ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- קרח
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- אחדות ומחלוקות
שוויון - הערך הבסיסי
העולם העתיק היה היררכי. הוא תפס שיש מי שנולד להיות מלך, יש מי שנולד להיות נתין, ויש מי שנולד להיות עבד. תפיסה זו התאימה מאוד לעבודת האלילים, שתיארה פנתיאון שבו האל העליון שולט ורודה באלים הנמוכים. תורת ישראל יצרה מהפך. בשמיים אין מבנה היררכי בין אלילים רבים. יש א-ל אחד ויחיד שברא את כל בני האדם בצלמו. כל בני האדם נולדו מזוג אחד, ולכולם מכנה משותף בסיסי והוא שכולם שווים. חז"ל נתנו לכך ביטוי במשנה במסכת סנהדרין, האומרת שהאדם נברא יחידי בין השאר "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך" (לז, א). לכן במוסר היהודי ישנן חובות בסיסיות אוניברסליות הנוהגות כלפי כל אדם באשר הוא: "לא תרצח", "לא תגזול", "לא תישא פני דל", ומאידך גיסא "לא תהדר פני גדול", "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", ולא רק לאזרח, אלא גם "לגר הגר אתכם". מכוח ההכרה בשוויון הבסיסי דורש המוסר היהודי לנהוג בכל אדם באופן הוגן. כך מעיד איוב על עצמו (לא, יג-טו) שנהג בהגינות כלפי עבדיו. לידי כך הביאה אותו ההכרה ש"בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד", ובזה כולנו שווים. וכך הוא מעיד על הקב"ה ש"לא נשא פני שרים ולא ניכר שוע לפני דל, כי מעשה ידיו כולם" (לד, יט).
אכן התורה נותנת מקום רב לשוויון. היא תובעת שוויון בפני החוק, עד כדי כך שגם המלך כפוף לחוקי התורה. היא משווה אישה לאיש לכל המצוות, הדינים והעונשים שבתורה, היא מחלקת את הנחלות בארץ באופן שווה – "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", היא מטילה את חובת מחצית השקל באופן שווה – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", וגם המן ניתן לכולם בשווה – "עומר לגולגולת".
הוגים רבים נאחזו בתנ"ך ובדברי חז"ל כדי לבסס עליהם את הרעיון כי כל בני האדם שווים מיסודם. אם כן, מדוע נתפס מושג השוויון כמין סדין אדום בעיני הציבור הדתי?
בלבול המושגים
הכשל הראשון שיש במושג השוויון הוא הגדרתו כערך מוסרי העומד בפני עצמו. אכן יש ממד שווה בין כל בני האדם בהיותם נבראים בצלם אלוקים. ואולם איך מתבצע דילוג לוגי להסיק מכאן שעליהם להיות שווים בכל דבר? עיון בתורה ובדברי חז"ל לא מוצא שהשוויון מוגדר שם כערך, אלא כאמת מידה של צדק. מהותו של החוק היא היותו כללי. אם החוק מפלה ללא הצדקה בין אדם לאדם, הוא אינו צודק, וחוק שאינו צודק אינו מחייב (רמ"א חושן משפט שסט, ו). כך גם בחלוקת משאבים משותפים – חלוקה לא שווה היא חוסר צדק. וכך גם השוויון בפני מערכת המשפט. ההלכה קובעת ש"איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר"(שולחן ערוך חושן משפט יז, א). אם יש פער בולט במעמד בין בעלי הדין, לא יהיה משפט צדק.
לעומת זאת, כאשר מדובר במשאבים פרטיים שאדם רכש ביוזמתו וביגיע כפיו, אומנם ההלכה דורשת לתת חלק ניכר מהם לעניים, אבל היא לא דורשת לחלק אותם בשווה עם אחרים. אמת המידה המכריעה כאן היא זכות הקניין של האדם. מצוות צדקה מבטאת את ערך הנתינה ולא באה להפקיע מיסודה את זכותו הטבעית של האדם ליהנות מפרי עמלו.
השוויון, אם כן, הוא אחת מאמות המידה החשובות של הצדק, אולם הוא לא פרמטר יחיד. הפיכת השוויון לערך מוסרי העומד בפני עצמו פוגעת באספקטים אחרים של הצדק, והתוצאה שלה היא עוול.
הטוטליות
הכשל השני שיש כיום במושג השוויון הוא הטוטליות שלו. השוויון הפך להיות ערך עליון העומד בראשו של סולם הערכים, ואשר כל ערך העומד מולו – אחת דינו להידחות ואף להתבטל. כך בשם שוויון האישה נדרש צה"ל להכניס בנות כמעט לכל היחידות הקרביות, אגב רמיסה גסה של ערכי הצניעות ושמירת הגבולות בין המינים, ואף אגב פגיעה במטרה העיקרית של הצבא: הניצחון. כך בסדרת פסיקות של בג"ץ נדחים ערכים ציוניים מפני הערך העליון של השוויון האזרחי, ועוד ועוד.
התורה לא הולכת בכיוון הזה. אכן "חביב אדם שנברא בצלם", אבל "חביבים ישראל..." (אבות ג, יד). כל בני האדם הם בניו של הקב"ה, אבל "בני בכורי ישראל". וגם העם היהודי עצמו נחלק לכוהנים, לוויים וישראלים. אומנם "השווה הכתוב אישה לאיש...", אבל יש לא מעט הבדלים הלכתיים בולטים ביניהם. חלוקת הנחלות נעשתה בשווה, אבל מנגנון מורכב המשקלל את היחסים המספריים שבין יוצאי מצרים לבין באי הארץ בכל משפחה (עי' בבא בתרא קיז, א) יצר אי שוויון כבר בדור הראשון, שלא לדבר על כך שהגרים שנספחו לעם ישראל לא קיבלו נחלה.
ניתן לראות שוב ושוב כי השוויון לא מהווה עיקרון־על הגובר על כל עיקרון אחר, אלא חלק ממערכת ערכים רחבה, ושיקולים שונים קובעים את מיקומו בסולם ביחס לכל ערך אחר.
החלופה לשוויון
מה הפך את השוויון לערך עיקרי כל כך בחשיבה המוסרית העכשווית? בעבר נתפסה החברה כגוף אורגני. כמו שגוף האדם מורכב מאיברים, רקמות ותאים, כך החברה האנושית מורכבת מיחידות קטנות יותר: אומות, שבטים, קהילות ומשפחות. במערכת אורגנית אין שוויון. לכל אחד מן המרכיבים יש תכונות משלו, צרכים משלו ותפקידים משלו. אבל יש בה משהו אחר: הדדיות א־סימטרית. כך הסדירו חז"ל את מערכת היחסים שבין איש לאשתו (עי' רמב"ם, הלכות אישות פרק יב). אין בה שוויון, לכל אחד חובות וזכויות שונות; אבל יש בה הדדיות. כנגד חובה של האחד עומדת חובה מקבילה של השני. כך מתפקדת המשפחה כגוף אחד. וכך גם האומה, כשהיא מחלקת תפקידים שונים וזכויות שונות לכוהנים, ללוויים ולישראלים, ללומדי תורה (שבט יששכר) ולאנשי מעשה (שבט זבולון). הערך היסודי שהמוסר החברתי מבוסס עליו במבנה כזה הוא ערך האחווה. לכן ברוב המצוות החברתיות שבתורה, מופיעות בהטיות שונות המילים 'אחיך', 'עמיתך' או 'רעך'. ההכרה בשוויון הבסיסי יוצרת זהות משותפת – אנושית או לאומית, שמכוחה נוצרת תודעה עמוקה של אחווה. וכך זועק אחרון הנביאים: "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו?" מלאכי (ב, י).
העולם המודרני פירק את החברה האנושית לאינדיווידואלים בודדים, שכל אחד מהם נלחם על זכויותיו. ערך האחווה קרס, והיה צורך למלא את החלל שנוצר. לכאן נכנס השוויון כערך יסודי שעליו מתבסס מעתה המוסר החברתי. במערכת כזאת האדם שואב את תחושת הערך שלו מהישגיו וממעמדו. כתוצאה מכך, כל מי שזוכה להישגים או למעמד גבוה יותר מאיים על תחושת הערך. לכן הדרך היחידה לשמור על הערך העצמי הנתון תחת איום מתמיד היא לתבוע שוויון מוחלט. עלינו להודות בצער שזה לא עובד. שוויון מלא אינו יכול להתממש בשום חברה, ואז המיקוד של התודעה בשוויון מייצר שיח קנאה שאין לו סוף.
בתפיסה האורגנית, שאותה מציגה תורת ישראל, שואב האדם את תחושת הערך שלו משני מושגים, שהם שני צדדים של אותה מטבע: שייכות ומשמעות. שתי חוויות עמוקות אלו מייצרות שתי תנועות חשובות ומשלימות בנפש: האחת היא מחויבות עמוקה של כל אדם כלפי זולתו הסובל ממחסור, והשנייה היא שמחה בשמחתו של כל אדם שטוב לו, גם אם יש לו יותר מאחרים. התפיסה האינדיווידואליסטית ודרישת השוויון מעמיקות את התחרות בין בני אדם, ולעומת זאת התפיסה האורגנית דווקא מעמיקה את שיתוף הפעולה ביניהם. וכך אמר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחותיו: "העולם הנברא מלא הבחנות, ואין להתעלם מכך ולטשטש את ההבדלים שבבריאה. כך ברא אלוקים את העולם. אבל, דיפרנציאציה אינה ספראציה, הבחנה אין פירושה פירוד. הפירוד מביא לידי מלחמות, ההבחנות – לידי שיתוף פעולה, לידי הרמוניה".
טעותו של קורח
זו הייתה שגיאתו הקשה של קורח. הוא תפס נכון ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". ואולם הוא נטש את התפיסה האורגנית של האומה, שבה "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כמערכת שיש בה השלמה הדדית. במקומה הוא אימץ תפיסה אינדיווידואליסטית, שמכוחה טען כלפי משה ואהרן: "מדוע תתנשאו על קהל ה'?". ומאחר שעזב את שיח האחווה ואימץ את שיח הקנאה, נבלע באדמה ואבד מתוך הקהל עם כל עדתו.
*הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת אחווה למדיניות חברתית במרכז תורה ומדינה.
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
