ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- כנסים וימי עיון
- ישיבת בין הזמנים - קיץ תש"פ
- הלכה מחשבה ומוסר
- רפואה ושמירת הנפש
- מגפת הקורונה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
השיעור הוא קודם כל לעילוי נשמת יצחק בן זרין ושושנה בת רומה. ושלום לכולם.
אנחנו נמצאים אחרי תשעה באב. ורבותינו קבעו: לפני תשעה באב – שלוש הפטרות של פורענות. ואחרי תשעה באב – שבע הפטרות של נחמה. מספיק להתבונן במספרים. העובדה שרבותינו קבעו ביחס לפורענות שלוש הפטרות, וביחס לנחמה שבע הפטרות, זה עצמו מדבר בעד עצמו. זה אומר שהנחמה היא מעל ומעבר לפורענות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות. הנחמה היא גדולה לאין ערוך, אולי אין ערוך אותה בכלל לעומת הפורענות.
אני מבקש להסתכל בדף ב-1. "ואמרינן בפסיקתא: מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז, מפטירים מעין הפרשיות, דומה לדומה". כלומר, הרי כל אחד יודע שבכל הפטרה יש משהו משותף עם הפרשה. כל הפטרה יש איזה מכנה משותף לפרשה, איזה נושא דומה. אז אומרים בפסיקתא, זה אמור רק מתחילת השנה, מבראשית עד י"ז בתמוז. אז צריך לחפש בהפטרה במה המשותף שלה עם הפרשה. כי אנחנו מפטירים "דומה לדומה". משם ואילך, משבעה עשר בתמוז ועד לסוף השנה – הכל לפי הזמן ולפי האירוע. זה לא דומה לדומה. כלומר, הנקודה איננה לחפש... אין מה לחפש בהפטרה שום דמיון לפרשה. כי ההפטרה היא לפי הזמן, לפי האירוע שבאותו הזמן.
וכאן יש הפירוט: "תלת דפורענותא" (שלוש הפטרות של פורענות) מי"ז בתמוז, אחר כך "ושבע דנחמתא" (שבע הפטרות של נחמה), ו"תרתי דתיובתא" (ושתי הפטרות של תשובה). וסימנם, בבקשה שימו לב: דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש. ראשי התיבות של ההפטרות. דש"ח – זה דברי ירמיהו, ש' – שמעו דבר השם, ח' – חזון ישעיהו. אלה שלוש הפטרות של פורענות. אחר כך יש נו"ע – נחמו נחמו עמי (ו'), ותאמר ציון עזבני השם (ע'). אר"ק – א' – עניה סוערה לא נוחמה, ר' – רוני עקרה, ק' – קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח. שד"ש – ש' – שוש אשיש בהשם. זה ה-ז' דנחמתא. ו-ד"ש זה שתי הפטרות של תשובה: דרשו השם בהימצאו, ושובה ישראל עד השם אלוקיך.
ובאמת השאלה נשאלת מיד: מה עניינם של הסימנים האלה? מה משמעותם? מה, יש כאן הדגשה ש"סימנם דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש"? מה זה חשוב לעשות את הסימנים האלה? מסביר תלמידו של רש"י (ב-2): "ולכך אנו עושים סימן מן ההפטרות, לפי שאין משנין אותם מכיסדרם". שההפטרות האלה, מי"ז בתמוז עד לסוף השנה, זה דווקא כך. זה הסדר. אין לגביהם שום שינוי. "וכמו שאנו אומרים אותם בשנה זו, כך אנו אומרים אותם בשנה אחרת". כלומר הסימנים זה הביטוי לקביעות, שאין בזה שום שינוי, זה תמיד ככה.
כדי שנבין במה מדובר (ג'): ודע, שיש מאלו ההפטרות, מאלו ההפטרות הכוונה היא מההפטרות לא מההפטרות האחרונות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש, מהפטרות של כל השנה - שמתחלפות לפעמים בהפטרות אחרות. יש הפטרות שמתחלפות לפעמים, כגון אם חל ראש חודש בשבת. נו אם חל ראש חודש בשבת, אנחנו מפטירים בהפטרה "השמיים כיסאי", לא הפטרה של אותה שבת. או ביום ראשון, אם חל ראש חודש ביום ראשון, אנחנו מפטירים "ויאמר לו יהונתן מחר חודש", ולא הפטרה של אותו שבוע. אבל, הפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש – אינן מתחלפות באחרות לעולם! והנה כך מובא בשולחן ערוך (ד'): ראש חודש שחל להיות בשבת, מפטירים "השמיים כיסאי". חוץ מראש חודש אלול שחל להיות בשבת, שמפטירים "עניה סוערה". כך מביא השולחן ערוך. נכון הרמ"א מביא שיש אומרים "השמיים כיסאי", על ה"יש אומרים" אנחנו נעמוד בהמשך.
ראש חודש שחל להיות באחד בשבת (ביום ראשון), מפטירים בשבת שלפניו "ויאמר לו יהונתן מחר חודש". ואין דוחים "עניה סוערה", ולא שמעו משום מחר חודש. אבל ה"יש אומרים" שכשראש חודש אלול חל בשבת, שמפטירים לא "עניה סוערה" אלא "השמיים כיסאי", כי יש בה תרתי – יש בה שניהם, דהיינו ראש חודש ונחמות ירושלים גם כן, כמו ב"עניה סוערה". כלומר: רבותינו רצו שאנחנו שבע שבתות, שבת אחרי שבת, נפטיר בנחמות ירושלים. שבת אחרי שבת. עכשיו אומרת הדעה הזאת, בהפטרה של שבת ראש חודש נזכרות גם נחמות ירושלים. אני אזכיר פסוק... "שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" – זה נאמר בהפטרה של שבת ראש חודש. אז אומרת הדעה הזאת, אנחנו מצד אחד מזכירים את נחמות ירושלים אבל גם מזכירים את ראש חודש. אנחנו מרוויחים, מזכירים את שניהם. לכן אנחנו לא מפטירים ה"עניה סוערה" אלא "השמיים כיסאי", כי ב"השמיים כיסאי" יש גם נחמות ירושלים.
מביא בבקשה הט"ז: "ויש אומרים השמיים כיסאי – אז אמרתי, כי יש בה תרתי, דהיינו ראש חודש ונחמות ירושלים גם כן כמו בעניה סוערה". מוסיף המגן אברהם: "ויש אומרים השמיים כיסאי, ואז מפטירים ב'כי תצא' – 'רוני עקרה' וגם 'עניה סוערה'". אומר המגן אברהם: רגע, נכון אנחנו מפטירים בשבת ראש חודש, כי שם יש גם נחמות ירושלים וגם ראש חודש. אבל לא נוותר על אף אחת מהפטרות של נחמות ירושלים! ואז אנחנו משלימים ומפטירים את "עניה סוערה" בפרשת כי תצא, אחרי "רוני עקרה". וכך מסכם המשנה ברורה: "וכתבו האחרונים דאף על פי כן אין לדלג אחת מ-ז' דנחמתא, ועל כן כשיפטירו בפרשת כי תצא ב'רוני עקרה', יסיימו גם ב'עניה סוערה' הכתובה אחריה".
עכשיו נבוא ונשאל: מה הוא הסדר של הפטרות הנחמה? אני אסביר את השאלה. כל הפטרות הנחמה הן מהנביא ישעיהו. כל הפטרות הנחמה. אז אם הפטרות היו מסודרות כפי הסדר הכתובות בנביא – לא הייתה שאלה, לא הייתי שואל שום שאלה. נכון, רבותינו הוציאו שבעה פרקים מישעיהו כדי באלה להפטיר את הפטרות של נחמת ירושלים, וזה הולך לפי הסדר שכתוב בנביא. אבל, רק עכשיו ראינו שזה לא כפי הסדר. למה? כי "עניה סוערה" כתובה בנביא אחרי "רוני עקרה". ו"עניה סוערה" אנחנו מפטירים בפרשת ראה (או עקב – תלוי בקביעות השנה), ו"רוני עקרה" אנחנו מפטירים בפרשת כי תצא. ו"רוני עקרה" שהיא כתובה בנביא לפני "עניה סוערה", אנחנו מפטירים בפרשת כי תצא. רואים שמה שקבע את הסדר זה לא כפי שכתוב בנביא. אז מה הוא הסדר? זאת עכשיו מובן, מה הוא הסדר?
שוב מסביר לנו תלמידו של רש"י (בבקשה ה'): "כדרך המנחמים לנחם מעט מעט". אומר המחזור ויטרי, תלמידו של רש"י, שהנחמה צריכה להיות בהדרגה. נחמה מדורגת. לא לקפוץ יותר מדי. למה? כי אם אתה קופץ יותר מדי אנשים לא מאמינים לך. הוא מביא פה דוגמה: "שהאומר לנחרב נחמה יותר מדי, דומה כמי שאומר... 'למחר אתה מלך', שאינו מאמין". תאר עצמך בא אליך קבצן לבקש נדבה, ואתה אומר לו "מחר אתה מלך". הוא חושב שאתה לא מאמין לך, הוא חושב אולי שאתה מלגלג עליו, אתה צוחק עליו. איך אתה יכול להגיד... אבל אם למשל תגיד לקבצן "אני אדאג לך מחר שתהיה לך עבודה, שתוכל לעבוד, שתהיה לך פרנסה" – זה אפשרי, הוא יקבל, הוא יאמין. אותו דבר אומר המחזור ויטרי, תלמידו של רש"י, שסדר ההפטרות הוא מדורג. הוא הולך ועולה קמעא קמעא. לא לקפוץ בבת אחת. זה הסדר. לאט לאט, עד שאתה מגיע לפסגה, לגאולה השלמה. זה תהליך. ואני רק אומר לכם, אני לא העתקתי רק את העיקרון ממחזור ויטרי, כי הוא מאריך מאוד להוכיח שאכן זוהי ההדרגה, ההדרגה הנכונה.
אבודרהם (בבקשה ו') - אולי אני אגיד בעל פה קודם כל אחר כך נראה בפנים, כדי שזה יהיה יותר פשוט - אבודרהם מתאר את הסדר, סדר ההפטרות, שזה "שיחה משולשת": הקדוש ברוך הוא, הנביאים, וכנסת ישראל. אבל לשם כך אני חייב להזכיר את הסדר. ההפטרה הראשונה זה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". ההפטרה השנייה "ותאמר ציון עזבני השם והשם שכחני". ההפטרה השלישית זה "עניה סוערה לא נוחמה". ההפטרה הרביעית זה "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". ההפטרה החמישית זה "רוני עקרה". ההפטרה השישית זה "קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח". ההפטרה השביעית "שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי".
אומר אבודרהם כך: בשבת הראשונה אומר הקדוש ברוך הוא לנביאים: "תלכו לנחם את עם ישראל. נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". זה אומר לנביאים, הקדוש ברוך הוא לנביאים: "נחמו נחמו עמי, תלכו לנחם את ישראל". באים הנביאים לישראל, מנסים לנחם אותם. אומרת בהפטרה השנייה "ותאמר ציון עזבני השם והשם שכחני". מה אתם מנחמים אותנו? מה, הנחמה שלכם היא רצינית? מה שאנחנו רואים שהשם עזב אותנו, השם שכח אותנו. איזה נחמה, אתם לא מנחמים אותנו... זו לא נחמה. אז בשבת השלישית חוזרים הנביאים לקדוש ברוך הוא, והם אומרים לו: "ריבונו של עולם, עניה סוערה לא נוחמה. כנסת ישראל, עניה סוערה, היא לא התנחמה ממה שאנחנו ניחמנו אותה. היא לא התנחמה". אז בשבת הרביעית בא הקדוש ברוך הוא בעצמו ואומר: "אנוכי, אנוכי הוא מנחמכם. זה אני שמנחם אתכם. זוהי נחמה אמיתית". והוא ממשיך ואומר: בשבת החמישית "רוני עקרה", ובשבת השישית "קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח". אז בשבת השביעית עונה כנסת ישראל: "אם כך, אם באמת ריבונו של עולם אתה מנחם אותנו, שזאת הנחמה - שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע".
מורי ורבותי, כשיודעים ומכירים ש"אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", שהקדוש ברוך הוא הוא המנחם - אז מתנחמים. גם אם הנחמה היא לא שלמה, גם אם יש בעיות, גם אם יש קשיים, גם אם יש סיבוכים - מתנחמים. שמחים בנחמה. למרות העיכובים, למרות הסיבוכים, למרות הקשיים. כי בטוחים שבסופו של דבר הנחמה תמיד תהיה שלמה. מה שהקדוש ברוך הוא התחיל - הוא ודאי ישלים, אין שום ספק שהוא ישלים.
הנה הפסוק מישעיהו (ז'): "האני אשביר ולא אוליד יאמר השם? אם אני המוליד ועצרתי אמר אלוקייך?". קודם כל מה הפשט? אומר רש"י: "האני אביא את האישה למשבר, ולא אפתח רחמה להוציא עוברה?". מה, אני מביא את האישה למשבר לידה, צירי לידה, ואני לא פותח את הרחם שהעובר ייצא? זה המשל. ומה הנמשל? כלומר: שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור, אומר הקדוש ברוך הוא? אם אני מתחיל משהו, אני ודאי מסיים אותו, אני יודע לסיים אותו. אז מי שמאמין ש"אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", אז למרות כל העיכובים והייסורים שמתלווים והסיבוכים והקשיים - הקדוש ברוך הוא, זאת הנחמה האמיתית שהקדוש ברוך הוא ודאי ישלים אותה.
בכל הדורות הזדהתה כנסת ישראל בשבועות האלה עם נחמת ירושלים. גם בגלויות הקשות ביותר, התרומם עם ישראל בשבועות האלה להיפגש עם נחמת ירושלים. מתוך אמונה שהגאולה בוודאי בוא תבוא. ומתוך כך "שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי". הדור שלנו, הרי הוא זכה לראשית נחמת ירושלים. אחרי הגלות הנוראה, אחרי כל מה שעבר עלינו במשך כל הדורות - צרות וייסורים, גזרות ורדיפות, שחיטות ופוגרומים שהגיע לשיאו בשואה הנוראה - החל להתגשם חלומו של יעקב. הקדוש ברוך הוא אמר ליעקב בחלום: "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כשאנחנו שומעים את הדברים, אז אנחנו שומעים שיש פה שני דברים: "והיה זרעך כעפר הארץ", ו"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". אבל חז"ל לא קוראים את הפסוק כך. הם קוראים את הפסוק: "והיה זרעך כעפר הארץ – אז ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כלומר, כשזרעך יהיו שפלים כמו עפר הארץ, כשירמסו אותם כמו שרומסים את עפר הארץ – אז "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". אפשר לראות ב-ח', סיכוסים [סימנים] נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב, ואמר לו "והיה זרעך כעפר הארץ" - כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, יהיו כל כך מושפלים, אותה שעה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". "הווי מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון". "ומרובה מידה טובה". מרובה מידה טובה, נלמד מהפורענות.
ואני מבקש להדגים את הדבר מפסוק אחד מהפטרה של פרשת כי תצא. אפשר לראות ב-ט'. הפסוק אומר כך: "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך השם". כאן מעמיד הנביא זו מול זו, את העזיבה מצד אחד, ואת הגאולה מן הצד השני. אומר הנביא כך: "ברגע קטון עזבתיך". העזיבה שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו היה רגע. רק רגע הוא עזב אותנו. לא סתם רגע, "ברגע קטון עזבתיך". והקיבוץ? "וברחמים גדולים אקבצך". "בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך" - הסתרת הפנים של הקדוש ברוך הוא הייתה רק רגע, רגע קטון הסתרת פניך. "ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך השם".
אז אני אומר, ריבונו של עולם, אם הפורענות שנעוצה בעזיבה ובהסתרת הפנים הייתה רק רגע, רגע קטון, והייתה כל כך נוראה – אלפיים שנים כל כך נוראיות, כתוצאה ממה? עזיבה שלך של רגע, רגע קטון הסתרת פניך. וכשאתה אומר "ברחמים גדולים אקבצך" ו"בחסד עולם ריחמתיך" – הרי זה לגבי הנחמה, אז קשה אפילו לצייר איזה גודל של נחמה שעדיין מצפה לנו.
דברי הנביאים התקיימו ויתקיימו בשלימותם. התקיימה הפורענות, והחלה מתקיימת הנחמה אשר בוודאי תושלם. אני מבקש להגיד לכם, הרמב"ן כותב, הרמב"ן רואה בשירת האזינו את כל תולדות ישראל, מראשית ועד לאחרית, עד לגאולה האחרונה. כותב הרמב"ן כך: "אילו היה בא אדם, והיה אומר לנו 'תרחיש שיתרחש', והיינו רואים שחצי ממה שהוא אמר התקיים בדיוק של אותו אדם - האם לא היינו מצפים שהכל יתקיים? מה, לא היינו מצפים שהכל יתקיים? ודאי היינו מצפים שהכל יתקיים". קל וחומר אנחנו, אומר הרמב"ן, שאנחנו מאמינים באמונה שלמה בדברי הנביאים, "כי לא ייפול דבר השם ארצה". וכל מה שהם ניבאו הכל יתקיים. הרמב"ן לוקח לדוגמה, אומר: אם סתם אדם יבוא ואנחנו נראה סתם אדם, איזה מגיד עתידות, ואנחנו רואים שדבריו התקיימו חצי בדיוק - היינו ודאי מצפים שהחצי השני יתקיים. קל וחומר אנחנו, דברי נביאים, ראינו שחצי יתקיים, אז קל וחומר שהשאר יתקיים. מה ראה הרמב"ן? הרמב"ן ראה רק את הפורענות. אומר הרמב"ן: ראינו שהפורענות שהנביאים ניבאו התקיימה בדיוק, אז ודאי גם שהנחמה שלהם תתקיים בדיוק. נו, אז מה נאמר אנחנו? שאנחנו רואים את ראשית נחמתם של הנביאים מתקיימת לעינינו, נבואותיהם של נביאי ישראל מתקיימים לעינינו. ודאי, עוד לא כולן. אז יש לנו ספק שהכל יתקיים? אין לנו שום ספק שהכל יתקיים.
באמת אני אומר, מוריי ורבותיי, צריך לפקוח את העיניים, לראות כל מה שיתרחש בדורנו בעיניים של אמונה. מה, כל מה שיתרחש בדורנו זה מקרים? חזרנו לארץ במקרה? זכינו לתקומת מדינת ישראל במקרה? זכינו לשחרורה של ירושלים ולישוב ארץ ישראל לידינו במקרה? זכינו לקיבוץ גלויות במקרה? כל אלה מעשי השם לגאולת ישראל. כל אלה התגשמותם של נבואותיהם של נביאי ישראל.
אני זוכר, אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלתי מכתב מאחד מתלמידי החכמים שבירושלים. הוא כתב לי את המכתב בהמשכים, סיים אותו אחרי המלחמה ושלח אותו בדואר (זה היה ימים עוד שדואר ישראל עבד, כבר ידעת שאתה שולח מכתב הוא מגיע). וזה היה יהודי שנהג לטבל באמת את דבריו בפסוקים מן התנ"ך. אז אני קיבלתי את המכתב, אני קורא אותו, אז הוא כותב לי בסוף כך: "אילו הייתי מסיים את המכתב שלשום, הייתי מעתיק לך את הפסוק הזה והזה כדי לבטא את מה שקרה. אילו הייתי מסיים את המכתב אתמול, הייתי מעתיק לך את הפסוק הזה והזה כדי לבטא את מה שקרה. אבל אני מסיים את המכתב היום, אני לא יודע מה לעשות. כדי לבטא את מה שקרה אני צריך להעתיק לך את כל התנ"ך". אני לא יכול לשכוח את הביטוי הזה שהוא כתב לי. לפקוח את העיניים, לראות מה יתרחש בדורנו, ולמה אנחנו זכינו. אז רק נראה בי"ד: הנביא ישעיהו אומר "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם". אמר הרב קוק זכרונו לברכה, ששומעים מדברי הנביא כאן על שתי מבשרות: מבשרת ציון ומבשרת ירושלים. מבשרת ציון - ציון זה הביטוי הלאומי של עם ישראל, ירושלים זה הביטוי הקדושתי של עם ישראל. ציון זה מבטא את הצד הלאומי, ירושלים את הצד הקודש. אומר הנביא: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". את מבשרת ציון, עד שמתפלת בצד הלאומי, בתקומה הלאומית, את צריכה לעלות על הר גבוה. את צריכה להתרומם. לא לדבר בשפה של כל עם. את צריכה להתרומם לדבר בשפה של רוממות, על תקומת ישראל המחודשת. ולתפארת ולבשר את ירושלים הוא אומר, "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם".
במציאות שאנחנו חיינו באמת הייתה מבשרת ציון, שעשתה ופעלה ויצרה ובנתה, ובהמשך הופיעה מבשרת ירושלים, שעושים ויוצרים ובונים בהדגשת הקודש, בהבנת התוכן האמיתי של כל מה שמתרחש, בהבנת המשמעות האמיתית של כל התהליך שאנחנו חווים אותו, שזה התהליך של גאולת ישראל. למרות כל הקשיים וכל הבעיות וכל הצרות, ומתוך כל זה מתקדמים וממשיכים בכיוון של גאולה שלמה, בעזרת השם
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
