ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
שואלים חז"ל, מדוע נאמר "בן אלעזר בן אהרן הכהן", הרי כבר בסוף פרשת בלק כתב את ייחוסו, ואם כן די היה לקוראו בשמו, פנחס ? ועל כך עונה רש"י, וז"ל:
"לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
והכוונה בזה, כמו שאהרן הכהן, כל מעשיו היו להרבות שלום, כך גם הפעולה של פנחס היתה להרבות שלום בעם ישראל.
בקנאו את קנאתי בתוכם - קידוש ה' בפרהסיא
כתוב "בקנאו את קנאתי בתוכם" - מה הפירוש "בתוכם" ?
אלא כשרצה הקב"ה להפוך את סדום, עמד אברהם אבינו בתפילה וניסה בכל כוחו להציל את סדום, ואמר אולי ימצאון חמישים צדיקים או ארבעים וכו' עד שהגיע לעשרה. ואמר לו הקב"ה (בראשית יח, כו) "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם".
אומר האבן עזרא (שם ד"ה 'וטעם'), שצריך שימצא צדיק בתוך העיר שהוא בגלוי, ולא צדיק שנמצא במחסן או במקלט שמתבייש לגלות את עצמו, וז"ל: "וטעם בתוך העיר שהם יראים את ה' בפרהסיא", עכ"ל. מכאן, שכל היכא שכתוב "בתוך" הכוונה לפרהסיא, וכך גם מה שכתוב כאן "בקנאו את קנאתי בתוכם ", הכוונה שקידש שם שמים בפרהסיא גדולה.
י"ב ניסים שנעשו לפנחס
מעשה פנחס עורר רעש גדול בשמים, ובעקבותיו נעשו לו י"ב ניסים, ומנויים בפרטות בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר כה, ח), וז"ל:
"תְּרֵיסְרֵי נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְפִּינְחָס בִּזְמַן דְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְוַת מִדְיָנֵיתָאּ (שנים עשר ניסים נעשו לפנחס בזמן שבא אחרי איש בן ישׂראל אל המִדינית): נֵס קַדְמָאֵי - דַהֲוָה לֵיהּ לְמִפְרַשׁ יַתְהוֹן וְלָא פֵּירַשּׁ (נס ראשון, שהיה לו להפריד אותם והם לא פרשו), נֵס תִּנְיָן - דְאִסְתַּתָּם פּוּמְהוֹן וְלָא צַוְוחִין דְאִילוּ הֲווֹן צַוְוחִין הֲווֹן מִשְׁתֵּזְבִין (נס שני, שׁנִסתם פיהם ולא צעקו שאילו צעקו היו נִצולים), נֵס תְּלִיתָאֵי - דְכַוִון בְּרוּמְחָא וּבַרְזִינוּן כַּחֲדָא יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל בְּבֵית גוּבְרֵיהּ וְיַת מִדְיָנֵיתָא בְּבֵית בַּהֲתַת תּוּרְפָהּ (נס שלישי, שכיוון ברומח ונִקבם כאחד, את איש בן ישׂראל בבית זכרותו ואת המִדינית בבית בושת הערווה), נֵס רְבִיעָאֵי - דְקָם רוּמְחָא בַּאֲתַר בִּרְוָוזָא וְלָא אִשְׁתַּמֵיטּ (נס רביעי, שעמד הרומח במקום הנִקוב ולא נִשׁמט), נֵס חֲמִישָׁאֵי - כַּד סוֹבַר יַתְהוֹן אִזְדְקַף שִׁיקְפָא נְטַל מִינֵיהּ עַד דְנָפֵקּ (נס חמישי כאשר נשׂא אותם הִזדקף המשקוף והוגבה מִמנו עד שיצא), נֵס שְׁתִיתָאֵי - סוֹבַר יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְׂרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַרְסֵי וְלָא אִשְׁתַּלְהִיּ (נס שישי, נשׂא אותם בכל מחנה של ישׂראל שהיה אורכו שש פרסאות ולא הִתעייף), נֵס שְׁבִיעָאֵי - זַקִיפִנוּן בִּדְרַע יְמִינֵיהּ לְמֶחֱמֵי כּוּלְהוֹן קְרֵבוֹי וְלָא יָכִילוּ לְהַנְזָקוּתֵיהּ (נס שביעי, זקפם בזרוע ימינו לעיני כל קרוביו ולא יכלו להזיקו), נֵס תְּמִינָאֵי - דְאִתְעֲשַׁן אָע רוּמְחָא וְלָא אִתְבַּר מִן מְטוּלָאּ (נס שמיני, שׁנִתחזק עץ [ידית] הרומח ולא נִשׁבר מִן המשׂא הכבד), נֵס תְּשִׁיעָאֵי - דְאִתְנְגִיד פַּרְזְלָא כְּשִׁיעוּר תַּרְוֵיהוֹן וְלָא אִשְׁתַּלִיפוּ מִנֵיהּ (נס תשיעי, שׁנִמשׁך הברזל בשיעור שניהם ולא נִשׁלפו מִמנו), נֵס עֲשִׂירָאֵי - אָתָא מַלְאָכָא וְהָפַךְ אִתְּתָא מִלְרַע וְגַבְרָא מִלְעֵיל דְיֶחֱמוּן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת חִיסוּדֵיהוֹןּ (נס עשׂירי, בא מלאך והפך אִשׁה מִתחת ואיש מִמעל שיראו כל בית ישׂראל חרפתם), נֵס חַדְסְרָאֵי - דְאִתְנַטְרוּ כַּד חַיָין עַד זְמַן דַהֲלִיךְ יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא מִן בִּגְלַל דְלָא יִסְתָּאָב כַּהֲנָא בְּאָהֳלֵי דְמִיתָאּ (נס אחד עשׂר, שׁנִשׁתמרו בחיים כל זמן שהוליכם בכל המחנה כדי שלא יטמא כהן באוהל המת), נֵס תְּרֵיסְרָאֵי - דְאִתְקַרִישׁ אַדְמֵיהוֹן וְלָא נָפִיל עִילַוֵיהּ (נס שנים עשׂר, שנקרש דמם ולא נפל)", עכ"ל התרגום.
פנחס מלמד סנגוריה על ישראל
על הפסוק "בקנאו את קנאתי", מבאר רש"י וז"ל:
"בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר", עכ"ל.
כשעשה פנחס את מעשה הקנאה, הוא התפלל ולימד סנגוריה על עם ישראל, וכך מובא בתרגום יוב"ע (שם):
"כֵּיוַן דְאוֹבִיל יַתְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא חַבַט שַׁדַנְהִי וּמִיתוּ עָנֵי, וַאֲמַר קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא, אֶפְשַׁר דִמְטוֹל אִלְיֵין יְמוּתוּן עַשְׂרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין מִיִשְׂרָאֵל, וּמִן יַד אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא וְאִתְכַּלְיַית מוֹתָנָא מֵעִלַוֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
(כיון שהוביל אותם במחנה הכה השליכם ומתו, ענה ואמר לפני אדון עולם אפשר שׁבִשׁביל אלה ימותו עשׂרים וארבע אלפים מישׂראל ומִיד התגוללו רחמי שמים ונעצרה המגפה מעל בני ישׂראל). והנה, למרות שפנחס גילה את גודל צדקותו ואת תפילותיו כדי ללמד סניגוריא על עם ישראל, במקום אחר - הוא עמד ולימד, כביכול, קטגוריא, וכך כתוב (מלכים א' יט, יג-יד)
"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָקוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
ואומרים חז"ל, שהקב"ה "העניש" את אליהו (פנחס הוא אליהו), ו"גזר" עליו להיות בכל ברית וברית בכל שעה ובכל העולם כולו, וזאת מכיון שקטרג על עם ישראל ואמר "עזבו בריתך". וידוע מה שאמרו המפרשים, שלהיות בכל ברית, זה מקום של שמחה. ואם כן, לכאורה יש לאליהו הנביא שמחה גדולה להיות בבריתות? אבל אם הוא היה יושב בישיבה של מעלה ולומד תורה ונהנה מזיו השכינה - הוא היה שמח יותר.
לכן - לשון שבועה
אומר הקב"ה, כיון שפנחס עשה זאת לשם שמים, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב).
אומרים חז"ל אין "לכן" אלא לשון שבועה, וכמו שכתוב (שמו"א ג,יד) "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (כמבוא בילקוט שמעוני). וכאן הקב"ה נשבע לפנחס ונתן לו ברית שלום וכהונה.
ויש להבין, מדוע היה צריך להשבע לו על כך? ומבאר בעל 'אור החיים הקדוש' זיע"א (שהלילה הוא ליל ההילולא שלו), וז"ל:
"ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה יקיים ה' את השבועה".
ועוד כתב טעם נוסף לשבועה: כדי שלא יהיו שום מעוררים. ונראה לבאר, הנה בהלכות קניינים מובא, שאם מוכר לחברו חפץ שקיים ועומד, הקניין תופס ואין אפשרות לחזור ממנו, וכגון שמוכר לו פירות תלושים, או שמוכר לו עץ, או פירות הקיימים על העץ. אבל אם מוכר לו פירות העתידים לצמוח על העץ, מותר לקונה לחזור בו כיון שמכרו לו דבר שלא בא לעולם, והקניין אינו תופס לגמרי. לעומת זה, אם נשבע אדם לחברו שהוא מוכר לו את הפירות העתידים לצמוח על העץ, אינו יכול לחזור בו כיון שנשבע. לפיכך, אמר הקב"ה, שמא יהיו מעוררים על כהונת העולם שאותה קיבל פנחס, כיון שזרעו עדיין לא היה בעולם, והקניין לא חל לגמרי, והקב"ה יוכל לחזור בו על כך, לכן הבטיח שלא תהיה שום אפשרות לקחת זאת ממנו בשום דרך, ונשבע על אותו ה"קניין שלא בא לעולם", כך שכל זרעו עד סוף כל הדורות יקבלו את הכהונה.
מדוע הוזכר שמם של זמרי וכזבי ?
ושואל בעל 'אור החיים הקדוש', מדוע הזכירה התורה את שמותם של זמרי וכזבי אחרי המעשה, ואילו למעלה, בסוף פרשת בלק, לא הזכירה את שמותם? וכותב הרב, וז"ל:
"קשה, ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה וכו', ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה".
ומיישב:
"אכן הנה האדון ב"ה אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים מתועבים ומקושש יוכיח. תראה, שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה והמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחוּת אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאמור ראש אומות בית אב, ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר: 'בת מלך היא'. והגם שיש זלזול לאיש ישראל, לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו זכר צדיק לברכה".
ועוד אומר שם:
"עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים", עכ"ל.
וידוע, שכשצדיקים עושים מעשה שאינו הגון, שם שמים מתחלל ביותר, ומדקדקים במעשיהם ביותר לומר ראה חכם פלוני שעשה כך וכך וכדו', ולכן מצוה לפרסם את הרשעים שעושים עצמם כצדיקים, ובפרט אם הם חשובים שבעם, כדי שלא ילמדו מהם.
צדיקים במיתתם קרויים חיים
ועוד שואל בעל 'אור החיים הקדוש' זיע"א, מדוע בתחילה כתבה התורה קודם "איש ישראל" ואחר כך כתבה את המאורע "המוכה", ואילו במדינית הקדים ואמר "המוכה" על שם המאורע ואחרי כן כתבה התורה את שמה? ומיישב, וז"ל:
"אכן יתבאר העניין ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם"
עיי"ש באריכות. הנה צדיקים במיתתם קרויים חיים כמו שכתוב: (שמו"ב, כג, כ) "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ [חי] חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל", ובאר הרד"ק שם, וז"ל:
בן איש חי - ומה שכתוב חי דרשו בו שהיה צדיק גמור, וצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים. וי"ת בן איש חיל בר גבר דחיל חטאין", עכ"ל (ועיין ברכות דף י"ח ע"ב).
גדולתו וקדושתו של ה"בן איש חי"
מרן בעל הבא"ח זיע"א עלה לארץ ישראל בשנת תרכ"ט וביקר במקומות הקדושים (עיין ב"בן יהוידע" על פסחים דף י"ח שמספר על עצמו שביקר במקומות הקדושים בארץ) ובל"ג בעומר עלה להשתטח על קבר רשב"י שבמירון, ושם מתוך הארה מיוחדת חיבר את הפיוט הידוע "ואמרתם כה לחי" לפי סדר האלפא ביתא, שכל עדות ישראל נוהגים לזמרו. באחד ממסעותיו הוא הגיע לכפר "אבנית" שם נמצא קברו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך, והרגיש שם הארה מיוחדת, וממנה הסיק ששורש נשמתו מאותו צדיק, והחליט לקרוא לכל חיבוריו על שמו: "בניהו", "בן יהוידע", "בן איש חי", "בן איש חיל", "רב פעלים", "מקבציאל". וב"ה זכו כל חיבוריו לראות אור עולם, חוץ מחיבורו "מקבצאל" שהטמינו רבנו במקום שכמעט אף אחד אינו יודע עליו בבגדד, יהי רצון שנזכה לראותו בקרוב בימינו, ובו מפרט הרב הרבה מהלכותיו הנראות "לכאורה" כסתומות, ומעטים הם המבינים את עומק כוונתו בהם (וידוע, שטרם התפרסם ה"בן איש חי" בכל העולם, לא הכירו בעוצם גדלותו, עד שהגיע לבגדד הרה"ג ר' בן ציון קוינקא זצ"ל - בעל 'המאסף', וכששמעו את בעל הבא"ח בשיעוריו הקבועים שהיה מוסר, כגון בז' אלול שהיה דורש ביום ההילולא של אבותיו, אז הכירו כולם את עוצם גדולתו וקדושתו).
צרור את המדינים
בהמשך הפרשה נאמר (במדבר כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם" - מצוה מיוחדת נצטוינו להכות במדינים. ונראה לבאר על פי משל, לאב שהיה בנו מתהולל ושותה לשכרה משקאות חריפים, ולא היה איש יכול להניאו ולרפאותו מאותה מחלה. יום אחד החליט האב להביאו לרב שאולי יצליח לרפאותו. ישב הרב וחינך את הבן בסבלנות ובדרך המיוחדת לחינוך התורה, עד שב"ה נגמל אותו הבן ממנהגו המגונה לגמרי. שילם האב לרב ביד רחבה, ושמח שמחה גדולה, ועשה סעודה גדולה לחבריו ורעיו, והניח על השולחן כמה בקבוקי עראק וקונייאק לכבודם של האורחים הרבים. והנה, בראות הבן את אותם הבקבוקים, תפסם בכעס רב וניפץ אותם על הארץ. קרא האב לרב ושאלו לפשר הדבר. שמח הרב מאוד, ואמר לו מעתה תצטרך לשלם לי כפליים, כי עבודתי נשאה פרי בכפליים, כי אני חשבתי שמעתה הוא יימנע משתייה מופרזת, אבל עתה אני רואה שנפשו של הבן בוחלת כל כך ב"טיפה המרה" עד שהוא מכה בבקבוק ומנפצו. והנמשל, לא די בהתרחקות מדרכם הקלוקלת והמושחתת של המדיינים, אלא יש להכותם עד חרמה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
