- פרשת שבוע ותנ"ך
- בשלח
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (שמות יג, יז) למה לא נאמר 'ויהי בצאת ישראל ממצרים', וכי יצאנו בגלל שפרעה שלח אותנו, ועוד נאמר אחר כך: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה) וכי זו הייתה בריחה, הרי מאידך כתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ח). יוצאים ביד רמה זו לא בריחה.
אלא שנאמר ש'גם ערב רב עלה עימם'. לישראל ביציאת מצרים נספחו הרבה ערב רב, ולכן נאמר 'ויהי בשלח פרעה את העם ' ולא את בני ישראל, מתייחסים כאן לעם שהם הנשלחים, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. גם אחר כאן נאמר "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז). פן העם לא בני ישראל, שוב מדובר על הערב רב . "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם פס' יח), הם היו מוכנים וחזקים. אז כל הסיבוב הזה שהיה צריך עם ישראל לעשות ולא ללכת ישר לארץ ישראל, היה בגלל החלשים שנספחו אליו.
ארבע כתות אז והיום
זה מה שאומר המדרש בהמשך שכאשר בני ישראל עמדו על הים, נחלקו לארבע כיתות. כת אחת אמרה ניפול לים אין מה לעשות הכול אבוד, כת שניה אמרה נשוב מצרימה, כת שלישית אמרה נעשה מלחמה וכת רביעית אמרה נצעק אל ה'. ארבע כיתות. כנראה החלק של בני ישראל, החלק האמוני, אמר נעשה מלחמה הרי בני ישראל יצאו חמושים מארץ מצרים. החלק היותר חלש אמר בואו ניפול לים או נשוב למצרים. יש חלק של בני ישראל שצועקים אל ה', ויש את החלק של העם שאומרים "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד, יא). העם אומר מה זאת עשית לנו. וגם היום שאנחנו נמצאים במלחמה מול חמאס הרשעים, יש ארבע כתות. כת אחת אומרת, צריך לעשות הכול למען החטופים. הכול. לוותר, להפסיק את המלחמה, לשחרר את כל המחבלים שדם על ידיהם. לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים. כת שנייה אומרת, יש לנו שתי מטרות, אנחנו צריכים להכריע את החמאס, ואנחנו צריכים להחזיר את החטופים. שתי המטרות הן שוות, צריך להשיג גם את זה וגם את זה, וצריך כמובן להיזהר מאוד שלא לפגוע בחטופים. כת שלישית אומרת, אנחנו נמצאים במלחמה נגד אויב אכזרי שמסכן את קיומנו, ואם אנחנו לא ננצח אותו אנחנו מאבדים את המעמד והמקום שלנו באזור, ולכן אנחנו צריכים לשים דגש על הניצחון, ואנחנו משלמים על זה מחיר גבוה. יצאנו למלחמה וידענו שיהיו הרוגים ופצועים רבים מאוד, ובכל זאת לא הייתה ברירה, זו מלחמת אין ברירה, ואנחנו חייבים להחזיר את כבודנו כדי שהאויב יירתע מאיתנו. כמובן תוך כדי המלחמה אנחנו צריכים לחפש כל דרך גם להציל את החטופים, אבל עיקר המאמץ שלנו צריך להיות להכריע את האויב. יש מחיר גדול לזה, וגם החטופים הם חלק מהמחיר, מה לעשות, ואם נוכל להציל אותם כמובן הכי טוב. ומה אומרת כת רביעית - לא מספיק להילחם, צריך ליישב את חבל עזה מחדש.
ארבע כתות. ואין לנו את משה רבינו שיגיד "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד), אז איך הקב"ה מדבר אלינו היום, איך נדע מה רצונו של הקב"ה בדור שלנו. הקב"ה מדבר אלינו דרך המציאות, כל מה שקורה בעולם זה מעשה ה', וצריכים רק לדעת להתבונן היטב במציאות וללמוד מהו רצונו של הקב"ה. יש השכל הישר, חז"ל אומרים לנו שסברא היא למה לי קרא? כשיש מציאות ושכל ישר, לא צריכים פסוק. יש סברה, המציאות מכריחה אותנו לא להפסיק את המלחמה הזאת "עד רדתה". אין לנו ברירה אנחנו נמצאים במצב כזה שאם אנחנו לא נכריע את החמאס הכרעה מוחלטת, מצבנו לא יהיה טוב, אנחנו נשדר חולשה, אנחנו חייבים להחזיר את ההרתעה לחלוטין, ובעזרת ה' זו תהיה המציאות. אין לנו ברירה, הקב"ה מחזק את לב פרעה והוא לא נותן לנו אפשרות אחרת, אלא להילחם עד רדתה. וה' ייתן לנו את הכוחות האלה ואנחנו ננצח אותם ניצחון מוחלט, ואחר כך בעזרת ה', נמשיך וה' יתן לנו את הכוח להכות גם את האויב בצפון וללכת למעלה חדשה של גאולה.
צנצנת המן – לזכור לדורות שהכל מאת ה'
המאור עיניים, ר' נחום מטשרנוביל, היה מהתלמידים הגדולים של הבעל שם טוב וגם של המגיד ממעזריטש. ונמשכת ממנו שרשרת ארוכה של חסידות. אומר על הפסוק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר"... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן" (שמות טז, לב – לג)- שהמטרה לקחת צנצנת ולהניח בתוכה מן, זה לא רק לזיכרון, שיוכלו להראות שזה המן שהיה במדבר, המן הניסי הזה, שאל תגידו שזה סיפור, וזה לא היה, הנה מונח לפניכם המן שישראל אכלו במדבר ארבעים שנה. יש עדיין זיכרון למן הזה. אלא יותר מזה, מה שמשה נצטווה להכניס את המן בצנצנת, זה כדי ללמדנו שכל המזון שאדם אוכל הוא מאת ה', כשם שהמן היה ברור שזה מאת ה', הרי ראו שהמן יורד מן השמיים, בכל יום ויום ירד מן מהשמים.
חז"ל אומרים לנו כמה טעמים למה ירד המן בכל יום ולא פעם אחת בשנה. טעם אחד שלא יכביד עליהם ולא יצטרכו לשאת את המן במסעותיהם. טעם אחר, כדי שכל יום ישאו ישראל את עיניהם לשמיים, אולי ירד אולי לא ירד, זה הרי נס, מי אומר שגם מחר ירד מן. היה כאן חיזוק גדול באמונה יום יום, מי יודע מה יהיה מחר, האם גם מחר ירד מן. זה לא הסדר הטבעי של העולם שירד מן. אז אצל המן היה ברור שהוא יורד מן השמים, שזה משהו אלוקי, שזה מעשה ה'. אין לזה הסבר אחר. אבל כשאנחנו אוכלים מזון, זה לא ברור לחלוטין שזה מעשה ה'. לכן צריך לקחת צנצנת ולהכניס את המן בתוכה, בכלי בלבוש, וככה זה יחזיק מעמד ויישמר. ועל ידי זה נזכור שכל המזון שאדם אוכל כל ימיו בכל הדורות, זה גם כן מאת ה'. אלא שזה ניתן בכלים ולבושים, והלבושים הם מסתירים את מה שבפנים, אבל מה שבפנים זה הקב"ה. כל המזון שיש בעולם, הכול מאת ה'. זה רק עטוף בלבוש, וצנצנת המן תזכיר את הדבר הזה, שהכול מאת ה'. אם המן מה', הכול מה'. יש מה שיורד ישירות מה' וזה נס, ורואים בבירור שזה מעשה ה', ויש שזה עטוף בלבוש שמסתיר את זה, אבל צריך לדעת להסתכל מה יש בתוך הלבוש, ולהבין שגם בתוך הסדר הזה של גידול התבואה, הירקות, הפירות והמזון הכול בעצם מהלך אלוקי, הכול מעשה ה'.
אכילת המצה והמן – בהתאם למדרגה הרוחנית של ישראל
למה המן לא ירד בארץ ישראל. בהתחלה אכלנו מצות, זה לחם עוני כפשוטו. זה קמח ומים בלי טעם, אין מלח אין שמן אין טעם. מצה, משהו פשוט מאוד. מידת הפשיטות. אומר לנו המהר"ל המצה מבטאת עניין של חירות, זה לא מנופח, זה משהו עצמי, אין כאן תוספות, שום דבר. אז ביציאת מצרים אומר לנו הקב"ה לאכול מצות שזה מבטא את החירות והשחרור מעול גויים, שזה עדיין רק סור מרע, אנחנו משוחררים מעול גויים ואוכלים מצה. אומר הזוהר מפני שישראל בתחילה היו עדיין במדרגה נמוכה, כי הם רק מלו ולא פרעו את עצמם, לכן עוד לא אכלו את המן, ורק אחר כך שהם הגיעו למרה, ששם נאמר: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה). במקום שבו הם גם פרעו את עצמם התחיל לרדת המן. ישראל הגיעו למדרגה יותר מושלמת, לא רק סילקו את החיסרון של השעבוד למצרים ושיעבוד להשפעות הרוחניות ממצרים, אלא הם גם פרעו את עצמם, והגיעו למדרגה של אכילת המן.
לא 'מילה ריקנית'. אני רוצה קצת להסביר את הנקודה הזאת של מילה ריקנית.
כשרק מלים ולא פורעים זו מילה ריקנית. הזוהר אומר שהישמעאלים חייבים במצוות מילה, אבל הם רק מלים ולא פורעים. ובסוף פרשת וארא אומר הזוהר שבזכות המילה יזכו הישמעאלים לשבת בארץ ישראל עד שיגיע הזמן שישראל חוזרים לארץ ישראל. יש להם איזו זכות, אבל הזכות הזאת שלהם לא שלימה, כיוון שזו מילה ריקנית, אז הם יזכו להיות בארץ ישראל כל זמן שהיא שוממה וריקנית, עד שיגיע הזמן שישראל יחזרו לארץ ישראל. אז יש מדרגה של מילה ולא פריעה. וכשישראל פורעים את עצמם במרה, גם מלו וגם פרעו, אז זכו למן שיורד מהשמים. למן היו כל הטעמים שבעולם. רק דברים שלא היו כל כך בריאים לא יכלו לטעום במן. המן היה צפיחית בדבש, משהו מיוחד במינו. לעומת המצה שאין בה שום טעמים. במן היו בו כל הטעמים שבעולם.
מדוע המן לא ירד בארץ ישראל
כשישראל מגיעים לארץ ישראל, פסק המן. המדבר הוא מקום נחשים ועקרבים, כשיש נחשים עקרבים, זאת אומרת, שגם המצב הרוחני ירוד, כי הא בהא תליא. אז אם במדבר, זכו ישראל שירד להם מן, אז כשהם באים לארץ ישראל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שצריך לרדת מן, למה הפסיק לרדת המן - הזוהר אומר "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח, ט), בארץ ישראל אין לחם מסכן, לחם עוני, אלא לחם מהודר. ה'חסד לאברהם' מסביר שהמדבר זה מקום טומאה ולא יכולה לחול שם הקדושה, אם יהיו גידולים במדבר, הם יהיו של טומאה, לכן היה צריך לרדת המן מן השמים, כי אין לו על מה לחול אבל בארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, הקדושה חלה בתוך הפירות שלה, בתוך הגידולים של ארץ ישראל. בארץ ישראל, הקדושה של ארץ ישראל, ממלאת את מה שהיה במן, התוכן הרוחני יש לו על מה לחול.
גילוי הקדושה בפירות ארץ ישראל ובלבוש
נתבונן בדבר. מצד אחד כשדבר בא ישר מן השמים, אז פלאי פלאים, רואים שזה מן השמים, ואם הוא בא מכוסה בלבוש, הלבוש מסתיר את העובדה שזה בא מן השמים, ההסתרה באה מהחיסרון שלא רואים ישירות שזה בא מן השמים. לבושים, מצד אחד הם יכולים להסתיר, הם חוצצים ומפריעים, כי לא יכולה להיות קירבה גדולה כשיש לבושים שמסתירים, ומצד שני, יש ללבושים גם תפקיד חיובי, הלבוש לא רק חוצץ אלא הוא גם מייפה, הוא מוסיף, הוא מגלה את הדברים הפנימיים, הם מופיעים בצורה של לבוש. אדם לובש בגדים יפים ומתאימים, זה מוסיף לו, זה לא גורע ולא חוצץ שלא רואים אותו בעצמו. במבט יותר עמוק, זה שהקודש מופיע בלבושים, תלוי איך מסתכלים על זה. אם רואים את הלבושים כלבושים שמסתירים, יש בזה ירידה במדרגה, קודם היה אפשר לראות ממש את מעשה ה', ועכשיו לא רואים את מעשה ה', הוא מוסתר. אבל במבט יותר עמוק ופנימי, מבינים שהלבושים הם לא מסתירים אלא הם מופיעים את מעשה ה'. כשהקב"ה מתגלה בטבע, זה גילוי אלוקי יותר גדול. אז מבינים שכל הבריאה כולה, הפלאי פלאים של הבריאה, היא ההופעה האלוקית הכי גדולה והכי יפה, היא לא נשארת מופשטת היא מופיעה ומתגלה בכל מעשי ה' הנפלאים שבכל העולם כולו. זה כל הרעיון, לקחת את המן ולשים אותו בתוך הצנצנת, בתוך כלי, לא כדי לשמר אותו או להסתיר אותו, אלא אדרבה כדי להראות שכל המציאות כולה היא בעצם גילוי של ריבונו של עולם. ובמבט הגדול, כשישראל מאמינים אמונה גדולה מאוד, אז הלבושים מופיעים את היופי ואת הגודל של העניין האלוקי, וזה עניינה של ארץ ישראל.
ארץ ישראל מופיעה את רצון ה', את ההופעה הגלויה של ריבונו של עולם בתוך כל המציאות, בתוך הפירות. ולכן הב"ח אומר (אורח חיים סימן ר"ח) שצריך לברך על הפירות 'ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה'. הטור אומר (שם), וכי אנחנו באנו לאכול פירות בארץ ישראל - באנו לעבוד את ה' בארץ ישראל! אומר הב"ח, הפירות בארץ ישראל הם קדושים! הם מופיעים את השכינה. ולכן יש לברך 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה'. זה עניינה של ארץ ישראל, להופיע את ריבונו של עולם בתוך המציאות. בארץ ישראל, המבט של ישראל צריך להזדכך, וההתבוננות העמוקה של האמונה צריכה להיות כזאת שרואים את ריבונו של עולם בתוך המציאות, ויודעים שהכול מעשה ה'.
נכון כסאך מאז ישיר – הופעת מלכות ה' בעולם
נוסיף עוד רעיון מדברי קדושת לוי.
הוא מביא את מדרש חז"ל (שמות רבה פרשה כג, א):
"נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהילים צג, ב) אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז' -כלומר מ'אז ישיר', כשהגיע "אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א) אז נכון כסאך. הקב"ה כביכול התיישב על כסאו.
"משל למלך שעשה מלחמה וניצח ועשו אותו אגוסטוס, אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס" - כלומר עד עכשיו, היה מלך בינוני, עכשיו נהיה מלך גדול. מלך של מלכים, מלך מלכי המלכים.
"מה יש כבוד בין מלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב" - זאת אומרת, מלך גדול מציירים אותו יושב. "כך אמרו ישראל, באמת עד שלא בראת העולם היית אתה, ומשבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ" (חבקוק ג, ו) אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הווי אומר נכון כסאך מאז באז ישיר". ריבונו של עולם היה תמיד, קודם שנברא העולם, וגם אחרי שנברא, אבל רק לאחר הנס של קריעת ים סוף נתיישב כביכול במלכותו.
נס קריעת ים סוף היה נס גדול יותר מעשרת המכות במצרים, כפי שחז"ל אומרים שעל כל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים לקו עוד יותר בים סוף. אם במצרים לקו עשר מכות, בקריעת ים סוף לקו חמישים מכות, ואם במצרים לקו חמישים מכות, על הים לקו חמישים ומאתים מכות. זה היה נס כזה גדול, שכל העולם נוכח בו, כמו שאנחנו אומרים בשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, טו).
הקדושת לוי מביא את הפסוק "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם... וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה", והוא שואל, מה החידוש - אם הם רואים את היד הגדולה שהקב"ה עושה, ברור שהם יאמינו, למה צריך לציין את זה. ועוד קושיה, למה נאמר 'אז ישיר' בלשון עתיד, היה צריך לומר 'אז שר משה' בלשון עבר. וגם 'אז' הוא אומר שזה ביטוי שתמיד משתמשים בו על העבר, והתורה מדברת על ההווה, והיה צריך להיות כתוב 'וישירו את השירה הזאת'.
אז ישיר - האמונה שקודם הנס
מסביר הקדושת לוי, על פי הפסוק "הָייְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (תהילים קיד, ב) אומרים חז"ל, שהייתה יהודה לקדשו זה נחשון בן עמינדב שהוא משבט יהודה, והוא קפץ אל תוך הים ובא עד צווארו במים ואמר "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהילים סט, ב). הוא נהג במסירות נפש. הקב"ה אמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו) והוא קופץ לים. בשעה שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים, הוא היה בטוח באמונה גדולה שהקב"ה עומד לעשות ניסים ונפלאות. והביטחון היה כל כך גדול, שכבר התכוננו לשירה עוד לפני שהנס הופיע. כמו שכתב רש"י על הפסוק: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ), מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים. הם התכוננו עוד לפני שנעשו הניסים. היו בטוחים שהקב"ה יעשה ניסים, והכינו את כל התזמורת. וכך גם מפרש רש"י על הפסוק בתהילים "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (תהילים יח, ד). שדוד המלך אומר קודם 'מהולל אקרא ה', ואחר כך 'מן אויבי אוושע', היה צריך להיות כתוב הפוך, מן אויבי אוושע, ואז אני מהלל את ה', אחרי שנושעים מודים. אבל דוד המלך לא צריך להיוושע כדי להלל. מכיוון שהוא בטוח שהוא יוושע, אז מראש הוא מהלל את ה', ואומר שירה לפני הישועה. וגם כאן על ים סוף, ישראל ברוב ביטחונם בקב"ה שיבקע הים, הם האמינו בה' ובזכות האמונה, אומרים חז"ל, זכו ישראל שהים נבקע. צריכים לקרוא את הפסוק 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו... אז ישיר' אז לפני כן הם כבר תכננו שהם ישירו. וכשהקב"ה אומר לישראל להיכנס לים, הם כבר מתכננים את השירה. עוד לא קרה שום דבר, עוד הצרה הייתה בשיא עוצמתה, הרי אי אפשר לתאר את הצרה הגדולה שהייתה לישראל באותו הרגע. פרעה מגיע ורודף אחרי ישראל, ומלפנים הים, זו הייתה צרה איומה. היו בטוחים שזו שואה, אין מוצא, ולא יהיו ישראל. המצרים מצד אחד, הים מצד שני, אין שום פתרון. כמו שחז"ל מתארים לנו: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" (שיר השירים ב, יד) היונה בורחת מהנץ ונכנסת לחגוי הסלע ושם יש נחש, והיא לא יכולה להיכנס פנימה כי הנחש נמצא בפנים, ואינה יכולה לצאת החוצה כי הנץ בחוץ ויכול לפגוע בה, ואז היא זועקת. זועקת לה'. ישראל זועקים במצב של ייאוש גמור, אין שום סיכוי עכשיו להצלה, והמצרים אחרי שקיבלו כל כך הרבה מכות, באים עכשיו עם שנאה איומה ורצון לפגוע בישראל, ואין שום תקווה, ופתאום קורה נס כזה גדול, אין מצרים, אין סכנה, אין האיום הנורא, ונהייתה ישועה גדולה ומוחלטת. זה היה טיפול שהקב"ה טיפל בישראל, טיפול מיוחד.
האמונה התפרצה בעוצמות אדירות. מצד אחד, כמו שאמר ה'קדושת לוי' האמונה הייתה כבר לפני כן, ומצד שני גם כתוצאה מהנס האמונה נהייתה אדירה. זה היה טיפול במכת חשמל, פתאום מקבלים איזה זעזוע כזה גדול, וכאילו כל הקלקולים שהיו להם, כל הספקות, כל ההשפעות הזרות, הכל מתבטל, ויאמינו בה'. האמונה הזאת כבר הייתה מקודם. מקודם כבר היו כאלה שהאמינו, לא כולם, אבל היו כאלה שכבר תכננו לשיר. ואומר ה'קדושת לוי' שהאמונה הזאת, היא בעצם הכיסא של ה', כלומר שישראל מאמינים, הם נושאים את שם ה' בעולם. "נכון כסאך מאז", מהאמונה הגדולה שישראל האמינו עוד לפני הנס, "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהילים צג, ב).
המדרש אמר מאז השירה, מאז ישיר, ישראל שרים והם משבחים את ריבונו של עולם. הכיסא זה עם ישראל, שנושא את שם ה' בעולם בכל הדורות. זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד 'נכון כסאך מאז', בזכות האמונה של המאמינים הגדולים, כמו שאומר הקדושת לוי, שכבר האמינו לפני כן. לא צריך את הנס כדי שיאמינו, האמינו והנס בא כתוצאה מהאמונה. ונכונים שני הדברים, גם הנס בא כתוצאה מהאמונה, וגם כתוצאה מהנס התגברה עוד יותר האמונה והגיעה לגדולה מיוחדת במינה.
השירה מביאה את הגאולה
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (שמות טו, א). והשירה הזאת לא פוסקת, והיא נמשכת ונמשכת. והזוהר אומר שמי ששר את השירה ומתכוון כמו שצריך, אז הוא זוכה לגאולה, כי השירה הזאת מבטיחה לנו את הגאולה העתידה.

יציאת מצרים
מתוך "קול צופיך" גיליון 296
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | שבט התשס"ה
מעלת ישראל בקריעת ים סוף – למעלה מן המלאכים
כלי יקר פרשת בשלח חלק ב'
הרב חיים כץ | ח' שבט תשפ"ה

רעיונות לפרשת בשלח
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ו-תשס"א

אומנות החינוך
ההרגל קובע את החינוך בנפש והופך את המתחנך לאומן
הרב שמעון כהן | שבט תשע"ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (1)
שיעור מס' 90
ט"ו סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
ראיית המבט השלם
החשיבות של לימוד אמונה
איך עושים קידוש?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הלכות שטיפת כלים בשבת
חידוש כוחות העולם
האם מותר לפנות למקובלים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
סוד ההתחדשות של יצחק