ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- תזריע
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל
הפרשיות שלנו תזריע ומצורע, עוסקות בטומאות היוצאות מן הגוף. "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" (ויקרא יג, ב). אומר "אור החיים": "אדם" זה ישראל. אתם קרויים אדם. בישראל יש נגע וטומאה רק בעור, לא בבשר, לא בתוכיותם. כל הכתמים כל הקלקולים הם בעצם חיצוניים כי הפנימיות של ישראל היא תמיד קדושה וטהורה, אבל החיצוניות יכולה להתלכלך להתקלקל, ובהמשך זה בא לידי ביטוי בנגעים. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו שצרעת, נגעים, הם באים על לשון הרע, זאת תורת המצורע (שם יד, ב), תורת המוציא שם רע (תנחומא מצורע, סימן א). כלומר, הצרעת באה על דיבור, דיבור רע, דיבור מקולקל. חכמינו אמרו שלשון הרע והוצאת שם רע אלו דיבורים בפה אבל הם חמורים הרבה יותר ממעשים. האונס חייב חמישים והמוציא שם רע חייב מאה – כפול. הוא הוציא שם רע בלבד, לא עשה פעולה אלא רק דיבר ועונשו כפול, כפול יותר ממי שעשה את המעשה עצמו. זאת אומרת שלדיבור יש כוח מיוחד.
המהר"ל ב"נתיב הלשון" אומר שלא נחשוב שהקלקול של הדיבור הוא רק מפני ההיזק שיוצא מזה. אמנם ההיזק הוא גדול, אדם מספר דברים רעים על חברו וכתוצאה מזה גורם למחלוקת וסכסוכים ואחר כך הדברים האלו יכולים להביא למעשים חמורים ביותר עד כדי שפיכות דמים, ולכן לשון הרע שקולה כנגד שפיכות דמים. אבל המהר"ל מדגיש שעצם הדיבור הרע הוא החמור, והוא שקול כנגד כל העברות החמורות, כי כוח הדיבור הוא כוח יותר גדול מכוח המעשה.
במבט החיצוני זה לא נראה לנו כך, מי שמדבר לא עשה שום דבר. לכאורה, אי אפשר לפגוע באופן ממשי על ידי דיבור, לכאורה, על ידי מכה, על ידי פגיעה גופנית אפשר, אבל דיבור, הרי לכאורה הוא לא עושה כלום. אבל באמת הכוח הרוחני הוא יותר חזק, יותר משמעותי מהכוח הגשמי, ועל כן כוח הדיבור הוא כוח פועל, הוא פועל בתחום הרוחני, והתחום הרוחני הוא התחום העיקרי שבמציאות, ולכן הפעולה שלו היא חמורה מאוד מאוד. ההשלכות המציאותיות שיש כתוצאה מהדיבור זה הדבר השולי, זה לא הדבר המרכזי, זה לא הדבר העיקרי של משמעות הדיבור. משמעות הדיבור זה עצם הפעולה הרוחנית שהדיבור עצמו יוצר. מחשבה זה משהו עוד יותר עמוק, והדיבור זה הוצאת הכוח המחשבתי והרעיונות מן הכוח אל הפועל. הוא עושה פעולה רוחנית, שהיא משפיעה השפעה חזקה יותר מאשר פעולה מציאותית ממשית.
הרוע שבלשון הרע
יש חומרה מיוחדת בלשון הרע, כי אין לה שום תועלת. כשאדם מספר לשון הרע הוא לא מרוויח מזה שום דבר. זה דומה לנחש, כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כמו שהנחש שהוא נושך הוא לא אוכל, הוא רק מזיק, הוא רק פוגע. כלומר, יש כאן כוונה רעה מצד עצמה ללא שום תועלת. לפעמים אדם עושה רע לשני אבל הוא מרוויח מזה משהו. אדם גוזל, אדם גונב הוא מרוויח מזה משהו. אבל דיבור של לשון הרע אין לו רווח מזה. ולכן זו מציאות של רוע, כלומר, כשאדם מדבר לשון הרע, יש כאן מציאות של רוע עצמותי ללא שום תכלית. זה רוע גמור. רוע כמעשה הנחש שהוא שורש כל הרע בעולם. הנחש הראשון וכל התוצאות הרעות של אותה פעולה הם שורש הרע.
ועל כך אומרים חכמינו זיכרונם לברכה (ערכין טו, ב), והדברים מובאים במהר"ל בנתיב הלשון:
מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא': מרפא לשון עץ חיים (משלי טו), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה, שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג); ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: וסלף בה שבר רוח (משלי טו). רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהילים יב), אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו, שנאמר: וסלף בה שבר רוח.
יש כאן דעה שאין תקנה ללשון הרע, אפשר למנוע את לשון הרע מראש, אדם יעסוק בתורה, ימנע את לשון הרע, אבל אם הוא כבר דיבר, אין תקנה. כל כך חמור לשון הרע. רבי חמא ברבי חנינא אומר שיש תקנה ללשון הרע. אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, התורה היא ההיפך מלשון הרע, היא הדיבור הרוחני הקדוש, העליון, המתקן. ועוד אמרו חכמים: הקב"ה אומר אינני יכול לדור יחד איתו באותו מקום, מי שמדבר לשון הרע, שזה רע מצד עצמו, זה ניגוד ממש לריבונו של עולם שהוא טוב לכל.
כוח הדיבור מחבר בין רוח לגשם
"ויהי אדם לנפש חיה" - לרוח ממללא זה כוח הדיבור, כוח הדיבור זה נפש החיים של האדם, המחבר בין הרוחניות ובין הגשמיות. המהר"ל מסביר שמשה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, זה מפני הגדלות הרוחנית שלו שאי אפשר היה לחבר אותה לגשמיות בצורה מלאה, וכוח הדיבור הוא המחבר בין הרוחניות ובין הגשמיות. הגמרא אומרת שדיבור נחשב מעשה, "עקימת שפתיים הווה מעשה". מצד אחד זה כוח מעשי, ומצד שני זה תוכן רוחני, תוכן עליון. כלומר, הדיבור הוא המרכיב את הרוח והגוף באדם. שאדם נולד המלאך סוטר על פיו, מחבר את גמר המלאכה, מחבר את הנשמה עם הגוף, וזה על הפה, על כוח הדיבור, הרוח הממללא. משה רבנו שהוא היה ענק רוחני, החיבור שלו לגוף לא היה יכול להיות גמור, ולכן כוח הדיבור היה מעוכב. הדיבור מתחבר עם הגשמיות ומשה רוחני, הוא עליון, ועל כן הייתה כאן איזו כבדות ביכולת להוציא את הדברים הגדולים הרוחניים שלו מן הכוח אל הפועל.
כמו שיש חומרה בדיבור הרע, כמובן יש מעלה גדולה בדיבור הטוב. אדם מדבר דברי תורה, אדם מתפלל, אדם מדבר דברים של הטבה, דברים טובים, הדיבור פועל לטובה. ומידה טובה כמובן גדולה ממידת פורענות, וכוח הדיבור של תורה הוא יוצר מציאות. "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה", כלומר, שים דבר בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, כשאדם מדבר דברי תורה , כשאדם מדבר דבר ה' בפיו, הוא יוצר מציאות. הוא מקיים את המציאות.
כוח דיבור של קודש
הרב באורות הקודש חלק ג' (דרך הקודש, פרישות, יא), אומר דברים מאוד עמוקים:
כל מה שיתברר יותר לאדם, שהתורה ורוחניותה העליונה היא סבתה העליונה וכלי אומנתה של ההויה כולה, בכל רוחב מושגה של מלה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים, אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה.
המקור של המציאות זו התורה, וכלי אומנותה. חז"ל אמרו שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, כביכול התורה היא כלי אומנות של הווייה, שבה הקב"ה ברא את העולם.
"כל מה שיתברר" הדבר, הענין הזה באופן יותר ברור, "בכל רוחב מושגה של מילה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים", שהכול מקורו בתורה, והתורה היא סיבת המציאות, "אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נהדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה".
דיבור אחד של קודש הוא יותר אמיץ, יותר חזק בחילו יותר מכל המציאות כולה.
ולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון של דיבורי התורה והתפלה ומחשבותיהם לא כל ציור של העולם המוחשי, גבוליו והכרחיו, לא איתניות הטבע ומהלכיו, ולא כל רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות לבב האדם.
כלומר, שום דבר לא יכול לעכב את הכוח, את הגודל, אפילו את השלטון של דיבור של תורה ושל תפילה. שום דבר במציאות לא יכול לעכב את זה. רעיון מוגבל אנושי, לא יוכל לעכב את דבר התורה, את דבר ה' המתגלה על ידי אדם.
כי אור הקודש, הנעלה מכולם, מושל הוא על כלם, מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכול באורו. פתח דבריך יאיר.
הרב לא אומר שאדם שמדבר דבר תורה מיד רואים את זה במציאות, ואם אדם מתעסק בקדושה מיד יש תוצאות. אלא הוא מנצח את כל המציאות. כך הרב אומר. והכוונה היא כמובן לא במובן הגלוי, אלא במובן הפנימי. אדם שיש לו תוכן רוחני עליון, כל מציאות מעכבת לא יכולה לפגוע בתוכן הרוחני שלו. והתוכן הרוחני שלו הולך ופועל ומשפיע, לאו דווקא מיד באופן ישיר שאנחנו נראה את זה בעיניים. אם אנחנו היינו רואים את זה מיד בעיניים זה היה מאוד מצומצם, זה היה מאוד מוגבל, זה היה לפי החישובים שלנו. ודבר ה', דברי התורה שאדם מדבר, הם עליונים, הם תכנים רוחניים, הם פועלים בעולמות גדולים, ועל עולמות רוחניים פנימיים שבתוך האדם בעצמו, בתוך נשמתו של האדם, בתוך נשמת העולם, בתוך הכוחות הרוחניים הקיימים במציאות. שם פועלת הרוח הפנימית, שם פועל דבר ה', ומשם כמובן אחר כך הוא הולך ופועל, וגם משתלשל למציאות. והדבר זה הניכר במציאות, אבל לא בקשר ממשי מגושם, מצומצם. יכולנו לחשוב שאם אדם מתפלל, הוציא דבר מפיו, הוא שולט, אז השלטון הזה צריך להביא מיד תוצאות. אכן, הדבר הזה יכול להיות כשהדיבור של האדם יזדכך, עד כדי כך שהוא לא יוציא שום מילה לבטלה מפיו, ולא יוציא שום דבר לא אמיתי מפיו.
כשאדם אומר דברים לא מדויקים ולא מוציא דבר אמת מפיו, גם כשאומר "שמע ישראל" זה לא באמת, כי האישיות שלו היא לא מדויקת, היא לא אמיתית, אז ה"שמע ישראל" שלו הוא גם לא שלם. אבל כשכל מילה של אדם היא אמת, וכל דיבור שלו הוא קדוש, וכל מילה מחושבת, והכל מתוך אחריות פנימית, ואין שום פליטת פה, ואין שום כשל לשון, ואין דברים שהוא לא שקל וחשב ובדק והחליט להוציא אותם ואלו הדברים הנכונים שצריך לומר - אז גם תפילתו מקבלת עוצמה מלאה, מוחלטת, ואז היא באמת פועלת. ממש. ואז אפשר לראות את זה בפועל במציאות.
הווה אומר, פרשיות הללו מלמדות אותנו את כוחו של הדיבור, כמה אדם צריך לשקול ולחשוב איך לכוון את דיבורו שיהיה דיבורו דיבור של קודש, דיבור טוב, דיבור חיובי, דיבור שפועל טוב במציאות. וחס וחלילה לא להיפך. כמובן, התיקון צריך להתחיל ממדרגה יותר פנימית, מהמחשבה, מהיותו שקוע בעולמות פנימיים בעולמות רוחניים טובים וחיוביים - אז ממילא גם הדיבור היוצא מתוך המחשבות הללו הוא דיבור נכון ודיבור קדוש ודיבור טהור.
דבר ה' המופיע בכל
"מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" ראיתי פירוש, מי שמסיר אוזנו משמוע תורה, הכוונה היא שכל דבר שהוא פוגש בעולם, רואה שזה דבר ה', לומד מזה דבר ה', גם כשהולך ברחוב, גם שנמצא בתוך החיים המעשיים, בכל דבר הוא רואה את דבר ה' מופיע, הוא לומד מזה איזה לימוד, הוא רואה שמציאות הקב"ה בכל מקום. כך האדם מקיים בכל דרכיך דעהו, זאת אומרת הוא לא מסיר את אוזנו משמוע תורה, הוא שומע בכל דבר – דבר תורה. הוא שומע דבר חול, הוא מחפש מדוע נפגשתי עם המילים האלו, מה זה מלמד אותי, איך אני יכול להתרומם מזה, מה זה יכול לתקן אצלי - וכל דבר שהוא פוגש זה הכול אצלו דברי תורה. האדם יהיה במצב כזה שהוא תמיד חי בתורה, ותמיד לומד תורה. למשל הוא עוסק בענייני המסחר, אז הוא נזהר כמובן באיסורים של משא ומתן, הוא עוסק בהלכות מקח וממכר שבשולחן ערוך, בחושן משפט. הוא נמנע מלדבר דברים לא נכונים ובפועל עוסק בפסוק "ומדבר שקר תרחק" וכן הלאה, כל מעשיו, כל פעולותיו זה הכול תורה. אז אם הוא לא מסיר אוזנו משמוע תורה אז תפילתו טובה, אבל אם הוא מסיר אוזנו משמוע תורה, כלומר שהוא לא רואה את כל המציאות באופן מלא של קדושה - אז כך גם התפילה שלו. איך באות מחשבות זרות בלב האדם באמצע התפילה? מפני שהראש שלו לא מלא בדבקות בריבונו של עולם, אבל אם הוא לא מסיר אוזנו משמוע תורה, אז לא באות אליו מחשבות זרות באמצע התפילה. אז תפילתו היא טובה. היא לא תועבה. אבל מסיר אוזנו משמוע תורה, ולא דבוק בדבר ה' כל היום - תפילתו תועבה.
אדם כזה שדיבורו קודש ושמחשבתו קודש - באמת דיבורו פועל. ועליו נאמר: צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כל דיבור של קודש הוא פועל. אבל כפי שאמרנו יש מדרגות בכוח הדיבור. אדם יוצר בכוח הדיבור בתנאי שהוא זהיר בדבריו ומדבר תמיד דבר אמת, ולא מוציא מפיו דברים שהם לא באחריות מלאה, ולא דברים שאינם נכונים או לא מדויקים, וודאי שלא מוציא מפיו דברים רעים - אז גם לדיבורו בקודש יש משמעות מיוחדת במינה. ואז הוא פועל פעולות גדולות ונצורות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
