"איש איש כי תשטה אשתו. שנו רבותינו אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות שכן כתיב: כי תשטה אשתו (דורש מלשון שטות – עי' סוטה ג ע"א). הרי למדנו לאשה, לאיש מנין? שנאמר (משלי ו) נואף אשה חסר לב" (תנחומא נשא ה).

(במ"ר ט, ג): "...מעשה באשה אחת שנזדקק לה אדם אחד (שרצה לזנות עמה) ואמרה ליה (האשה) לאיזה מקום תלך (פירוש: היכן אתה רוצה לקבוע מקום שתזנה עימי שם?). מה עשתה האשה הלכה ואמרה לאשתו (של אותו האיש שתלך במקומה לשם) והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה (זינה עימה אותו האיש בחושבו שהיא אותה האישה שדיבר עימה). אח"כ תוהה בו (התחרט ונתבלבל מרוב צער על מה שעשה) ובקש למות. אמרה לו אשתו מפתך אכלת ובכוסך שתית (פירוש שהיתה זו היא ולה נזקק) אלא מי (=מה) גרם לך (את הצער הזה) שאת גס רוח (מתגאה ברוחך, ורוצה לענג עצמך בתאוות) הוי שוה לבני אדם (אלא היה שווה לשאר אנשים ואל תבקש יותר ממדתך)".