ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
כך אומר גם ה'אור החיים' על מה שכתוב אצל אברהם "וירא אליו ד'", שד' לא התגלה אליו בשם הידוע לו בציבור – אברהם, אלא על פי מהותו – "אליו". כך גם לגבי "ואתה תצווה" – משה הוזכר בלשון נוכח מפני שהוא הגיע לדרגה גדולה כזו שד' פנה אל מהותו הפנימית, משום שמסר נפשו על כלל ישראל.
באחד החגים בישיבה, ברגע האחרון נמנע מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק מלמסור שיחה מסיבה מסוימת. למחרת ביקשו ממנו התלמידים להשלים את השיחה על החג. הרב נענה, אך במקום לדבר על החג הוא הביא ירושלמי שאומר שאנחנו איננו יכולים כלל לדבר על רבי יוסי מפני שאין אנו מכירים את גדלותו. אני חושב שבכל שנה גם אנחנו מרגישים שאיננו יכולים לומר את הדברים הנכונים על מורנו ורבנו. האם אנחנו יכולים להכיר את גדלותו האמיתית?
הרב יצחק הוטנר כותב במכתב לרב צבי יהודה שרק אחרי הרבה זמן הוא מרגיש שהוא מבין יותר את דברי הרב זצ"ל, והוא מרגיש עכשיו שהוא תלמידו יותר. כך גם לגבי מורנו ורבנו – ככל שעוברות השנים אנחנו מגלים עד כמה הוא צדק בכל דבר שאמר, עד כמה הוא ידע לראות למרחוק, גם כאשר אנשים חשבו שהוא איננו מחדש דבר, או אפילו אומר דברים שאינם מובנים דיים.
על משה רבנו כתוב שנתן מסווה על פניו. אין הכוונה דווקא למשה, אלא לאדם שכל כולו פנימיות, שאינו מדבר בחיטובי לשון וכדומה. החסרונות האלו הם רק למי שלא ידע לראות בראייה פנימית. גם המסווה שהיה בקולו ובדיבורו של הרב צבי יהודה לא הפריע לתוכן שהוא העביר. המסווה הזה לא היה רק בדיבור שלו, אלא בכל אורחות החיים שלו – במבנה הבית, באופן הלבוש. בלי גינונים, הסתפקות במועט – גם זה היה חלק מהמסווה שהיה על פניו.
לא לשתוק – לדבר נכון
ברוב שנותיו של הרב צבי יהודה הוא היה ספון בביתו בלימוד, בכתיבה ובעריכה של ספרי הרב זצ"ל – בתחילה ספרי ההלכה ולאחר מכן ספרי האמונה. רק מתוך שהוא הוריד את הדברים של הרב זצ"ל מעולם האצילות לעולם העשייה הוא זכה להשפיע על כל העולם.
לא כל דברי הרב זצ"ל ירדו לעולם בשעתו, ובנו הרב צבי יהודה זצ"ל נטה ידו בביאור הנעשה בעולמנו, בארץ ישראל ובמדינת ישראל – שאין לך גאולה גדולה מזו. על אחת כמה וכמה פועליו המעשיים של הרב זצ"ל – ייסוד הישיבה המרכזית וייסודה של הרבנות הראשית שהם שני צנתרי דדהבא – הוא מסר את נפשו עליהם לשומרם מכל פגעי טרוטי עיניים והדומים להם.
אנשים שהכירו את הרב לפני כן ידעו את כוחו. הרב יהושע הוטנר סיפר שבזמן שהוא היה בפולין נודע לו על פטירתו של הרב מטבריג, והוא נהג בכי של שלושה ימים, ואז פרסם בפולין מודעות אבל ופרטי אזכרה שתיערך לזכרו. באזכרה הספיד אותו הרב צבי יהודה לעיני המוני אנשים, אף שהוא לא הספיק להכיר אותו כל כך.
מעל הכול הייתה שמירת הלשון. שמירת הלשון אין עניינה כמו שהעולם מבין, שיש מצווה לשתוק. אחד מקנייני תורה הוא "מיעוט שיחה". העולם מבינים שהכוונה היא לא לדבר. הגאון מווילנה מפרש להפך – צריך גם לדבר קצת, ולא רק ללמוד ללא הפסקה. החפץ חיים על אף שמירת לשונו לא היה שתקן, אלא הוא הצליח לנווט את הדיבור נכון ולא לדבר לשון הרע. הדיבור הוא המראה של האדם. הסגנון כידוע תלוי באדם. אדם שמרגיל את סובביו ואת עצמו לדבר בהתלהמות מפסיד את העיקר. יש מושג שנקרא "צניעות הדיבור", כמו שכותב רבנו יונה. הדבר היחיד שהרב צבי יהודה שינה בישיבה הוא להזיז את תפילת מנחה מאחת לאחת ורבע, כדי שיספיקו ללמוד שמירת הלשון לפני התפילה, ומתוך כך הוא זכה שדבריו יושמעו ויתקבלו בכל העולם. לצערנו חדרו למחננו סגנונות שהם יותר "מולדת חוץ" מאשר "מולדת בית". גם אם הנושאים הם כאלו שיש לדבר עליהם – לא כל הרוצה יבוא וייטול.
"כל אדם שיש בו יראת שמיים, דבריו נשמעים". בספר אור לנתיבתי פירש הרב צבי יהודה שהכוונה היא שהדברים יישמעו לעצמו. אחרי שהוא יאמין בדברים שהוא אומר ויחיה לאורם – גם אחרים ישמעו ויאמינו לדבריו. אחרי שלא שמעו פעם אחת לדבריו, הרב צבי יהודה בא ואמר לרב אברהם רמר – "נראה שאין לי מספיק יראת שמיים".
הרב צבי יהודה הוציא מן הכוח אל הפועל את הדברים שהרב זצ"ל כתב עליהם. לדבר על סגולת ישראל, לדבר על אהבת ישראל, לדבר על קדושת ארץ ישראל, לדבר על קדושת האדם - זה דבר אחד. אבל לחיות את כל הדברים הללו, להביא אותם לידי ביטוי עכשיו בכל אחד ואחד – לזה לא כל אחד זוכה. הרב צבי יהודה חי את קדושת ישראל, חי את קדושת הארץ, חי את כל מה שהוא הוציא מפיו, בניגוד לאלו שכאשר הם צריכים להוציא משהו מהפה – כגון בענייני ארץ ישראל – הם אינם אומרים אותו, ולא מדין שמירת הלשון.
פורים בוודאי מכפר
בגלל התמסרותו לישיבה ולכתבי הרב זצ"ל, לא הספיק הרב צבי יהודה להוציא לאור את כל הדברים שהוא אמר וחשב, ורק תלמידים הביאו לדפוס שיחות ושיעורים שלו. היה עוד דבר אחד שהוא זיכה בו את כולם – ההערות הנפלאות שלו על הספר עולת ראי"ה. שבת אחת התפללנו בביתו, והוא אמר לנו שצריך לדייק במילות התפילה לא פחות ממה שמדייקים במילות הגמרא והראשונים. אחר כך הוא התייחס לברכות בברכת המזון – הברכה הראשונה "הזן את העולם כולו בטובו", והברכה השנייה "נודה לך ד' אלוקינו על ארץ חמדה טובה ורחבה". הוא אמר – שימו לב, הברכה הראשונה מדברת על כל העולם ולא רק על עם ישראל. בברכה זו לא מודים לקב"ה ישירות אלא בגוף שלישי – "הזן את העולם כולו בטובו וכו'". כשמגיעים לדבר על ארץ ישראל – שם כבר מדברים בלשון נוכח, מפני שככל שהדברים הם בעלי משמעות גדולה יותר, צריך להודות לקב"ה עוד יותר.
הוא לימד אותנו גם לגבי מה שאומרים "מגדיל ישועות מלכו" ו"מגדול ישועות מלכו", שמכיוון שהשבת מופרשת מימי החול – בה צריך לומר את הפסוק שמובא בספרי הנביאים, ולא כמו בימי החול שבהם אומרים פסוק מספר תהילים.
הרב צבי יהודה לא רק חיזק תורה, תפילה וארץ ישראל, הכול במקשה אחת, אלא לולא הוא הרים את הכפפה, לולא זעק את הזעקה הגדולה על ארץ ישראל – ייתכן שהדורות שהיו באים אחריו היו "נבוכים הם בארץ". אמירה אחת, דיבור אחד - השפיעו כל כך, נתנו כוחות כה רבים לנושא עיקרי ומהותי כל כך במשנתו של מורנו ורבנו זצ"ל.
כל האמור לעיל על אחת כמה וכמה שמורנו ורבנו הסתלק בפורים, ביום ש"הדור קיבלוה". השפת אמת אומר ש"הדור קיבלוה" בימי אחשוורוש, מפני שבזמן מתן תורה היה עמלק בעולם, ולכן היו צריכים לכוף עלינו הר כגיגית. לעומת זאת בפורים, שכילו בו את עמלק – היה בנו הכוח לקבל את התורה ללא כל כפייה.
בהלוויה של הרב צבי יהודה זצ"ל הספידו אותו גדולי עולם. הרב גורן הספיד ואמר שיום הפורים בעיקרו הוא משתה ושמחה, יום גדול ליהודים, ויום הפטירה של הרב צבי יהודה חל בו, מפני שזהו היום שמחלק בין פרזים למוקפים. רבנו ניסים כותב בשם הירושלמי שהחילוק הזה הוא דווקא על פי ימות יהושע בן נון, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל. ממילא מתאים הדבר שביום הזה של הפורים ניתן כבוד לרצי"ה שנתן כבוד גדול לארץ ישראל, ולא רק נתן בעצמו, אלא עמל להנחיל זאת לדורות הבאים אחריו.
חז"ל משווים את פורים ליום כיפור. ביום כיפור יש מחלוקת בין חכמים לרבי אם עיצומו של יום מכפר או שרק אם עשה תשובה. אומר הרב חרל"פ: המחלוקת הזו היא רק לגבי יום כיפור, אבל לגבי פורים ודאי שעיצומו של יום מכפר. משום כך כתוב שיום כיפור הוא כְפורים. על אחת כמה וכמה שמיתתם של צדיקים, כמו הרב צבי יהודה, מכפרת ביום הזה.
יהי רצון שתורתו תעמוד לנו להמליץ טוב בעדנו ובעד ערי אלוקינו, להגדיל אורה של תורה לשפע חי ממרומים על כל ישראל.
הרב יעקב שפירא הוא ראש ישיבת מרכז הרב וחבר מועצת הרבנות הראשית
מתוך ב'שבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
