ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- קרח
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
פרשתנו עוסקת במחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן. וכבר הפליגו בעלי המוסר בגנות המחלוקת, וההתרחקות ממנה כמו מן האש.
בתחילת הפרשה נאמר:
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, א - ג).
ומבאר רש"י וז"ל:
"ויקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואתפלג', נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן, קחו עמכם דברים", עכ"ל.
המחלוקת היא דבר שצריך להתרחק ממנו מכל וכל, עד כדי כך שיעקב אבינו ע"ה התפלל שלא יזכר שמו בשושלת היוחסין של אותו רשע, וכמו שמבאר רש"י על הפסוק "בן יצהר בן קהת בן לוי", וז"ל:
"ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר בראשית מט, ו) ובקהלם אל תחד כבודי".
כמו כן, המחלוקת מזיקה לא רק לבעל המחלוקת אלא גם לשכניו, וזהו שכותב רש"י, וז"ל:
"ודתן ואבירם - בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו", עכ"ל.
ומובא במדרש (במדבר רבה):
"בוא וראה כמה קשה מחלוקת שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו שכך כתיב 'ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש', אמר ר' ברכיה כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן י"ג, ובמחלוקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". עכ"ל.
מה ראה קרח לחלוק על משה?
התורה לא מפרטת את נושא המחלוקת של קרח ועדתו, וברש"י מבאר, וז"ל:
"ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה", עכ"ל.
ומובא עוד ששאל אותו גם על בית מלא ספרים אם חייב במזוזה או לא, ואמר לו משה שחייב, וגם על זה טענו שבמזוזה יש רק שתי פרשיות מהתורה (הכוונה מפרשיות פתוחות וסתומות) ובית שכולו ספרי תורה ודאי פטור ממזוזה. ומסתבר, שמשה רבנו ידע שכוונתם של קורח ועדתו היתה ללעוג, ומדוע ענה להם בכלל? אלא משה רבנו היה עניו ורצה לענות על השאלה ההלכתית ששואלים אותו, ולא לדחות אותם.
מדוע לעג קרח על ציצית ומזוזה?
ויש לשאול, מדוע טען קרח את טענותיו מטלית ומזוזה דוקא? הפשט הוא, כיון שנסמכה פרשת קרח לפרשת שלח שמסיימת במצות ציצית, בהם לעג קורח ועדתו. ועוד נראה לבאר, לפי שקרח רצה לפרוק מעליו כל עול של שמירת מצוות, ורצה להראות לכולם שהוא אינו זקוק לשמירה חיצונית כלל ועיקר. כי מהותה של מצות ציצית היא שמירה המגוננת על האדם לבל יאונה לו כל רע, ועליה הפסוק אומר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", וגם המזוזה היא שמירה לבית. ביסוד המצוות הללו יש הרגל של יראת שמים טהורה וקיום מצוות, שכן בציצית רמוזים תרי"ג מצוות, ובמזוזה שאדם מנשק בכניסתו וביציאתו הוא חורט על לוח לבו יראת ה' ומביע את רצונו העז לקיים את כל מצוותיו. וכבר כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תפילין ומזוזה הי"ג):
"אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", עכ"ל.
האדם מועד לחטוא, כמו שנאמר (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ודאגה התורה לשמירה על האדם שלא יחטא ולא יפול ברשתו של היצר האורב לו בכל עת, והמזוזה והציצית הם בכלל אותם שומרים - קורח היה בעל גאווה גדולה, והיה מתרברב שהוא אינו צריך שמירה, ולכן השתמש דוקא באותם דברים ועיוות את ההלכה על מנת ללעוג למשה ואהרן. רש"י כינה את קורח בשם "פיקח היה" (במדבר טז, ז), אבל למעשה הוא היה טיפש גדול. משל למה הדבר דומה? לאדם שהלך בדרך בלילה, ואנשים שהכירו את הדרך הזהירוהו שיש בדרכו קוצים וביצות, וכי עליו לקחת פנס שיאיר לו את דרכו, אבל הוא עצם את עיניו ואמר: כיון שאני לא רואה כלום, אין לי ממה לחשוש, ואיני צריך שמירה.
כתוב שביקשה חנה "ונתתה לאמתך זרע אנשים" (שמו"א א, יא). שואלת הגמרא (ברכות ל"א ע"ב):
"מאי זרע אנשים? אמר רב גברא בגוברין, ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים ומאן אינון שאול ודוד וכו' כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש".
ולכאורה מה אכפת לחנה שיהא לה בן חכם? ופירש"י שם: "ולא חכם יותר מידי שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". ואילו ב"עין יעקב" כתוב "ואולי יאמר שאפשר שלרוב חכמתו יבעט באמונה". אמרה חנה, צא וראה מה קרה לקרח שפיקח היה (עיין רש"י במדבר טז, ז), ולכן אינני רוצה ילד חכם או פיקח גדול, אלא שיהא במידה בינונית. אחרת יהא כמו קרח, והרי שמואל הנביא מבני בניהם...
מחלוקת קרח עוררה קטגוריה על ישראל
כתוב (במדבר טז, ג - ד):
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו'.
וכותב ע"ז רש"י:
"רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. כולם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך, כל העדה שמעו", עכ"ל.
ומבאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א, שכשבאו קרח ועדתו למחלוקת, הם עוררו קטגוריה גדולה על ישראל. כי משה רבנו תמיד היה נזהר מאוד לסנגר על עם ישראל, וכשחטאו בעגל, אמר לו הקב"ה (שמות לב, ז) "לך רד כי שחת עמך", מייד עמד משה רבנו וסינגר על ישראל ואמר להקב"ה, מדוע אתה כועס עליהם שהם עובדים ע"ז, והרי רק לי אמרת "אנוכי ה' אלקיך", ואמר לו הקב"ה "סלחתי כדברך". אבל בשעה שבא קרח ואמר למשה שכולם שמעו את מה שהקב"ה אמר "אנוכי ה' אלקיך" מייד התעוררה שוב קטגוריה על עם ישראל מחדש, והתחדשה התביעה עליהם מדוע עבדו ע"ז.
לפי זה מבוארים דברי רש"י שכתב:
"ויפול על פניו - מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל ויחל משה, במתאוננים ויתפלל משה, במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני", עכ"ל.
ולפי דברי הבא"ח זה גם מעורר קטגוריה. מכאן אנו שוב למדים על חומרת המחלוקת ועד כמה היא מסוגלת לגרום נזק שיכול להיות בלתי הפיך.
ותעצר המגפה - והמגפה נעצרה
עם ישראל "נדבקו" ממחלוקת קרח, עד כדי כך שמייד אחרי שנבלעו קרח ועדתו באדמה, ומאתיים וחמישים ראשי סנהדראות נשרפו באש שיצאה מאת ה', יצאו עם ישראל שוב במחלוקת.
וכך כתוב בפרשה:
"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' וכו', הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וכו', וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וכו' כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף, וַיִּקַּח אַהֲרֹן וכו' וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (שם, יז, ו-טו).
והנה לאחר שמנתה התורה את מניין המתים שוב היא כותבת: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה", וקשה, והלוא כבר קודם לכן נעצרה המגפה? ויש לבאר זאת על פי דברי חז"ל, שכשעלה משה רבנו למרום רצו המלאכים לבלוע אותו בהבל שבפיהם, ואמרו: :מה לילוד אשה בינינו?", ומשה רבנו התווכח אתם ונצח אותם, עד שאהבו אותו והחליטו שכל אחד מהמלאכים יגלה לו סוד אחד. מלאך המוות הוא השטן, הוא היצר הרע, לא רצה לגלות את סודותיו, ורק אמר לו שאינו מפחד משום דבר אלא מהקטורת (שבת פ"ח ע"ב - פ"ט ע"א). וכשיצא הקצף על ישראל, השתמש משה רבנו ב"סודו" של מלאך המוות ושלח את אהרן עם הקטורת. כשבא אהרן הכהן עם הקטורת, הוא ראה את מלאך המוות ואמר לו בעדינות נפשו המאופיינת כל כך: "יסלח לי אדוני הנכבד, אבל נשלחתי על ידי משה רבם של ישראל עם הקטורת הזו, שמא תואיל בטובך לעצור את הריגתם של בני ישראל"?
מלאך המוות שלכאורה לא נחון באותה העדינות, ענה לו בבוטות: "לך מפה מהר, אני שליחו של הקב"ה, וחובתי להשלים את שליחותי"! וכך התפתח ויכוח ביניהם, אהרן הכהן בשיא רוממות עדינותו מסביר לו שמשה רבנו לא עושה כלום מבלי ציווי הבורא, ומלאך המוות "צועק" כנגדו שיזוז מדרכו. תפס אהרן הכהן את מלאך המוות בזרועו בחוזקה ומשך אותו לכיוון אוהל מועד לעבר משה רבנו. אמר לו המלאך, הלוא אני מלאך המוות, איך לא תחשוש? אמר לו אהרן: אני שליחו של משה רבנו, והוא יחליט בעניין. ובנתיים היתה הפוגה קלה במגפה וזהו שכתוב בתחילה "ותעצר המגפה". אמר משה רבנו, בואו ונשאל את פי ה', ואמר לו הקב"ה למלאך הנח להם כי אני עושה כל מה שאומר משה והתרציתי לו בדבר הזה וזהו שכתוב בפעם השניה "והמגפה נעצרה" שהלך מלאך המוות לגמרי. וכשראו כל ישראל את כל הכבוד הגדול שמכבד הקב"ה את משה רבנו, שבו להאמין בו כבתחילה ושקטה מהם כל מחלוקת, שנאה, או הסתה נגדו.
הוכחת המטות בדבר סמכותו של אהרן
אחרי שיצאו ישראל בערעור על סמכותו של אהרן, ציוה הקב"ה לעשות אות ומופת על ידי המטות. וכך כתוב:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם וכו' וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם וכו' וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ".
עניין המטה היה להראות לכל ישראל כי השושלת של הכהונה נתונה לאהרן הכהן דוקא מאז ומעולם, כשם שיש על המטה את הפרח עם הציץ ועם השקדים, למרות שיש כאן סתירה, כי אין פרח עם ציץ, ואין ציץ עם שקדים, ללמדך שכבר נבחר אהרן להיות בעל שושלת הכהונה לעולם. כשראו עם ישראל כך, הודו ולקחו את המטות שלהם, ובכך הראו לכולם שהם מודים הודאה גמורה ומוחלטת שהם לא אלו שנבחרו להיות בעלי הכהונה. ומטעם זה נצטווה משה להניח את מטה אהרן לאות לבני מרי, שלא יקומו יותר בעלי מחלוקת בעניין זה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
