ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- לך לך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רויטל בת לאה
"ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם וילכו. ויקחו את לוט ואת רכושו, בן אחי אברם וילכו וכו'. וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו וכו'. וישב (י' מנוקדת קמץ) את כל הרכוש, וגם את לוט אחיו, ורכושו השיב, וגם את הנשים וגם את העם".
המלה "רכוש" מופיעה כאן ארבע פעמים (נוסף על "אכלם"). כלום זה כל כך חשוב שהתורה תזכיר פרט זה? עוד יש לחקור, משום מה צריכים לספר מה היה הקשר המשפחתי של לוט עם אברהם, פעם אחת "בן אחי אברם" ופעמיים "אחיו". והרי ידענו כבר מפרשיות קודמות מי הוא לוט? ומשום מה אברהם "מוסר נפש" עבור הצלת לוט? והרי הוזכר מקודם "ויסע לוט מקדם" (יא, יג) ופירשו חז"ל בב"ר וכן הובא ברש"י:
"הסיע עצמו מקדמונו של עולם (הקב"ה) ואמר אי אפשי (אינני רוצה) לא באברם ולא באלוהיו".
אם כן היה מורד בה'. כלום ראוי לצאת להצלתו?
ויותר קשה מזה. אמנם כל מלך בעת ההיא שלט רק על עיר ומחוז אחד (עיין יהושע פרק יב). בודאי לפי מדת ריבוי האוכלוסין לפי תנאי הדור, מבנה בתים החד קומיות, ויכולתם לקבל מזון רק מהשדות סביבם, היו רק כמה מאות איש בכל עיר ועיר. אפשר כי לכל ארבעה המלכים היה צבא של כמה מאות חיילים. אבל משום מה על אברהם להסתכן? ועוד, מי התיר לו לסכן חיי 318 חניכים, גרים החוזרים בתשובה, כדי להציל חיי אדם אחד בודד? ועוד, לא נאמר כאן כי לוט היה בסכנת חיים, אלא שהוא ורכושו נלקחו בשבי. שמא כעונש על שבחר לדור בין הרשעים בסדום, ראוי שימשיך לגור אצל כדרלעומר? ועוד, פירשו חז"ל (נדרים לב.) על "וירק את חניכיו" כי "הוריקן בדברי תורה". הקשה "העמק דבר" מה מקום לדברי תורה כאן? (עיין מה שהשיב).
והכי קשה הוא סדר הדברים המנויים בפסוק ההצלה: "וישב (י' מנוקדת קמץ) את כל הרכוש, וגם את לוט אחיו, ורכושו השיב, וגם את הנשים וגם את העם". למה מקדימים "רכוש" לפני חיי אדם? ולמה הוזכר עוד פעם שנית "רכושו" של לוט? ולמה מקדימים "נשים" לפני "העם"? (עיין מה שהשיב "העמק דבר" כדרכו).
פתרונות
יש כאן לקח גדול בענין היחס הראוי לממונו של הזולת. הרי תכונה ראשית של חסידות היא ליזהר ברכושו של הזולת ("מאן דבעי למהוי חסידא", בבא קמא ל.). גם באבות (פרק ב), אמר ר' יוסי "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". ור' יוסי זה תיאר אותו מורו ריב"ז כך "ר' יוסי, חסיד!". ודאי מפני שהדגיש ענין "ממון".
למה יש לנו ליזהר בכל יכולתנו לא לנגוע שלא בצדק ברכוש של הזולת? כי אמרו בגמרא (ברכות סא:) "יש לך אדם שממונו חביב עליו (יותר) מגופו". כי בני אדם מתאמצים בכל כוחם להשיג רכוש. כל תקוותם וכל מאוייהם באגירת רכוש. וזה נאמר לא רק בדורות קדמונים שהיו ע"פ רוב דלים ועניים; אלא אף בזמננו רוב בני אדם מקושרים לכספם בכל נימי נפשם. מצטערים הם על איבוד רכוש כמעט כמו על איבוד אבר מהגוף. אברהם אבינו שהיה מגדולי חסידי עולם, הכיר כל זה. ולכן כאשר חינך לבני ביתו, "הוריקן בדברי תורה", זירז אותם לצאת לקרב ולהציל את העשוקים. דוקא בענינו של לוט, כאשר כבר היתה בעבר מריבה בין רועי מקנה אברהם לבין רועי מקנה לוט, וזאת מפני מעשה גזל של אנשי לוט שצאנם היו רועים בשדותיהם של אחרים (רש"י לבראשית יג, ז), ודוקא כאן שאנשי סדום היו רעים וחטאים לה' מאד (יג, יג) ובכל זאת לא נמנע לוט מלבחור לדור ביניהם. שמא לכן התגבר אברהם על נטיית נפשו הטבעית לסלוד מלוט ואנשי סדום ויצא להציל. לכן יש גם הדגשה גדולה כאן על מלת "רכוש". וכיון שרצה אברהם לרכז כל כוחותיו למלחמה המסוכנת, הדגיש לעצמו את קשרי המשפחה. בתחילה רק ראה את לוט כ"בן אחיו". אח"כ אפילו הגדיר אותו "אחיו" ממש.
ואפשר להניח כי היו הנשדדים עניים ומחוסרי יכולת, כי הרי הפסוק טורח לפרט "ויקחו וכו' ואת כל אכלם וילכו" (יד, יא). כלומר ע"י שדידה מזויינת של צבא האויב, יישארו בני העיר מחוסרי אוכל בסיסי וימותו ברעב. ברור כי לא כל האוכלוסיה היו שבויים כי לא כל אנשי העיר סדום יצאו לשדה הקרב. חוסר האוכל מהוה סכנה קיומית לאותם תושבים שנותרו בעיר, וכן לנשים ולקטנים שלא השתתפו בקרב.
אבל נראה לי כי אברהם אבינו נלחם בעיקר נגד מלכים הנוהגים כשודדים מזויינים. כאשר מלך משתמש בצבא שלו כדי לקחת באלימות מסים וארנוניות מהמדינות השכנות, הרי זהו גזל בקנה מדה מוגדל ומוגזם. כאשר מלך הומלך על בני עירו, הוא מנהל את ענינם למען הסדר הטוב, אם כי לפעמים הוא חורג מהצדק והיושר. אבל מלך המתקיף אוכלוסיה שכנה, כדי לגבות מהם "דמי חסות", כדי להתעשר מיבולם ועמלם, אין זאת אלא גזל גס וגרוע ביותר. אופיו של הצדיק הוא להתקומם נגד כל דבר עוולה. כך משה רבנו קם בעוז, בתחילה, להציל יהודי המוכה בידי בן נכר. אח"כ קם להציל יהודי המוכה ע"י יהודי אחר. אח"כ קם להציל בנות נכריות (בנות יתרו) ממצוקתם ע"י רועים פראי אדם. הנה משה הזדרז לעשות פעולה, למרות שהיה בסכנה שהרועים יכו גם אותו, ואפשר גם יסכנו את חייו כמו שסיכנו חיי הבנות (לדברי המדרש שמו"ר "ויושיען") והפילו אותן לבאר המים. כי חסיד איננו שותק ואיננו מאופק למראה דבר עוול, אפילו אם הוא אינו מעורב בזה אישית. "שנים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר" (יד, ד). הפסוק הזה מעיד ששילמו לו מסים, למרות שלא היה מלך שלהם. "ושלש עשרה שנה מרדו" ענינו שהחליטו להפסיק לתת לו דמי חסות. וכאשר כדרלעומר החליט לכוף עליהם את מרותו, קם אברהם להציל את הנרדפים ואת הנעשקים. לכן למרות שלא נשקפה סכנת חיים ללוט, בכל זאת יש לו לקום ולעשות סדר בעולם. וכך גם כתוב על כל מלך בישראל "ותהיה מגמתו וכו' למלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'" (רמב"ם, הל' מלכים, סוף פ"ד). וכאשר הדבר הוא כך, אין לקחת בחשבון סכנה אישית. רוח ה' נוסכה בו (עיין רמב"ם, מורה הנבוכים, ח"ב תחילת פרק מה).
עד כדי כך הצליח חינוכו של אברהם עד ששלש מאות איש הסכימו גם הם לסכן חייהם למען הצלת העשוקים, "ויחלק עליהם" (יד, טו) לשון נפעל. ערכו גדודים מהצדדים השונים של האויב (כמו שעשה גדעון). עשו זאת ברצון ובמרץ בלי ציוויו של אברהם, כי הוא לא פקד על תכסיס צבאי מוצלח זה (דברי רש"ר הירש שם) אלא הם נלחמו בכל רצונם ויכולתם.
ולכן סדר הפסוק הוא לפי מוקדם ומאוחר. "וישב את כל הרכוש" (של כלל אנשי סדום), נהג חסידות של ר' יוסי והיה ממון חברו חביב על אברהם כממון שלעצמו. ואח"כ השיב את לוט, למרות שהיה טרוניא וקפידא בלבו של אברהם על בן אחיו שנטש דרך ה', ובחר לו דוקא לדור בעיר של החטאים. ולא רק זה, אלא חס אברהם על רכושו של לוט, אשר זה היה הגורם והמזרז ללוט לגור בסדום, כי חיבב את ממונו (רש"י על בראשית יט, טז). והרי מחמת אהבת ממון בחר לו לוט לדור בסדום (בראשית יג, י). ואעפ"כ לא נמנע אברהם מלהשיב ללוט את רכושו, למרות כי ודאי קץ בדבר זה שגרם לנפילתו של בן אחיו. ואח"כ מסופר כי הציל את הנשים. למה הן קודמות לגברים? פשוט כי כך לימדונו חז"ל "האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי" (הוריות יג.) כלומר יש להקדים אותה שמא יתעללו בה. ורק אח"כ השיב את "העם". והרי הפסוק מסודר להפליא.
מהלך שני
ויש אופן אחר להסביר את מסירות נפשו של אברהם במלחמה זו. היא מובאת בקצרה בספר הזוהר (ח"א דף פו ע"ב), ומבוארת באריכות בספר "הכתב והקבלה" (יד, יב). מה שכדרלעומר וחבריו התנכלו ללוט לא היתה מפני שמרד בהם, שהרי הוא לא יצא לשדה הקרב. אלא שנאו אותו מפני שהוא היה "בן אחי אברם". אברהם היה מכריז על מציאותו של הבורא, ומחנך לכך לרבים. כך לשון הרמב"ם:
"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. והתחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם וכו'. וכיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם, מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא בשם ה'. וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים אותו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד (מהם) כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בהם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים עכ"ל (עיין מסכת ע"ז דף יד ע"ב, ארבע מאות פרקים היו בספרו).
אין שנאה כשנאת הדת. לכן בני בליעל העובדים ע"ז התנכלו אליו, ובקשו לפגוע בו ע"י שיקחו את בן אחיו. ברור שהאומות שנאו לאברהם, כי הרי מלכי צדק משבח את ה' "אשר מיגן צריך (ר' מנוקדת סגול) בידך" (בראשית יד, כ). ובפרט אמרפל הוא צורר אברהם, אשר לפי חז"ל הוא עצמו נמרוד, שמרד בה'. ואומר "הכתב והקבלה":
"וייתכן שבכוונה לא המיתו את לוט רק השאירוהו בחיים, שמא ישתדל אברם לפדותו מידם וע"י זה יבוא גם הוא לידם וימצאו מקום להנקם גם בו" עכ"ל. (ולכן התורה מדגישה כמה פעמים שמדובר בבן אחי אברהם)
כיון שכן, אברהם הגיב בעוז על האתגר. אם נלחמים הם נגד פרסום כבוד שמים בעולם (בנוסף על הנימוק שהם גזלנים ושודדים מזויינים, כנ"ל), מצוה רבה היא לחסלם מהעולם. ולכן הסתכן גם אברהם וגם חניכי ביתו.
על הפסוק: "לעשות נקמה בגוים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו" (תהלים קמט) שואל הגר"א, כלום מעשי נקם ודין ראויים הם ל"חסידים"? הרי הם העושים חסד תמיד! ועונה כי כאשר החסיד עושה חסד לזולת, יש להרהר ולחשוש שמא עושה כך מפני תכונתו הרכה והעדינה, ולא מפני דרישות ה'. אבל כאשר החסיד לובש בגדי נקם ופוגע אנושות במורדים בה', זהו "הדר" לכל חסידיו. כאשר החסיד אברהם אבינו משנה תכונתו ואופיו והולך לשדה קרב, או כדי להציל עשוקים, או לפגוע בחומדי ממון הזולת, או כדי לפרסם כי המתנגדים לכבוד שמים ייכחדו ויאבדו מהעולם, כל זה הוא "הדר".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
