקב"ה. עצם היות האדם יכול להיות חיובי או שלילי. אבל מהי אותה השלמות של עצם האדם? מדוע היא חשובה?
בהיעדר תחושה
לצורך כך נפנה לשלמות שוודאי לנו שהיא חשובה: שלמות בין אדם לחברו. מדוע היא חשובה? נימוק תועלתני, כמו "עזור לאחרים כדי שיעזרו לך", אינו זה שגורם לנו לחוש שמעשה טוב בין אדם לחברו הוא מוסרי. אנו חשים שמעשה הצדקה הוא טוב, ולא רק תועלתני.
המונח 'תחושה' הוא המפתח. כפי שאיננו צריכים שיסבירו לנו שמלח הוא מלוח, כך איננו צריכים שיסבירו לנו שמעשה מסוים הוא מוסרי. תחושה זו היא החוש המוסרי שברא הקב"ה באדם. אדם יכול לחוש האם מעשה הוא מוסרי, לא מוסרי או א־מוסרי. כמובן, ייתכנו מחלוקות לגבי המוסר במצבים אפורים: האם נתינת צדקה לנרקומן בצומת היא מעשה טוב או דווקא בעייתי? אבל זוהי התלבטות ביישום החוש המוסרי. ברור לנו שלהיטיב עם אותו אדם הוא מעשה מוסרי, וכעת יש ויכוח מה ייטיב איתו.
בעידן הנוכחי, החוש המוסרי שלנו מזהה רק מצוות שבין אדם לחברו. כלומר, רק את המישור שבין אדם לחברו אנחנו חווים כטוב ומוסרי. כיוון שכך, את המצוות שבין אדם למקום אנחנו עושים בדרך כלל מתוך תחושת חובה או מתוך אמונה שהדבר נכון. אין לנו תחושה של החוש המוסרי שזהו 'טוב', אלא גזרה גזרתי, חוקה חקקתי, אפשי ואפשי ומה אעשה ובוראי גזר עליי.
לעיתים אנחנו גוזרים את המוסריות במצוות בין אדם למקום מהמישור שבין אדם לחברו: אם חובה עליך לכבד את מי שגידל אותך - קל וחומר כלפי הקב"ה. במקרה כזה, המעמד המוסרי של בין אדם למקום הוא הרחבה של בין אדם לחברו. גם אז, נטילת לולב איננה מעשה מוסרי כשלעצמו, אלא בשל היותה ציות לדברי הקב"ה.
בתפיסה כזאת, את בין אדם לחברו אנחנו עושים מתוך תחושה מוסרית, ואת בין אדם למקום מתוך תחושת חובה. אך המישור שבין אדם לעצמו נעלם כמעט לחלוטין. אנחנו כלל לא תופסים אותו כמישור מוסרי עצמאי שמצריך פיתוח. כל התייחסות אליו נתפסת כהכרח במקרה הטוב, וכנרקיסיזם במקרה הרע. אין לנו בכלל מושג של בין אדם לעצמו. מצוות כמו עריות וכשרות אנחנו בדרך כלל מקטלגים כבין אדם למקום, שהרי הן ודאי לא בין אדם לחברו, ואם כן נשאר רק בין אדם למקום.
טעם נרכש
אי־ההתייחסות לבין אדם לעצמו כעניין מוסרי קיים ברחבי תרבות המערבית. נכון, החוק מגן על כבוד האדם, אך שמירת הכבוד נתפסת כחלק מחובותיי כלפי חברי. אני מחויב לשמור על כבודו כפי שאני מחויב לשמור על ממונו. כלומר, כבוד האדם הוא חלק מהחובה שלא לפגוע באחר, אך האדם אינו מחויב לשמור על כבודו שלו. אם ויתר עליו, אין מדובר במעשה בלתי מוסרי.
אומנם, גם היום נותרו שרידים למוסר שבין אדם לעצמו; אדם שיתהלך עירום ברחוב ייתפס בעינינו כאדם בעייתי, לא נחשוב שזה עניינו הפרטי בלבד. אבל ניסיונות הנימוק מדוע המעשה בעייתי יהיו מגומגמים, וינסו להציג את המעשה כפגיעה מסוימת באחרים. אף על פי שאכן יש בעירום גם פגיעה באחר, הבעיה המוסרית המרכזית בו היא שהאדם פוגע בכבודו שלו, כלומר בערכו העצמי. הזלזול העצמי הוא הוא הפגם המוסרי, במישור שבין אדם לעצמו. אלא שאין לנו שפה כזו, לכן אנחנו מנסים לנמק זאת במישור בין אדם לחברו.
יתרה מזו: גם כאשר מנסים להסביר מצוות במישור שבין אדם לעצמו (גם אם לא קוראים לילד בשמו), ההסברים אינם משכנעים, ומתויגים לעיתים קרובות כאפולוגטיקה. לדוגמה, קיימים הסברים שדיני צניעות באים לשמר איזו איכות פנימית, עוד לפני ההשפעה של התנהגות צנועה על אנשים אחרים. הקושי לקבל הסברים כאלו בא מהיעדר אבן הפינה שעליה הם מתבססים: המישור של בין אדם לעצמו כעניין מוסרי.
לכן, אם נחזור לשאלה מה מוסרי במצוות שבין אדם לעצמו, התשובה היא שאין תשובה. כמו בחוש הטעם - אם איננו חשים שמעשה הוא בלתי מוסרי, הסברים שכליים לא יגרמו לנו לחוש כך. אבל כמו בחוש הטעם, אולי אפשר להתרגל. ללמד את הלשון טעמים חדשים. גם אם אנחנו לא חשים את המעלה העצמית של האישיות כעניין מוסרי, המודעות למישור הזה כמוסרי, השאיפה להגיע למצב שבו אנו חשים אותו כמעלה חשובה, יכולה להרגיל אותנו לאט לאט לחוש זאת גם בפועל.
לפי המהר"ל, מעלת בין אדם לעצמו היא כנגד העמוד הראשון משלושת העמודים שעליהם העולם עומד - התורה. התורה היא הלב של בין אדם לעצמו, כיוון שעצם לימוד התורה מעלה את המדרגה הרוחנית של האדם. "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה) - הכבוד הוא עצם מעלת האדם, והוא קיים אצל תלמידי החכמים, שמפתחים את מעלת היותם אדם על ידי לימוד התורה. לימוד התורה מעניק לאדם מעלה עצמאית, שחשיבותה אינה רק כאמצעי לפיתוח בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
ודאי, לימוד שלא על מנת לעשות הוא פסול. תורה ללא מידות טובות היא חילול השם. אבל כאשר אדם מקפיד על בין אדם לחברו ועל בין אדם למקום, יש ללימוד התורה מעלה עצמית, שכן על ידיו האדם מתפתח למעלה גדולה יותר.
ככל שנלמד להעריך את מעלת האדם עוד לפני תרומתו לאחרים; ככל שנלמד להעריך את לימוד התורה כעניין עצמי ולא רק כלימוד שמטרתו לדעת את פרטי ההלכה או לתקן את היחסים בין בני אדם (אף שאלו מטרות נעלות מאוד); ככל שנכיר שלאדם יש ערך עצמי, שאותו הוא מחויב להעלות ולא להשפיל, לפתח ולא להזניח - כך נוכל לתקן את המישור בין אדם לעצמו, ומתוכו לתת עומק גם ליחסים בינינו לבין אחרים ובינינו לבין בוראנו.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
