תפילה על חשבון זמן עבודה | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
עסקאות, חוזים והסכמים

קטגוריה משנית

14 דק' קריאה

המקרה:
מהנדס השכים והגיע ביום הראשון למקום עבודתו, לאחר שהתקבל לעבודה, וראה שעמיתיו וחבריו לעבודה, באים ומחתימים כרטיס כניסה והולכים להתפלל. כשתמה ע"כ בפני חבירו, הלה הציג בפניו שכך התקבע המנהג מזה שנים, למורת רוחו של מנהל האתר.
המהנדס 'החדש' פנה למנהל העבודה, ושאלו על אפשרות זו, והוא השיב לו שאכן הוא מנסה למגר תופעה זו, אך לא הצליח עד כה.
המהנדס ביקש רשות להצטרף ל'מנהג המקום' שנוצר, והמנהל הפטיר בפניו: 'איך אני אסכים לכך. זה לא עבודה אישית שלי. זה כספי ציבור'. אך לא מחה ואסר לו לנהוג כן.
יש לציין שגם המנהל מתפלל שם פעמים תכופות, אך הוא אינו מחתים כרטיס, ובחוזה עבודתו אינו מחוייב לשהות באתר העבודה פרקי זמן קצובים.
המהנדס מבקש לדעת, האם מותר לו להתפלל לאחר שהחתים את כרטיס כניסה לעבודה, כיתר חבריו.

תשובה
השכיר משועבד ומחוייב מדאורייתא להשקיע את כוחו ומרצו וריכוזו בזמן העבודה למען העבודה. הוי אומר שמשעה שהחתים את הכרטיס כניסה, אסור לו לגזול בבזבוז זמנו של המעסיק בדבר החורג מענייני העבודה שלשמה נשכר. אמנם, הנורמות הציבוריות שנתקבעו, מאפשרים לשכיר להשיב שלום ולצאת להפוגות מנוחה, בהתאם לסוגי העבודה והדרישות ממנו, אבל אסור לו לחרוג מהנורמה והאומדן דעת שהבעלים מאפשר.
ישנם מקומות שמוגדר ע"י המעסיק שזמן התפילה נעשה על חשבון שעות העבודה, אך לא בכל מקום קיים נוהל זה. גם במקומות אלו, רווח הוא הנוהג לגבי תפילת מנחה, אך לא לגבי תפילת שחרית, אא"כ הגיעו לעבודה בהשכמה לפני מועד זמן התפילה.
לכן מסתבר שבהעדר הסכמת המעסיק או המנהל, מחוייב השכיר להתפלל לפני החתמתו את הכרטיס (פרט למקום שאין בהחתמת הכרטיס כדי להרבות שכרו), וק"ו במשרד ציבורי, אא"כ קיים נוהג זה במקומות עבודה מקבילים או רווח במקומם נוהג זה.

נמוקי הדין
ניצול זמן בעבודה
חז"ל דקדקו בחובת המסירות של העובד לעבודתו וחובתו לנצל את זמנו למען העבודה בלבד. כך דרשה הגמ' בב"מ בדף פג.: 'אמר ריש לקיש, פועל בכניסתו משלו, ביציאתו משל בעל הבית, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב'. ומחוייב הפועל שנשכר לעבודה 'יומית' להשכים מבעוד יום כדי שבזריחה ילך לעבודתו, עד שקיעת החמה. וכך הביא הרמ"א בסי' שלא סעי' א: 'חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים'. הסמ"ע שם סק"ב באר שזמן ההליכה לעבודה, נעשית על חשבון העבודה, כיון שלצורך העבודה היא. ואילו חזרתו לביתו הינה לצורך ביתו ולא יוכל לצאת מהעבודה לפני השקיעה (מלבד בערב שבת).
הגמ' מסייגת שחובתו הפועל ללוח זמנים אלו, אמור רק היכא שאין הנהגה אחרת ומנהג רווח שונה ביחס להגדרת 'עבודה יומית'. נמצא, שהיכא שהחוק או מנהג העובדים בתחום שונה, הפועל מחוייב לנורמה הרווחת. אבל בטווח זמן העבודה שמחוייב בה, הינו מחוייב להשקיע את זמנו ומרצו למען העבודה.
הנהגה זו של ההתמסרות לעבודה למדו מעדותו של יעקב אבינו על התנהלותו בעת שהיה שומר על עדר חותנו, ותיאורו שהיה מסור לעבודתו וישר במעשיו, כנאמר בראשית לא, לח-מ: 'זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנבתי יום וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני'.
ועל כך הזהיר במסילת ישרים פרק יא: 'כללו של דבר. השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו ז"ל (ב"מ נ"ו) שכירות מכירה ליומיה. וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול... אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.... והדין נותן, כי הרי גזל חפץ - גזל, וגזל זמן – גזל'.
כך נהגו חכמי ישראל, כמתואר בגמ' בתענית בדף כג: על אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שלא ענה לשלום לת"ח ששאלוהו באמצע עבודתו. בסיום עבודתו שאלו אותו מדוע הוא לא ענה להם: 'אמר להו שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר'. רש"י ביאר: 'לא אתבטל ממלאכתי, כמו יומא דמיפגרי רבנן' (לא אתבטל כיום חופשה שהתלמידים מתבטלים). והמהרש"א שם הוסיף לתמוה ולהקשות, שיש מצוה להשיב שלום, והיה ראוי שאבא חלקיה יעזוב את עבודתו וישיב שלום: 'יש לדקדק כיון דשאלת שלום מצוה היא, הו"ל למפגר ולבטל ממלאכתו, דהא פועל חוזר אפילו בחצי יום'. כלומר, אפילו שיש חיוב ומצוה להשיב שלום – אינו רשאי לעשות זאת על חשבון זמן העבודה. (והשיב: 'ויש ליישב, שהיה עני, והיה צריך לשכר מלאכתו לפרנסת בניו הקטנים שהוא מצוה', ולכן לא עזב עבודתו למען המצוה להשיב שלום'). מהאי טעמא, כתב בספר חסידים סי' שי שיש להמנע מלהכשיל את השכיר, ולא לישב לידו בעת עבודתו, משום יבוא לשוחח איתו: 'אל ישב אצל שכיר אפי' כשאין שכיר עושה פעולה, שמא יהיה לו בושת לומר אין לי פנאי'.
כן דורשת הגמ' במסכת קידושין בדף לג.שאין להפסיק באמצע העבודה לשם כיבוד ת"ח ולעמוד בפניו: 'אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם'. התוס' בד"ה 'אין' והריטב"א ביארו, שיש איסור לשכיר במלאכת אחרים לעמוד בפני ת"ח, אף שזהו מצוה וחיוב לעמוד בפני ת"ח. וכן פסק השו"ע ביו"ד בהלכות כבוד ת"ח בסי' רמד סעי' ה: 'אם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו, אינו רשאי'.
הרמב"ם בסוף הלכות שכירות פי"ג ה"ז פסק כדברים אלו, והתריע על חיוב השכיר לדקדק בזמנו של בעה"ב ולהיות מרוכז בעבודתו: 'כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד'. וכן פסק השו"ע בחו"מ בסי' שלז סעי' כ. וכבר צווח המסילת ישרים פי"א על אלו שבזדון מתבטלים ממלאכתם: 'מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו'. ובערוך השולחן חו"מ סי' שלא סעי' ג הביא שזהירות הפועל במלאכתו נושאת עימה זכות ומעלה גדולה: 'למדנו מזה כמה חיוב על הפועל לעשות מלאכתו באמונה. ומאד מאד צריכין הפועלים ליזהר בזה, ואל יפול לב הפועל עליו, דגדולה מלאכה מי שעושה אותה באמונה. ואמרו חז"ל, חביבה מלאכה מזכות אבות שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות שנאמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים וגו' [מדרש רבה סוף פרשת ויצא]'.
האגרות משה יו"ד ח"א סי' קלח חידד, שהגם שמותר לעובד לערער על הרעת תנאים מהמקובל והרווח, כמבואר בפתחי תשובה בריש סי' שלא, וכגון המשכורת מתעכבת וישנה הרעת תנאים, מחוייב השכיר לעבוד באמונה וכהוגן: 'וטענת שאין משלמין בזמן בכלל אינה טענה אף לפועלים, דמאחר שעכ"פ נשאר לעבוד צריך לעבוד באמונה, והוא יתבע שכרו. כ"ז שלא התנה שבשביל שאין משלמין בזמן, גם הוא יזלזל בזמן עבודתו, והסכים לזה השוכרו'.
ברם הגמ' ציינה שהשיעבוד המוחלט של השכיר במשך כל שעות היום, הוא רק באם אין מנהג במדינה שונה. ואם מנהג המקום הגדיר עבודה 'יומית' אחרת, הרי כהתנו הצדדים שהם מחוייבים לנהוג כן. הגמ' בב"מ בדף פו. מביאה שאם ישנו מנהג שהפועלים אוכלים על חשבון זמן העבודה, אינו רשאי להפסיק נוהל זה, ואינו יכול לדרוש מהם להקדים להגיע בזמן לעבודה לאחר שאכלו: 'הכל כמנהג המדינה וכו'. הכל לאתויי מאי. לאתויי באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא, דאי אמר להו קדימו ואייתי (השכימו להגיע לעבודה) לכו. אמרו לו, לא כל כמינך'. וכך בארו זאת התוס' שם בד"ה 'דאי' שבעה"ב אינו רשאי לגרע תנאי העסקה מהמקובל והנהוג: 'פועלין היה להם לאכול ריפתא או אנפקא בביתו של בעה"ב, קודם שיעשו מלאכה. ואם אמר להם אל תתבטלו, אלא לכו עתה בשדה כל זמן שאין המאכל מזומן, ושם אביא לכם ריפתא ואנפקא (וזמן האכילה לא יהא על חשבון זמן עבודה). אמרי ליה, לא, אלא עתה נאכל בבית (כפי הנהוג)'. וכן נפסק בשו"ע בריש סי' שלא.
כן העלה הערוך השולחן או"ח בסי' קי סעי' ז והסתפק אם יכול בעה"ב להתנות מראש כנגד המנהג הרווח במקום ולמנוע זכויות העובד המקובלות, או שהינם מוגנות מפני פגיעה בהן: 'ויש להסתפק אם האידנא עושה תנאי עם הפועל שלא יתפלל אלא הביננו, אם מועיל, אם לאו. דלכאורה מהני אבל י"ל דלאו כמיניה לאפקועיה מתפלתו נגד המנהג'. וכן שנה על יסוד זה בהל' תפילה בסי' קצא סעי' ד: 'ואם אפילו יאמר אח"כ שמקפיד לא צייתינן ליה... ונ"ל עוד דאפילו אם ישכרם על תנאי זה שיקצרו בתפלה ובברהמ"ז, לא צייתינן ליה. דכיון דכ"ע אין נוהגין כן והוה כקבלו עליהם לחובה אין ביכולת היחיד להוציא עצמו מן הכלל ולבטל המצוה'.
בימינו, בהתאם לחוקי זכויות העובד וכן הנורמה המקובלת המוכרת, ישנה אפשרות לעובד להשיב שלום, ובהתאם לאופי העבודה ישנן עבודות שאף מחוייבים לאפשר פרקי זמן מנוחה, ויש מקומות שמאפשרים אף לטפל בצרכים אישיים המהלך שעות העבודה, אך מוזהר העובד לבל יחרוג ויפליג בהפסקתו מעבר למוסכם, ולא יהא שקוע בפלאפון או במחשב או בעבודה אישית נוספת, ולא ימעל ויגזול את מלאכתו וזמנו של המעסיק.
נחתום פרק זה בסיפור מעשה הבא, המובא בספר שבחי הראי"ה עמ' קט, המלמד עד כמה חובת השכיר להזהר בממונו של המעסיק.
'סיפר הרב שמואל הכהן קוק זצ"ל, אחי מרן הראי"ה קוק זצ"ל:
פעם אחת באו לפני מרן הרב קוק זצ"ל איש ואשה נשואים, שחפצו להתגרש. מסר הרב את הענין לדיינים, והללו אינם ממהרים. והזוג - חייהם אינם חיים. כשראו הדיינים שאין תועלת בשהיות, החליטו לטפל בהכנת הגט. נכנסו בענין זה אל הרב, אך הוא אמר להם שיחכו עוד כמה ימים. ולא הבינו מדוע אמר להם לחכות עוד, לאחר שבני הזוג סבלו כ"כ הרבה.
לאחר כמה ימים בא יהודי - והתברר שהוא הבעל האמיתי של האשה, וזה שרצה לתת גט, בכלל לא היה הבעל. ואח"כ התברר שהעדים שהעידו על כך היו עדי שקר. הכל ראו כאן מופת.
אבל כשנדרש הרב לזה, הסביר בפשטות, שכן אחד מן העדים היה פקיד. ופקידים לוקחים לפעמים "פכים קטנים" מהמשרד דרך-אגב: נייר, מכשירי כתיבה וכו' - ולכן חשש הרב שמא עדות פקידים פסולה, ורצה הרב לחקור על הפקיד, אם אמנם יש לפסול את עדותו - ובין כה וכה בא הבעל... '.

חיוב לשמור על כושר עבודה מירבי
חז"ל ביקשו לשמור על תפוקת העבודה שמייצר השכיר, ובארו שהשכיר משועבד ומחוייב לשמור על כושר עבודה ועל המסוגלות שלו להפיק עבודתו באופן מקצועי באופן מיטבי, לפיכך אמרה התוספתא בב"מ פ"ח ה"ב: 'אין הפועל רשיי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום, לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. לא יהא מרעיב ומסגיף את עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית', כנפסק ברי"ף שם בדף נב: מדפי הרי"ף והרא"ש שם פ"ז סי' ג. וזו אף עילה לפיטורי העובד כפי שהורה המבי"ט ח"ג בסי' עו: 'השכיר שחייב לעשות מלאכת בעל הבית בכל כחו לתועלת בעל הבית, ואם עושה מלאכת בעל הבית רמיה, יכול לבטלו', אף ללא התראה, דמותרה ועומד ע"כ.
לדעת הספורנו בבראשית לז, ב יוסף הביא דיבת אחיו על עניין זה, על כך שלא עבדו במקנה באופן הראוי: 'ויבא יוסף את דבתם רעה. באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה'.
כך איתא בירושלמי בדמאי פ"ז ה"ג: 'רבי יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא (מלמד) איינוס (עייף). אמר להו מהו כן. אמרו ליה ציים (מחמת הצום הינו עייף). א"ל, אסור לך. ומה אם מלאכתו של בשר ודם את אמר אסור, מלאכתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן'. ר' יוחנן גער במלמד שהתענה, בטענה, שבעוד שכל פועל אסור להתענות משום שהוא צריך להיות מוכן וכשיר לעבודתו, וודאי שמלמד שעוסק במלאכת שמים חייב להיות כשיר וללמד ברעננות ולא בעייפות.
כך פסק השו"ע בסי' שלז סעי' יט: 'ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח'. וכן פסק הרמ"א ביו"ד בסי' רמה סעי' יז: 'ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה - ידו על התחתונה ומסלקין ליה'.
בכלל הדברים שמענו, שלא מיבעיא שאסור לעובד לקחת עבודה נוספת בזמן עבודתו, כשעשויה לפגוע בתפקודו ובמילוי משימתו שנדרש ממנו במקום העבודה הראשון. כמובא בתוספתא בב"מ פ"ד הי"ב: 'המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר (שותף לחצי הרווח), אם היה אומן - לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו, ואם היה עושה עמו בחנות – מותר', ופסק זאת הרי"ף בב"מ בדף מ..
אלא שגם שלא בזמן שעות עבודתו הראשונה, הינו משועבד ומחוייב לאפשר לעצמו מנוחה שיוכל לתפקד בעבודה ברעננות וביתר כח, כפי שבאר הרמב"ם בהלכות שכירות פי"ג ה"ו: 'אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום או לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית... שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח', ונפסק בשו"ע בסי' שלז שם. וכן הרשב"א ח"ז סי' תקטז למד מכך ששיעבודו לבעה"ב הינו גם בעובדה: 'שיש בידו של בעל הבית למחות למלמד המשכים לעשות מלאכתו', וכך מגיע לכיתה עייף. וכן פסק הרמ"א בסי' שלג סעי' ה: 'ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד, או לנעור בלילה יותר מדאי, או להרבות במאכל, וכל המשנה - ידו על התחתונה, ומעברינן ליה'. ברם מותר לו לצום ולהתענות בתענית ציבור, חרף העובדה שיהא עייף בעת עבודתו, כפי שהביא הערוך השולחן או"ח בסי' תקעא: 'אמנם תעניתי הציבור חייבים הת"ח והמלמדים והפועלים להתענות ואסור להפריש א"ע מן הציבור, ועל דעת כן קבלום. וכל העוסקים בצרכי רבים, דינם כמלמדים' (לא ברור לי אם דבריו נאמרו, אף על זמן ותקנת המשנה, או רק בימינו שאזלינן בתר אומדנות הבעלים. אך יש בפסק זה כדי לקרב אותנו לאבן בוחן בדין שלנו – 'אומדן דעת הבעלים').
אומנם לא מסתבר לכבול את השכיר ולהגביל אותו מלעבוד שעות נוספות בעבודה אחרת, היכא שאין במלאכה זו כדי לגרוע מהריכוז והרעננות והכוחות בעבודה הראשונה, השכיר אינו עבד ואינו קניינו של המעסיק, ואין כל מניעה שהשכיר יעסוק בעבודה אחרת שאין בה כדי לפגום ולגרוע מתפקודו בעבודתו. וכל מקרה לגופו ולגופן של דרישות ומשימות השכיר והנוהג והחוק בדבר, גם אם יעשה עבודה נוספת באותה שעה. כלומר, שומר בחניון שמותר לו לקרוא ספר, רשאי ללמוד לבחינה ולבדוק בחינות בזמן זה. אבל אסור למורה לקחת עבודת בדיקת בחינות בפרק זמן קצר, כשיודע שיאלץ לבודקן בשעות מאוחרות מאוד בלילה, כך שיהא עייף למחרת בעת ההוראה. נמצא, שחזן של מוסף שמעוניין לקחת עוד עבודה ולהיות חזן בשחרית או לקרוא בתורה, יהא תלוי באומדן דעתו שקולו יעמוד לו במשימות ובעבודות שנוטל ומעמיס על גרונו. וראה בפתחי חושן בשם המהרש"ם ח"ב סי' רטו ע"כ.
אומנם במגזר הציבורי חלים כללי תקשי"ר שלא מאפשרים ליטול עבודה נוספת לאלו שהוגדר להם, ומקפידים לשמור שהעובד יהא מרוכז אך ורק בעיסוקו הציבורי.
להתפלל על חשבון זמן העבודה
חכמים החמירו בביטול מלאכתו של בעל הבית, עד כדי שפטרוהו מהידורי מצוות וברכות.
במסכת קידושין בדף לג. מובא דין הידור וקימה בפני זקנים ות"ח, כשאין חסרון כיס, ואיתא שם: 'מכאן אמרו, אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם'. וכן נפסק בשו"ע בסי' רמד סעי' ה שכיון שקימה זו כרוכה בהפסד עבודת בעל הבית, הוי גזל, ואסור לשכיר ל'החמיר' ולקום בפני ת"ח: 'אין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמיד חכם בשעה שעוסקים במלאכתן. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים, ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו, אינו רשאי'.
כן איתא בברייתא בברכות בדף טז. שאין לפועל להתפלל תפילה מליאה על חשבון זמן וכספו של בעה"ב: 'הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין (מעין שמונה-עשרה), ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים, כיצד ברכה ראשונה כתקונה, שניה פותח בברכת הארץ, וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ'. וכן פסק הרמב"ם בהל' ברכות פ"ב ה"ב והשו"ע או"ח בסי' קצא סעי' א: 'פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בבהמ"ז, כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית. כיצד, ברכה ראשונה כתקנה, ושנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל'.
הרמח"ל במסילת ישרים פרק יא הבין שחכמים פטרו מהברכות משום הפסדו של בעל הבית, ולמד מכך על הזהירות המוטלת על השכיר בביטול זמנו של בעה"ב: 'וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא, ומברכות אחרונות דברכת המזון, ואפילו בקריאת שמע לא חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד, קל - וחומר בן בנו של קל - וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר - יום אסור בהן שלא לבטל ממלאכתו של בעל הבית, ואם עבר הרי זה גזלן. ... מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה. או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו. כללו של דבר, השכור אצל חברו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו... כי הרי גזל חפץ - גזל, וגזל זמן - גזל, מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה - נעשה סנגורו קטגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה - נעשה סנגורו קטגורו'.
לדינא, האידנא לא נוהגים דינא דמשנה זו, שכן הגמ' בברכות בדף מה: הביאה מחלוקת אמוראים אם יש לרמוז לפועלים שיקצרו בברכה"ז ויפנו לעבודתם: 'אביי עני ליה (אמן, אחר ברכת 'בונה ירושלים', לפני ברכת 'הטוב ומטיב') בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים (שהסתיימה הברכה) וליקומו (וילכו לעבודתם), דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב', ובהגהות מיימוניות בהלכות ברכות פ"א הי"ז אות ט כתב שהאידנא דרך המעסיקים לאפשר לברך ולהתפלל כדרכו: 'וכן נוהג מורי שיחיה כרב אשי, וכן ראוי לנו לעשות, דטעמא דאביי אין שייך לדידן, דאדעתא דהכי שוכר השוכר פועלים שמתפללים ומברכים וקורין כשאר כל אדם. ועוד דרב אשי הוא בתראה, וכן פסק בה"ג'.
כן פסק השו"ע באו"ח בסי' קצא סעי' ב שהאידנא הפועלים מברכים ברכת המזון כדרכם: 'והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם'. כן שנה מרן השו"ע בסי' קי סעי' ב לגבי תפילה: 'והאידנא, אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי משכירין אותם שיתפללו שמונה עשרה'. ביסוד הדין נראה שאין הבעלים מקפידים על כך שפועל יקדיש זמן לתפילה ולברכת המזון, ובבסיס ההתקשרות של ההעסקה מוסכם שיהא רשאי העובד להתפלל ולברך את הנוסח המלא, כדבאר הלבוש האו"ח סי' קי סעי' ב: 'ומסתמא דאדעתא דהכי שכר אותם שיתפללו כשאר כל אדם'. המג"א שם בסק"ז הגדיל להתיר עפ"י יסוד זה אף לילך לתפילה בציבור: 'וה"ה שילכו לבה"כ להתפלל בעשרה, והיכא דנהוג נהוג'. וכן הביא המשנ"ב שם סקי"ב והדגיש שתלוי בכך שהבעלים לא מקפידים ע"כ.
אלא שהאגרות משה או"ח ח"ד בסי' צא (אות ב), מצא נפק"מ ויישום דין זה אף האידנא, ודן לגבי שכיר שאירע שהתעכב ואם יתפלל כדרכו, יאחר לעבודה: 'אף שהאידנא מתפללין י"ח ומברכין בהמ"ז כתקונה מחמת שאין דרך להקפיד בכך ואדעתא דהכי משכירין אותן... לא שייך זה בצריך לבא למלאכתו בשעה מיוחדת כפועלים בזמננו ואירע שנתאחר, ודאי אין רשאי על זמן בעה"ב להאריך בתפלתו, והיה לו להתפלל בעצם הביננו כמו שהוא בדרך, וכן לברך רק שתי ברכות בבהמ"ז כשיהיה הפסד לבעה"ב אף כשינכה לו שכרו. אך למעשה מסתבר שאין לעשות כן, לא מבעיא לחסר ברכה בבהמ"ז דבשביל מקרה כזה אין לשנות, אלא אף בתפלת הביננו שבדרך רשאי גם בזמננו, אבל כיון שלא רגיל בהביננו ואינו בקי בה לא ירויח אלא משהו ואולי לא ירויח כלל'. וסבר שלא יקצר בתפילה ובברכה אף בכה"ג, אך וודאי שמחוייב לדלג על פסד"ז: 'לא מיבעיא שרשאי, אלא שמחוייב מצד גזל מלאכתו של בעה"ב', שכן הבין 'פשוט וברור שצריך לדלג, שהרי בזה איכא תרתי, בטול תורה דהתינוקות, וחיוב הפעולה שהוא ענין גזל'.
אומנם, לא צויין אם כלול בהיתר זה להתפלל על חשבון המעסיק, וכי הוא ישלם לו על זמן התפילה, או שזהו רק היתר לפועל ולשכיר לקחת פסק זמן והפסקה למען כך. כלומר, מדינא דגמ' היה השכר משולם לפי עבודה יומית, שכללה מהזריחה עד השקיעה, ואזי פטרו את העובד מתפילה ארוכה בכדי שלא להפסיד את המעסיק. אך אם העובד מחוייב למספר שעות עבודה כמוסכם ביניהם, מנ"ל שהתפילה תהיה כלולה בשעות עבודתו והמעסיק יפסיד מכך. אולי ההיתר נדרש בכדי למנוע דרישה של המעסיק לרכז את שעות העבודה ברצף ללא הפסקה, פרט להפסקת אוכל, וההפסקה לתפילה כפויה עליו, אבל אינו נדרש לשלם על זמן זה.
כיון שיסוד ההיתר להתפלל בזמן העבודה הינו עפ"י אומדן דעתא דבעלים, יש לבחון בכל התקשרות את מאפייניה. אומנם כל עובד זכאי למנוחה, ואדעתא כן נשכר, אך יש נהלים שונים בעניין. יש שהעובד רשאי לצאת להפסקות לפי צורכו ולשוחח בטלפון ולשבת בפינת קפה ובלבד שיבצע את המשימות שלו, ואזי אפשר שיוכל להתפלל על חשבון זמן המעסיק, באם הוא צפוי להשלים משימותיו. ברם אם עבודתו אינטנסיבית כמלצר, מגישי שירות, מוקדנים ובעלי מלאכה קשה יהיה להתיר תפילה על חשבון זמן המעסיק ללא תיאום והסכמה מוקדמת, מעבר לזמן המנוחה שקצוב לו.
ואולי יש לחלק באופן אחר. אם העבודה אורכת כל שעות 'זמן התפילה', כלומר מאז עלות השחר במהלך כל הבוקר, או כל הצהרים, וודאי שנאלץ לקבל הפוגה לשם התפילה, ואז סביר שתהא הפוגה זו על חשבון המעסיק. מאידך, אם מסיים עבודתו בארבע אח"צ, או מתחיל עבודתו בשמונה בבוקר, מדוע שיתפלל על חשבון זמן המעסיק ללא היתר והסכמה מראש. כן הבין בשו"ת עשה לך רב ח"ו סי' עח: 'ולכן זמן שתי תפלות, שחרית ומנחה היו בשעת העבודה, שאף כי העבודה החלה בזריחת השמש, הפועלים יצאו לדרכם לעבודה לפני כן. ולכן, אמרו שאין דרך בעלי בתים להקפיד על פועליהם, אבל אם יש לפועלים שהות להתפלל על חשבון זמנם, שחרית לפני העבודה, ומנחה לאחריה, אין שום סברא שיותרו בעלי - הבית על זמן עבודתם'.
מסתברא, שמעסיק פרטי שרואה את השכירים מתפללים מידי יום ולא מוחה בהם, הוא מסכים לכך (אומנם רשאי להפסיק נוהל זה, על עצם התפילה באם יש להם זמן אחר להתפלל, או להפסיק לשלם על זמן זה). ופשיטא שאם המעסיק מתפלל עימם, שהוי כנתינת רשות, כמבואר בברייתא בברכות בדף טז.: 'בעל הבית מיסב עמהן, מברכין כתיקונה', וכן פסק הרמב"ם בהל' ברכות פ"ב ה"ב. אך במגזר הציבורי, יש לדון אם יש בשתיקת מנהל המשרד כדי להכשיר את נוהל זה שסיגלו העובדים (אף אם הוא מתפלל עימם), שכן אינו הגורם המממן את שכרם, והוא דואג רק לתוצאות טובות של עבודתם. מאידך, הוא הממונה לקבוע ולאפשר את תנאי העסקה. ומסתבר הדבר, שיש להכריע בדין זה עפ"י הנוהל המוכר וידוע בקרב עובדים בתחום זה, ואם יש מנהגים רווחים שונים בדבר, יוכלו להתפלל.

עסקאות, חוזים והסכמים