ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר שופטים
- שיעורים בספר שופטים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- פרקי התנ"ך
- ספר שופטים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
נחום מנחם אלתר בן הרב אשר
השופט התשיעי יפתח הגלעדי
(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:
מינוי יפתח לשר
(ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה:
דברי יפתח למלך בני עמון
(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: (טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: (כא) וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: (כג) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן: (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו:
רוח ה' על יפתח, ונדרו
(כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:
הניצחון על בני עמון
(לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
קיום הנדר
(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: (לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן: (לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי וְרֵעוֹתָי: (לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: (מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:
יפתח בדורו כשמואל בדורו,
בסיום הפרק הקודם למדנו על התגברות בני עמון ובקשת העם למצוא מנהיג, שיושיעם מפני בני עמון, יהדוף את התקפותיהם וישבור את כוחם.
העם ראה ביפתח את דמות המנהיג שיוכל להושיעם בהיותו גיבור חיל, חזק ואמיץ לב. ייחוסו של יפתח היה מפוקפק - הוא היה בנו של גלעד מאשה מופקרת, והרד"ק 1 מבאר שאימו לא היתה מופקרת אלא פילגש, או בת שבט אחר שעברה לגלעד, שלא כמנהג המקובל - ולכן גירשו אותו אחיו מנחלת אביו.
חז"ל 2 אומרים: "יפתח בדורו כשמואל בדורו", לאמור: כל מנהיג מקבל את אותן סמכויות - משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן 3 , ועד יפתח, שנחשב אדם ברמה נמוכה ומונה למנהיג רק בגלל לחץ בני עמון. ובהמשך שם כותבת הגמרא: "ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים". בדברים אלה מייקרים חז"ל את מעמד מנהיגותו של יפתח למרות דרגתו הנמוכה.
דברי חז"ל, ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו", אינם רק קביעה הלכתית המלמדת כי כשם שעלינו לשמוע אל שמואל, ולנהוג על פי מה שמצווה אותנו, כך צריך לנהוג גם עם יפתח, למרות הבדלי הדרגה ביניהם, אלא מדובר באמירה שצריכה לעצב את המבט הרוחני שלנו על מעמדם של מנהיגי ישראל שנבחרו על ידי ריבונו של עולם - "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה" 4 , אפילו האחראי על בורות המים - מינויו מן השמיים!
דמותם של מנהיגי ישראל מלמדת אותנו בכל פעם שמתמנה מנהיג חדש, מה הם הכוחות שצריכים להתברר באומה. ובמידת הצורך ה' יתברך מסייע בעדנו לגלות את הכוחות הגנוזים בתוכנו על ידי אתגרים ומשימות, כמו בני עמון ופלשתים שבאים להילחם בנו.
יפתח היה אדם פשוט עם ייחוס מפוקפק, ומושבו היה ב'ארץ טוב' עם אנשים 'ריקים', אנשים פשוטים מה"פריפריה". ודווקא העממיות עם יראת השמים הפשוטה שהיו נחלתו של יפתח, הן התכונות שהיו צריכות להתגלות באומה ולהביא לישועתה.
קווי דמיון בין יפתח לאבימלך
למעשה ישנם קווי דמיון בין יפתח לאבימלך - אבימלך נולד מפילגש ויפתח נולד מ'אשה אחרת', אבימלך מלקט סביבו אנשים ריקים ופוחזים 5 וגם אל יפתח מתלקטים אנשים ריקים 6 , אבימלך מבקש למלוך 7 ויפתח מבקש להיות לראש 8 . ואף על פי כן דמותו של אבימלך נתפסת כשלילית, ואילו דמותו של יפתח זוכה ליוקרה. מדוע?
נראה שהתשובה לכך טמונה בתשובת יפתח לזקני גלעד: "אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי, אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ" 9 . יפתח הוא הראשון שמזכיר שם שמים - מתחילת הפרק ועד דברי יפתח לזקני גלעד לא נזכר שם ה', וכאשר הזכיר יפתח שם שמים, גרם גם לזקני גלעד להזכיר את שמו יתברך בדבריהם, "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה" 10 .
העם חיפש איש צבא מיומן שיושיע אותו מהתנכלות בני עמון, והנה בא יפתח ואומר: לא קצין אמיץ ומיומן יושיע אתכם, אלא ה' יתברך - "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" 11 . ואם כן, לא לקצין אתם זקוקים אלא למנהיג שיזכיר לכם שה' יתברך משגיח ושומר ומנהיג את העולם.
העם נענה וממנה את יפתח להיות ראש וקצין - מנהיג ואיש צבא.
שמוהו לראש מיד ולא חיכו
מרן החיד"א 12 מדייק בפסוקים ומסביר, שעל אף שדרישת יפתח היתה למנותו לראש לאחר שיתן ה' בידו את בני עמון, שמוהו לראש מיד ולא חיכו, ומביא ארבעה טעמים לכך, וזו לשונו:
"וישימו אותו עליהם לראש ולקצין - אפשר ששמוהו לראש קודם שילך למלחמה אף שהם לא אמרו אלא אחר המלחמה, וגם יפתח כך היה סבור ונתרצה.
הקדימו לעשות מכמה טעמים: אחד - להראות לו חיבה יתירה ולהודיעו כי שלמים הם אנשי אמונה ובלב שלם היו דבריהם.
ועוד, דבזה יש לו זכות רבים, דהמלך חשוב כרבים ותפילת רבים מקובלת.
וגם, לעורר רחמיו יתברך, וכשם שהיטו עליו חסד ותיקנו אשר עיוותו, כן הוא יתברך יטה אליהם חסד.
ועוד, כי דרך טבע הוא ישמח ליבו, והשמחה תוסיף לו כח וגבורה על גבורתו".
דין ודברים עם מלך בני עמון
יפתח קיבל על עצמו את תפקיד ההנהגה והחל לנהל מגעים עם מלך בני עמון. מלך בני עמון טען בפניו שיש לו הצדקה היסטורית להילחם על חבל ארץ זה, כי שטח זה שמנחל ארנון בדרום ועד נחל יבוק בצפון ועד הירדן במערב נלקח ממנו במסגרת מלחמות הכיבוש שניהלו בני ישראל בתקופת נדודיהם במדבר לפני כניסתם לארץ. ואם רצונך בשלום, הוסיף מלך בני עמון, השב לי את השטחים הנזכרים ולא נצטרך לצאת למלחמה.
בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון ומואב סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל ולכן העם נאלץ לעקוף אותן. ולאחר סירובם כבש סיחון את שטחם של בני עמון, וכשפנו בני ישראל לסיחון מלך האמורי בבקשה דומה, סיחון תקף אותם והובס, וכך ירשו בני ישראל ביושר את חבלי הארץ אותם כבש סיחון מבני עמון.
יפתח מוסיף: אם היתה לכם תביעה, יכולתם להגיש אותה כבר לפני מאות שנים, אך לא עשיתם זאת, ואנו מצדנו לא עשינו דבר נגדכם, אם כן מדוע אתם מאיימים להרע לנו?
עמון ומואב טהרו בסיחון
אמנם מעיקר הדין אסור היה לבני ישראל לכבוש את שטחי עמון ומואב, שכן נאמר לגבי מואב: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" 13 , ולגבי עמון נאמר: "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" 14 , והסיבה לכך היא מעשה החסד שעשה לוט אביהם עם אברהם. בזמן שלוט הלך עם אברהם וירד עמו למצרים מפני הרעב, אברהם אמר על שרה שהיא אחותו 15 מחשש פן המצרים בפריצותם הרבה יראו את יפיה של שרה ויהרגוהו כדי לקחתה. לוט שמע את דברי אברהם ולא גילה למצרים את האמת, ובשל מעשהו הטוב זכה לוט שצאצאיו, מואב ועמון, יקבלו חלק בארץ שהובטחה לאברהם כירושה זמנית עד ימות המשיח, ואז בני ישראל ירשו את כל הארץ שהובטחה לאברהם, כדברי רש"י 16 :
"עד מדרך כף רגל - ...עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים,
שנאמר: 'ועמדו רגליו' וגו' (זכריה יד, ד).
...לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו [ונתן לו ירושה זמנית בארץ כנען]".
לאור זאת בעת מעבר בני ישראל באזורם, לא ניסו להילחם בהם ועקפו את ארצותיהם. אך לאחר שנכבשו מהם על ידי סיחון מלך האמורי הותר לבני ישראל לכובשן ממנו מכיוון שזכה בהם, וכך עשו, וכמאמר חז"ל 17 : "עמון ומואב טהרו בסיחון".
זכו ישראל להקדים את המאוחר, ולכבוש את ארצותיהם של עמון ומואב לאחר ש"טהרו בסיחון", וניתנו נחלה לשניים וחצי השבטים 18 . אזור עבר הירדן היה שייך למואב ונכבש על ידי סיחון, והאזור הנקרא בתורה 'מארנון ועד יבק', היה שייך לבני עמון. בחסדי ה' שני אזורים אלה נכבשו על ידי בני ישראל, וניתנו לשניים וחצי השבטים, כאמור.
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
מלך בני עמון לא קיבל את טענת יפתח שבני ישראל כבשו את שטחי ארצם ביושר, ויפתח נאלץ לצאת נגדו למלחמה, כשהוא חדור בתודעה הברורה, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל וקשורה בקשר של חיים עם האומה 19 . וכך אומרים חז"ל 20 :
"מדד הקב"ה בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל, שנאמר: 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים'".
^ 1.רד"ק שופטים יא, א.
^ 2.ראש השנה כה ע"ב.
^ 3.ראה תהלים צט, ו.
^ 4.בבא בתרא צא ע"ב.
^ 5.שופטים ט, ד.
^ 6.שופטים יא, ג.
^ 7.שופטים ט, ב.
^ 8.שופטים יא, ט.
^ 9.שופטים יא, ט.
^ 10.שופטים יא, י.
^ 11.שמות טו, ג.
^ 12.חומת אנך שופטים יא, יא.
^ 13.דברים ב, ט.
^ 14.דברים ב, יט.
^ 15.ראה בראשית יב, י-כ.
^ 16.רש"י דברים ב, ה.
^ 17.גיטין לח ע"א.
^ 18.במדבר כא, כד.
^ 19.אורות ארץ ישראל א.
^ 20.ויקרא רבה יג, ב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
שם משמואל על הפרשה שורשי היראה והחסד במצוות המילה
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק ב'
מצוות המילה גורמת לקבלת השפע הרוחני. בהתחלת שנות האדם בימי הנעורים האדם צריך ללכת ב'חסד' כמו אברהם, ואחר כך ילך במידתו של יצחק. על ידי שאברהם מל את עצמו הוא עשה מעשה דין, ועל ידי כך הוא הוליד את יצחק שהוא מידת הדין.
