ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר שופטים
- שיעורים בספר שופטים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- פרקי התנ"ך
- ספר שופטים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
נחום מנחם אלתר בן הרב אשר
השופט התשיעי יפתח הגלעדי
(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:
מינוי יפתח לשר
(ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה:
דברי יפתח למלך בני עמון
(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: (טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: (כא) וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: (כג) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן: (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו:
רוח ה' על יפתח, ונדרו
(כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:
הניצחון על בני עמון
(לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
קיום הנדר
(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: (לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן: (לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי וְרֵעוֹתָי: (לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: (מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:
יפתח בדורו כשמואל בדורו,
בסיום הפרק הקודם למדנו על התגברות בני עמון ובקשת העם למצוא מנהיג, שיושיעם מפני בני עמון, יהדוף את התקפותיהם וישבור את כוחם.
העם ראה ביפתח את דמות המנהיג שיוכל להושיעם בהיותו גיבור חיל, חזק ואמיץ לב. ייחוסו של יפתח היה מפוקפק - הוא היה בנו של גלעד מאשה מופקרת, והרד"ק 1 מבאר שאימו לא היתה מופקרת אלא פילגש, או בת שבט אחר שעברה לגלעד, שלא כמנהג המקובל - ולכן גירשו אותו אחיו מנחלת אביו.
חז"ל 2 אומרים: "יפתח בדורו כשמואל בדורו", לאמור: כל מנהיג מקבל את אותן סמכויות - משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן 3 , ועד יפתח, שנחשב אדם ברמה נמוכה ומונה למנהיג רק בגלל לחץ בני עמון. ובהמשך שם כותבת הגמרא: "ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים". בדברים אלה מייקרים חז"ל את מעמד מנהיגותו של יפתח למרות דרגתו הנמוכה.
דברי חז"ל, ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו", אינם רק קביעה הלכתית המלמדת כי כשם שעלינו לשמוע אל שמואל, ולנהוג על פי מה שמצווה אותנו, כך צריך לנהוג גם עם יפתח, למרות הבדלי הדרגה ביניהם, אלא מדובר באמירה שצריכה לעצב את המבט הרוחני שלנו על מעמדם של מנהיגי ישראל שנבחרו על ידי ריבונו של עולם - "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה" 4 , אפילו האחראי על בורות המים - מינויו מן השמיים!
דמותם של מנהיגי ישראל מלמדת אותנו בכל פעם שמתמנה מנהיג חדש, מה הם הכוחות שצריכים להתברר באומה. ובמידת הצורך ה' יתברך מסייע בעדנו לגלות את הכוחות הגנוזים בתוכנו על ידי אתגרים ומשימות, כמו בני עמון ופלשתים שבאים להילחם בנו.
יפתח היה אדם פשוט עם ייחוס מפוקפק, ומושבו היה ב'ארץ טוב' עם אנשים 'ריקים', אנשים פשוטים מה"פריפריה". ודווקא העממיות עם יראת השמים הפשוטה שהיו נחלתו של יפתח, הן התכונות שהיו צריכות להתגלות באומה ולהביא לישועתה.
קווי דמיון בין יפתח לאבימלך
למעשה ישנם קווי דמיון בין יפתח לאבימלך - אבימלך נולד מפילגש ויפתח נולד מ'אשה אחרת', אבימלך מלקט סביבו אנשים ריקים ופוחזים 5 וגם אל יפתח מתלקטים אנשים ריקים 6 , אבימלך מבקש למלוך 7 ויפתח מבקש להיות לראש 8 . ואף על פי כן דמותו של אבימלך נתפסת כשלילית, ואילו דמותו של יפתח זוכה ליוקרה. מדוע?
נראה שהתשובה לכך טמונה בתשובת יפתח לזקני גלעד: "אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי, אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ" 9 . יפתח הוא הראשון שמזכיר שם שמים - מתחילת הפרק ועד דברי יפתח לזקני גלעד לא נזכר שם ה', וכאשר הזכיר יפתח שם שמים, גרם גם לזקני גלעד להזכיר את שמו יתברך בדבריהם, "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה" 10 .
העם חיפש איש צבא מיומן שיושיע אותו מהתנכלות בני עמון, והנה בא יפתח ואומר: לא קצין אמיץ ומיומן יושיע אתכם, אלא ה' יתברך - "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" 11 . ואם כן, לא לקצין אתם זקוקים אלא למנהיג שיזכיר לכם שה' יתברך משגיח ושומר ומנהיג את העולם.
העם נענה וממנה את יפתח להיות ראש וקצין - מנהיג ואיש צבא.
שמוהו לראש מיד ולא חיכו
מרן החיד"א 12 מדייק בפסוקים ומסביר, שעל אף שדרישת יפתח היתה למנותו לראש לאחר שיתן ה' בידו את בני עמון, שמוהו לראש מיד ולא חיכו, ומביא ארבעה טעמים לכך, וזו לשונו:
"וישימו אותו עליהם לראש ולקצין - אפשר ששמוהו לראש קודם שילך למלחמה אף שהם לא אמרו אלא אחר המלחמה, וגם יפתח כך היה סבור ונתרצה.
הקדימו לעשות מכמה טעמים: אחד - להראות לו חיבה יתירה ולהודיעו כי שלמים הם אנשי אמונה ובלב שלם היו דבריהם.
ועוד, דבזה יש לו זכות רבים, דהמלך חשוב כרבים ותפילת רבים מקובלת.
וגם, לעורר רחמיו יתברך, וכשם שהיטו עליו חסד ותיקנו אשר עיוותו, כן הוא יתברך יטה אליהם חסד.
ועוד, כי דרך טבע הוא ישמח ליבו, והשמחה תוסיף לו כח וגבורה על גבורתו".
דין ודברים עם מלך בני עמון
יפתח קיבל על עצמו את תפקיד ההנהגה והחל לנהל מגעים עם מלך בני עמון. מלך בני עמון טען בפניו שיש לו הצדקה היסטורית להילחם על חבל ארץ זה, כי שטח זה שמנחל ארנון בדרום ועד נחל יבוק בצפון ועד הירדן במערב נלקח ממנו במסגרת מלחמות הכיבוש שניהלו בני ישראל בתקופת נדודיהם במדבר לפני כניסתם לארץ. ואם רצונך בשלום, הוסיף מלך בני עמון, השב לי את השטחים הנזכרים ולא נצטרך לצאת למלחמה.
בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון ומואב סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל ולכן העם נאלץ לעקוף אותן. ולאחר סירובם כבש סיחון את שטחם של בני עמון, וכשפנו בני ישראל לסיחון מלך האמורי בבקשה דומה, סיחון תקף אותם והובס, וכך ירשו בני ישראל ביושר את חבלי הארץ אותם כבש סיחון מבני עמון.
יפתח מוסיף: אם היתה לכם תביעה, יכולתם להגיש אותה כבר לפני מאות שנים, אך לא עשיתם זאת, ואנו מצדנו לא עשינו דבר נגדכם, אם כן מדוע אתם מאיימים להרע לנו?
עמון ומואב טהרו בסיחון
אמנם מעיקר הדין אסור היה לבני ישראל לכבוש את שטחי עמון ומואב, שכן נאמר לגבי מואב: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" 13 , ולגבי עמון נאמר: "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" 14 , והסיבה לכך היא מעשה החסד שעשה לוט אביהם עם אברהם. בזמן שלוט הלך עם אברהם וירד עמו למצרים מפני הרעב, אברהם אמר על שרה שהיא אחותו 15 מחשש פן המצרים בפריצותם הרבה יראו את יפיה של שרה ויהרגוהו כדי לקחתה. לוט שמע את דברי אברהם ולא גילה למצרים את האמת, ובשל מעשהו הטוב זכה לוט שצאצאיו, מואב ועמון, יקבלו חלק בארץ שהובטחה לאברהם כירושה זמנית עד ימות המשיח, ואז בני ישראל ירשו את כל הארץ שהובטחה לאברהם, כדברי רש"י 16 :
"עד מדרך כף רגל - ...עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים,
שנאמר: 'ועמדו רגליו' וגו' (זכריה יד, ד).
...לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו [ונתן לו ירושה זמנית בארץ כנען]".
לאור זאת בעת מעבר בני ישראל באזורם, לא ניסו להילחם בהם ועקפו את ארצותיהם. אך לאחר שנכבשו מהם על ידי סיחון מלך האמורי הותר לבני ישראל לכובשן ממנו מכיוון שזכה בהם, וכך עשו, וכמאמר חז"ל 17 : "עמון ומואב טהרו בסיחון".
זכו ישראל להקדים את המאוחר, ולכבוש את ארצותיהם של עמון ומואב לאחר ש"טהרו בסיחון", וניתנו נחלה לשניים וחצי השבטים 18 . אזור עבר הירדן היה שייך למואב ונכבש על ידי סיחון, והאזור הנקרא בתורה 'מארנון ועד יבק', היה שייך לבני עמון. בחסדי ה' שני אזורים אלה נכבשו על ידי בני ישראל, וניתנו לשניים וחצי השבטים, כאמור.
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
מלך בני עמון לא קיבל את טענת יפתח שבני ישראל כבשו את שטחי ארצם ביושר, ויפתח נאלץ לצאת נגדו למלחמה, כשהוא חדור בתודעה הברורה, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל וקשורה בקשר של חיים עם האומה 19 . וכך אומרים חז"ל 20 :
"מדד הקב"ה בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל, שנאמר: 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים'".
^ 1.רד"ק שופטים יא, א.
^ 2.ראש השנה כה ע"ב.
^ 3.ראה תהלים צט, ו.
^ 4.בבא בתרא צא ע"ב.
^ 5.שופטים ט, ד.
^ 6.שופטים יא, ג.
^ 7.שופטים ט, ב.
^ 8.שופטים יא, ט.
^ 9.שופטים יא, ט.
^ 10.שופטים יא, י.
^ 11.שמות טו, ג.
^ 12.חומת אנך שופטים יא, יא.
^ 13.דברים ב, ט.
^ 14.דברים ב, יט.
^ 15.ראה בראשית יב, י-כ.
^ 16.רש"י דברים ב, ה.
^ 17.גיטין לח ע"א.
^ 18.במדבר כא, כד.
^ 19.אורות ארץ ישראל א.
^ 20.ויקרא רבה יג, ב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
