ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- וילך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נפתח ב"כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'' (שופטים ה, לא) (לאחר חיסול מנהיג החיזבאללה), בשורות טובות, קידוש ה'. ברוך ה', זה כבר כמה ימים טובים שהקב"ה מראה את אהבתו אלינו באופן גלוי. הוא אוהב אותנו תמיד, לפעמים האהבה היא "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב). ולפעמים זה מופיע בטוב ה' שמתגלה אלינו אחרי הרבה ייסורים והתמודדויות, ברוך ה'.
מהות מצוות כתיבת ספר תורה
בפרשת וילך מופיעה מצוות כתיבת ספר תורה. כל אדם צריך לכתוב לו ספר תורה, אפילו מי שאביו הוריש לו ספר תורה, חייב לכתוב בעצמו ספר תורה. לכאורה אם יש לו ספר תורה, ויכול להיות שגם הסבא שלו הוריש לו ספר תורה אז יש לו כבר שניים, למה הוא צריך לכתוב בעצמו ספר תורה נוסף? וגם אם הוא קונה ספר תורה, זה כמו חוטף מצווה מהשוק, זה לא לכתחילה. לכתחילה הוא צריך בעצמו לכתוב ספר תורה. אם הוא לא יכול לכתוב, יכול למנות שליח שיכתוב לו, וזה לא דומה לקונה ספר תורה מהשוק, כי למנות שליח שיכתוב, זו שליחות, ושלוחו של אדם כמותו, אז הוא כאילו הוא כתב.
למה אדם בעצמו צריך לכתוב ספר תורה - יש בזה רעיון עמוק, כל כתב יד הוא שונה מהשני. אדם ניכר בכתב ידו, לא רק שהוא שונה בכתב יד מהשני, אלא אפשר לפי כתב היד להכיר את האדם. כתב היד מבטא את המהות של האדם, את האופי ואת התכונות שלו. ואדם מצווה לכתוב ספר תורה כדי לבטא את המהות התורנית שלו בכתב היד. זאת אומרת, כשאדם כותב ספר תורה, הוא מופיע את התורה המיוחדת שלו, את התורה המהותית שלו, כי כל אחד מבין את התורה באופן שהוא מבין. זה עניינה של הכתיבה.
ספר תורה של חיי האדם
אבל יש עוד ספר תורה. כל מה שאדם עושה מעשיו נכתבים. אדם כותב בימי חייו את המעשים שלו. כל חייו כתובים, זה הספר שלו. וזה צריך להיות ספר התורה שלו. כלומר, החיים צריכים להיות חיי תורה. והחיים האלה נכתבים כמו שאמרו חכמים (אבות פרק ב משנה א) 'וכל מעשיך בספר נכתבים'. אז יש פרקים שונים, כל שנה פרק חדש, יש תתי פרקים, כל חודש, כל שבוע, כל יום, מעשי אדם נכתבים. זאת אומרת, מה שאדם עושה זה נשאר. היום אנחנו יודעים שזה לא רק נכתב זה גם מצולם. כשאדם מדבר זה גם נשמע, ואחר כך הוא לא יכול להגיד אחרי זמן 'לא אמרתי', אפשר להראות איך הכול כתוב, הכול צולם, הכול קיים. זאת האחריות של האדם על מעשיו.
נכון כל אדם גם הוא עשה מעשים שאינם כהוגן, הוא יכול לחזור בתשובה. ואם התשובה תהיה מאהבה, הזדונות נהפכות לזכויות (יומא פו:) ויהיה כתוב שכל העוונות נהפכו לזכויות. ואם התשובה מיראה, הזדונות נהפכים רק לשגגות (יומא שם), וזה ייכתב באופן כזה.
אדם צריך לזכור שרואים את כל מה שהוא עושה. היום זה כל כך פשוט ומוחשי. אדם הולך ברחוב ולא מעז לעשות דברים כי הוא מצולם. וכך קל מאד להבין שריבונו של עולם הוא יודע והוא שומע והוא רואה והכול גלוי לפניו. 'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' (משנה אבות פרק ב משנה א).
העדים על מעשי האדם
מי מעיד על האדם, אומרים חז"ל ""הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט) התורה היא עדות כמו שכתוב: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.. וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (דברים לא, כו). "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שם פס' כח), "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). כלומר, יש עדים שמעידים, יש מציאות עובדתית, יש נוכחות של העדים שרואים כל מה שנעשה. והזוהר אומר בפרשת שופטים, מי מעיד על האדם - קירות ביתו, אנשי ביתו, רמ"ח איברים שלו. רשע, עוונותיו חקוקים על עצמותיו. צדיק, זכויותיו חקוקים על עצמותיו. ולכן אמר דוד: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, י). שואל הזוהר ולמה דווקא חקוק על העצמות - והוא עונה כי העצמות הן לבנות והכתיבה היא שחורה אז כדי שהכתיבה תהיה ניכרת אז העוונות כביכול רשומים על העצמות. הכתיבה על העצמות היא בעצם ביטוי להתנהגות של האדם.
ממשיך הזוהר ואומר ולא עוד אלא שיש שני עדים עין רואה ואוזן שומעת ובית דין סופר ודן. ולא עוד אלא השמש וירח מעידים כמו שהעמידו "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא, ד). ביום שהירח מתכסה והשטן תובע דין לפני ריבונו של עולם, והוא אומר הבו עדים והוא מביא את השמש אבל העד השני מתכסה. בא להביא את הירח, והירח מתכסה. כלומר, זה ציור כזה שבבית דין של מעלה יש עדויות אבל העד השני לא רוצה להעיד, ועד אחד לא נאמן. זה שנאמר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט). השמיים הם כביכול ריבונו של עולם והארץ היא השכינה, והם מעידים. כך הגמרא אומרת גם במסכת תענית דף יא. קורות ביתו של אדם מעידים עליו, והמלאכים המלווים אותו מעידים, ונשמתו מעידה, ואיבריו של אדם מעידים שנאמר: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ד' (ישעיהו מג, י). ובשעת פטירתו של האדם לבית עולמו, כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו: כך עשית ביום פלוני במקום פלוני והוא אומר הן, והם אומרים לו חתום והוא חותם.
כל דברי החכמים הללו, מלמדים אותנו להיות ערניים ולדעת שכל מעשי האדם הם פועלים בעולם.
עדי קיום ועדי ראיה – ביחס לתורה ושמים וארץ
הרב אומר במאורות האיתנים בעמ' ר"ב התורה היא עדות כמו שכתוב בסוף פרשת וילך, שהשמיים והארץ הם עדים. אז יש שני סוגי עדויות, יש עדות קיום כפי שלמדנו לגבי קידושין, שהקידושין לא מתקיימים בלי העדים. זה לא עדים שתפקידם להעיד מה היה, אלא תפקידם ליצור את המציאות. ויש עדים שתפקידם לגלות ולברר מה הייתה המציאות. לא איברי סהדי אלא לשיקרי, כשיש הכחשה בין האנשים ולא יודעים מה הייתה העובדה, צריכים עדים שיעידו מה קרה בדיוק, אלו עדי ראיה. ויש עדי קיום שהם יוצרים את המציאות. התורה היא עדות קיום, היא יוצרת את המציאות, היא יוצרת את הקשר בין ישראל לאבינו שבשמיים, היא בחינת עדי קיום. והשמיים והארץ הם עדים למה שקורה. כשצריכים לעמוד במשפט, השמיים והארץ מעידים.
בין עדים של משה רבינו לעדים של ישעיהו
הגאון מווילנא אומר בפרשת האזינו על הפסוק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). ובחזון ישעיהו בן אמוץ נאמר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א, ב) מסביר המדרש (ילקוט שמעוני האזינו) שמשה רבינו היה קרוב לשמיים, לכן הוא אומר 'האזינו השמיים', ורחוק מהארץ, ולכן הוא אומר 'ותשמע הארץ'. לשון האזנה מקרוב ולשון שמיעה מרחוק. וישעיהו שנמצא במקום אחר והיה רחוק מהשמים, אומר לשון שמיעה ביחס לשמים, ולשון האזנה על הארץ. זאת אומרת, כל אחד לפי המקום והמדרגה שלו. ומסביר הגאון מווילנא, יש עדים בזמן שעושים הסכם, ואחר כך יש עדים שרואים אם ההסכם ממומש. משה מדבר על העדות בהתחלה שהקב"ה מצווה את ישראל לעשות את רצונו. וישעיהו מדבר שהקב"ה בא אחר כך לדון האם ישראל עשו כמו שצווה אותם לעשות.
שתי רשימות בערב ראש השנה - מעשים טובים ושליליים
אנחנו נמצאים ארבעה ימים לפני ראש השנה. בפעמים הקודמות בפרשת כי תבוא, אמרי שכשאדם בא ומתוודה לפני ריבונו של עולם, אז יש שני סוגים של וידויים. יש וידוי "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יד). סוג של וידוי מעניין. אדם בא בשנה הרביעית לאחר השנה השלישית, סוף תקופת המעשרות, ומתוודה לקב"ה על וידוי מעשרות שהוא הביא את כל מה שהיה צריך להביא. הוא מתוודה ואומר שהוא עשה: "כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם כו, יג). ויש גם פירוט. איזה מין וידוי זה?! וידוי זה כאשר אדם מתוודה על מה שהוא חטא והוא מצטער. אבל מה הוידוי להגיד "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי", לכאורה זה לא וידוי, והתשובה שכן, יכול להיות גם וידוי כזה.
האדם צריך לדעת שהוא עושה גם דברים טובים. ולכן כשהוא עושה חשבון נפש בערב ראש השנה, הוא צריך לעשות שתי רשימות. רשימה אחת של הדברים הטובים שהוא עשה. תפילות, תלמוד תורה, גמילות חסדים, מצוות שהוא קיים, שבת ויום טוב, תפילין וציצית וכו'. אדם מקיים הרבה מצוות והוא בא עם זה לפני ריבונו של עולם. ואומר ריבונו של עולם, השתדלתי ועשיתי כהנה וכהנה מצוות, וגם יש לי עוד רשימה שהיו גם נפילות, והוא בא להתוודות לפני הקב"ה על הנפילות.
וידוי אמיתי – לדעת מה נכון ומה לא נכון
ואנחנו ברוך ה' זכינו, שאף אחד לא עבר עבירה בכוונה מפני שהוא רוצה לעבור עבירה, ואפילו הייתי אומר שאף אחד לא עבר עבירה כי לא אכפת לו. כי יש מצב כזה שאדם עובר עברה במזיד אבל לא להכעיס, אבל לא אכפת לו לאכול דבר אסור, לא אכפת לו לעשות דברים אחרים. אני חושב בתוך כל החבורה הזאת שיושבת פה לא קרה כדבר הזה. מה יכול לקרות - שאדם עשה דברים שהוא בעצם לא רצה לעשות אותם, ולא היה לו כוח להתגבר או מצד עצלות שלא היה לו כוח לקום להתגבר לשקוד על התורה, להתפלל בזמן וכדומה, או מצד שנכשל בהרהורים רעים ומחשבות לא טובות, הוא לא רצה את המחשבות האלה, אבל לא הצליח לסלקם פני שיצרו התגבר עליו. אז אדם לא צריך להרגיש כשהוא בא לפני ריבונו של עולם כאילו הוא לא היה בסדר לגמרי, כי אדם צריך לדעת את המקום הנכון שלו. לא לחשוב שהוא פחות ממה שהוא ולא לחשוב שהוא יותר ממה שהוא. להיות אמיתי, ולהגיד ריבונו של עולם, השתדלתי הרבה, אבל אני יודע שהדברים המעטים שלא נעשו כפי שצריך לעשות, או שנעשו ולא היה צריך לעשות אותם, הם מכתימים את עבודת ה' שלי. ועל זה בא האדם להתוודות. ובוידוי צריך להרגיש אי נעימות. כשאנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם, אנחנו לא מדברים לעצמנו, אנחנו מדברים אליו, לריבונו של עולם. וכשאדם מתוודה הוא צריך להרגיש צער גדול מאוד, להרגיש לא נעים. כמו שלא נעים לאדם לגשת לחבר שהוא פגע בו ולבקש ממנו סליחה, ועל אחת כמה וכמה לא נעים לגשת לרב ולהגיד לו אני התנהגתי לא יפה, ואני מצטער, אני רוצה לבקש סליחה. זה מאד לא נעים. אני שמעתי פעם, שלפעמים אדם הולך עד ביתו של הרב, מגיע לדלת, אין לו אומץ להיכנס, והוא חוזר הביתה, והוא חוזר כמה פעמים עד שבסוף הוא מעיז לדבר, זה לא נעים. וכלפי שמיא כל שכן שצריך להיות לא נעים, צריך שהוידוי יהיה וידוי אמיתי.
אנחנו נכנסים לימי הסליחות, שחלק גדול כבר התחילו לומר סליחות מוקדם מראש חודש אלול, ועכשיו כולנו נגיד סליחות. וזה צריך להיות מעומקא דליבא. אבל מעומקא דליבא כמו שאני אומר באמיתיות, ולא להרגיש שאנחנו רק חוטאים.
סיבת החזרה בווידוי על חטאים משנים קודמות
חז"ל אומרים (יומא פו:) שמי שמתוודה ביום הכיפורים זה חוזר ומתוודה ביום כיפור הבא, וה דעה אחת. דעה שנייה אומרת שחטאים שכבר התוודה אדם עליהם ביום כיפור אין להתוודות עליהם שוב ביום כיפור הבא אחריו, מפני שזה ככלב שב על קיאו, מה אתה לא מתבייש, פעם אחת בקשת, מספיק. אתה עוד פעם מזכיר את החטא, זה לא יפה, זה לא כבוד שמיים. לדעה הזאת עוד פעם לפרט את החטא, זה עוד פעם לגלות דברים שפגעו בכבוד שמיים ומיעטו כבוד שמיים. אל תחזור על זה. דעה אחרת, שגם נפסקה הלכה כמותה, אומרת שכן לחזור על וידוי שאדם כבר אמר, ולמה זה לא נחשב ככלב שב על קיאו - כי כשאדם בא ביום כיפורים הבא להתוודות, הוא במדרגה אחרת. הוא לא במדרגה שהיה בשנה הקודמת. הוא במדרגה אחרת ועכשיו הוא מבין יותר את החומרה של מה שהוא עשה. בשנה הקודמת הוא לא היה במקום הזה והוא לא הבין מספיק את החומרה, כעת הוא מבין יותר כמה זה היה חמור. לכן הוא חייב עוד פעם להתוודות ולבקש סליחה. וכך ההנחה הפשוטה שאדם עולה ומתקדם משנה לשנה, ולכן כל שנה ושנה הווידוי שלו גם על מה שכבר התוודה, זה וידוי חדש, כי הוא מבין יותר את חומרת הקלקולים שגרם החטא. מבין את חומרת הלכלוך, הזוהמה והטומאה שגרם החטא, וזה צער חדש שלא היה מקודם. זה עניינו של האדם להיות תמיד בתהליך של התקדמות.
להרגיש את נוכחות ה' בתפילה
אנחנו מתקרבים לימים הנוראים, ליום הדין. צריך להרגיש כשאנחנו מתפללים, אנחנו עומדים לפני ה'. לא בכדי חכמים תיקנו לנו סגנון כזה של לשון של נוכח שאנחנו מדברים לפני ה', מדברים אל ה', כדי שנרגיש ממש את העובדה הזאת שאנחנו עומדים לפניו ומדברים לפניו, והוא שומע אותנו והוא רואה אותנו וכל מעשינו בעזרת ה' יכתבו כמעשים טובים. "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו" (מלאכי ג, טז). יש דיבורים טובים שנכתבים. הספר הזה הוא לא רק ספר של העבירות, הוא ספר שנכתב בו הכול, 'כל מעשיך בספר נכתבים'.
נסיים בזה שהימים האלה, שהם ימים מעטים מאוד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. נזכה להתקדם בימים האלה, להתרומם מעלה מעלה, ולבוא לימים הנוראים הבאים לקראתנו מוכנים. אלו לא ימים פרטיים, כי אנחנו נמצאים במצב הזה המיוחד של המלחמה. ולכן נעשה את הימים האלה ימים גדולים איכותיים מאוד, ונזכה שהשנה הבאה תהיה שנה של גאולה שלמה במהרה בימינו.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
