ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- ענג שבת
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אליעזר בן חנה וחיים דורף ז"ל
ערב שבת קודש
פרשת חיי שרה - תולדות
עלון מס' 3 (שנה שלושים ותשע) (1370)
כ"א במרחשון ה'תשפ"ה (22.11.2024)
מועדי השבת חיי שרה
ענג שבת (309)
רבנים שונים
274 - עונג שבת פרשת לך-לך וירא
275 - עונג שבת פרשת חיי שרה-תולדות
276 - עונג שבת פרשות ויצא-וישלח
טען עוד
י-ם 16.01– 17.15
ת"א 16.15 – 17.17
חיפה 16.05 – 17.15
ב"ש 16.20 – 17.19
אילת 16.13 – 17.17
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת חיי שרה – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.42 – 4.47
זמן הנחת תפילין 5.27 – 5.33
הנץ החמה (מישור) 6.17 – 6.23
הנץ החמה (הנראה) 6.23 – 6.29
ס"ז ק"ש מג"א 8.05 – 8.08
ס"ז ק"ש הגר"א 8.51 – 8.54
חצות היום 11.27 – 11.30
מנחה גדולה 11.58 – 12.00
שקיעת החמה 16.37 – 16.36
צאת הכוכבים ב' 17.27 – 17.26
דף יומי: בבא בתרא קנא - קנז
מועדי השבת תולדות
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.00– 17.15
ת"א 16.14 – 17.16
חיפה 16.03 – 17.14
ב"ש 16.18 – 17.18
אילת 16.11 – 17.16
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת תולדות – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.48 – 4.52
זמן הנחת תפילין 5.34 – 5.38
הנץ החמה (מישור) 6.24 – 6.28
הנץ החמה (הנראה) 6.29 – 6.34
ס"ז ק"ש מג"א 8.08 – 8.12
ס"ז ק"ש הגר"א 8.55 – 8.59
חצות היום 11.30 – 11.32
מנחה גדולה 12.00 – 12.03
שקיעת החמה 16.36 – 16.36
צאת הכוכבים ב' 17.26 – 17.26
דף יומי: בבא בתרא קנח - קסד
לעילוי נשמת דר' אריה בן יוסף ורעייתו גב' ג'ינה בת שמעון, גולדשמיד. יהי זכרם ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ נחמה חיה כהן ע"ה, בת יצחק משה קרוטהמר ז"ל, נפטרה ב-ב' בכסלו תשע"ז, יהי זכרה ברוך!
יצחק ורבקה – 'עזר כנגדו'
פרשת חיי שרה מפגישה אותנו לראשונה עם סיפור שידוכין. אברהם שולח את עבדו כדי למצוא אישה ליצחק בנו. בנות כנען אינן באות בחשבון מבחינת אברהם, ולכן נשלח העבד עד חרן כדי להביא ליצחק אישה ראויה. הסיפור בחרן נראה כהצלחה מסחררת של העבד. בסיעתא דשמיא הוא נפגש על הבאר עם רבקה, הכלה המיועדת, ומכאן ואילך היא שותפה פעילה במעשי העבד. היא מכניסה אותו לביתה ומארחת, ואפילו כאשר מבקשת המשפחה עיכוב של ימים או עשור, היא מבטלת את דבריהם במילה אחת ויוצאת לדרך עם העבד (בראשית כד,נח-נט): וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה? וַתֹּאמֶר: אֵלֵךְ! וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם...
דוקא על רגע התנהלותה הנמרצת של רבקה בחרן, פגישתה הראשונה עם יצחק מעוררת קושי (שם, סד-סה): וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.
יש להניח שרבקה לא שאלה את העבד על כל עובר אורח. היא כנראה הבינה שיש כאן איש מיוחד, ושמא לפניה החתן המיועד. אלא שאם כן יש לתמוה על השימוש במילה 'הַלָּזֶה' ככינוי ליצחק. מילה זו מופיעה עוד פעם אחת בלבד בתורה (וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא) ועוד פעם נוספת בישעיהו ( הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?!). בשני המופעים הנ"ל משמשת המילה כביטוי מזלזל של חוסר הערכה. הן אצל אחי יוסף, בעל החלומות, רגע לפני שישליכו אותו לבור, והן אצל ישעיהו הנביא שמוכיח את ישראל על צום שאינו מגובה בשינוי עמוק ואמיתי של תשובה המבוססת על נתינה ועזרה לנזקקים. אם כך, על מה תמהה רבקה? מה ראתה ביצחק שעורר את פליאתה ואולי אפילו להפגין יחס שאינו מכבד כלפיו?
מקריאת הפרשה נעמוד על המידה המרכזית שמחפש העבד בכלה (בראשית כד, יד): וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. נתינה לאחר, חסד וגמילות חסדים הן המידות אחריהן תר העבד. את התכונות הללו נמצא בד"כ אצל אנשים חברותיים שחיי הקהילה הם אבן יסוד בהווייתם ומתוך כך עסוקים בעשייה למען הכלל. זוהי רבקה, וכמי ששמעה בבית אביה סיפורים על אברהם, דודו הגדול של אביה, היא מדמיינת לעצמה את הבית אותו היא עומדת להקים עם יצחק כבית שהחסד יעמוד בתשתיתו. יכול להיות שהמפגש הראשון שלהם, כאשר היא מתבוננת בו מרחוק, מעלה בה ספקות לגבי החלטתה ללכת מחרן. היא פוגשת כאן את יצחק כאדם מתבודד (מחז"ל למדנו שברגעים אלו תיקן יצחק תפילת מנחה) ששוהה בשדה – "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (שם סג). מדוע הוא לבד? מדוע הוא אינו פועל ועושה בתוך הקהילה ולמענה? האם אין כאן 'מקח טעות' בהליכתי? אכן שונים הם יצחק ורבקה זו מזה. אך אין בדבר כדי ליצור ניגוד אלא להיפך. פעמים שהשוני מייצר השלמה שמביא לזוגיות מיוחדת. כך כותב החת"ם סופר בפירושו 'תורת משה' (שם, יד):
על פי מה שכתבו המפרשים על הפסוק 'אעשה לו עזר כנגדו ' (לעיל ב' י"ח), שאם האשה היא מתנגדת בטבעה לטבעו של הבעל עי"ז היא עזרו, כי לא טוב אם שניהם הם וותרנים ופזרנים... יצחק שהיה במדת הדין פחד יצחק, טוב מאד שתהיה אשתו במדת החסד גומלת חסדים טובים...הרב ארי סט, רב קיבוץ סעד
דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת חיי שרה
ההפטרה: "והמלך דוד זקן" (מלכים א' א, א).
משיב הרוח ומוריד הגשם ספק טעה
מיום שבת קודש זה אם ספק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אינו חוזר, כי הוחזק לומר במשך 30 ימים משמחת תורה עד לשבת חיי שרה. וכן אם אמר 90 פעמים "מחיה מתים אתה, רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם, אינו חוזר עוד מספק. 90 פעם זה יחיד שמתפלל 3 תפילות ביום וגם תפילת מוסף שבודאי אמר 90 פעם, ויש סוברים שצריך 91 פעמים. לכן שליח ציבור שאמר עוד כמה פעמים מוחזק כבר לפני כן.
יום חמישי: אומרים במנחה יום כיפור קטן. אומרים אבינו מלכנו ותחנון.
יום כפור קטן ממאמרי הרב חיים זוננפלד זצ"ל ב"ענג שבת"
רבי משה קורדובירו היה קורא לערב חודש בשם 'יום כפור קטן' ואנשי מעשה נוהגים להתענות בו. טעם לדבר, כי ראש חודש הוא יום כפרה על עוונות החודש שעבר, שהרי מקריבים בו שעיר החטאת, וכפי שאומרים במוסף של ראש חודש 'זמן כפרה לכל תולדותם'.
המתענים בו אומרים בתפילת מנחה סדר סליחות הנקרא 'יום כפור קטן' וקוראים בתורה כבתענית ציבור. אך אף רבים שאינם מתענים אומרים את סדר הסליחות עם תפילת מנחה.
כתב המגן אברהם, כי מנהג טוב לומר את סדר הסליחות לפני תפילת מנחה, כי מן המנחה ולמעלה חל ראש חודש (ולכן אין אומרים תחנון), אך הרוב נוהג להתפלל מנחה בתוך סדר הסליחות, כמודפס בסידורים (ולא יפה עשו בסידורים החדשים, שהשמיטו את סדרי הסליחות לתעניות וכו').
כשראש חודש חל בשבת או ביום ראשון, מקדימים יום כיפור קטן ליום חמישי שלפניהם, שאין אומרים סליחות בשבת ובמנחה של ערב שבת.
אין אומרים 'יום כפור קטן' בערב ראש חודש חשון ובערב ראש חודש אייר, החלים בחודשים שאין מתענים בהם; בערב ראש חודש טבת, שחל בימי החנוכה; ולפני חודש תשרי, שאף אין מברכים עליו. וסימן לדבר: חטאת – ראשי תיבות: חשון, טבת, אייר, תשרי.
מלבד ייחודו העצמי של 'יום כפור קטן', ייחסו סגוליות רבה לסליחות אלו להגן ולהציל מפני כל מיני גזירות רעות ופורענויות.
שבת פרשת תולדות
ההפטרה: "מחר חודש" (שמואל א' כ, יח).
מברכים החודש: כסלו
ראש חודש כסלו ביום הראשון וביום השני הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
בהכרזת יום ראש חודש קורא ש"ץ את היום, או הימים, שיחול ראש חודש, לאמר: ראש חודש כסלו ביום הראשון - יש להוסיף ה הידיעה.
המולד: מוצאי שבת קודש שעה 4, 49 דקות, ו-15 חלקים.
אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים נשמות.
במנחה אין אומרים "צדקתך".
מוצש"ק ערב ראש חודש : המשיך סעודה שלישית לתוך מוצאי שבת, אם לא אכל פת בלילה ועדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל אומר "רצה" בברכת המזון ולא אומר יעלה ויבוא. מי שכן אכל פת גם בלילה הכניס עצמו למחלוקת מה לומר בברכת המזון. המג"א: אומר יעלה ויבוא ולא אומר רצה. הט"ז: אומר רצה ויעלה ויבוא. הב"ח: אומר רצה ולא אומר יעלה ויבוא. לכן טוב להזהר בשבת זו שלא להמשיך לאכול בסעודתו פת בלילה.
יום ראשון ושני ראש חודש: בערבית יעלה ויבוא. בשחרית: חצי הלל, קדיש שלם. שיר של יום. ברכי נפשי. קריאה בתורה. למוסף חולצים התפילין (שולחן ערוך תכג, ד. משנה ברורה כה, נט).
'יעלה ויבוא' בתפילות ראש החודש
יש הבדל בין שמונה-עשרה של ערבית לשמונה-עשרה של שחרית ומנחה לגבי השוכח לומר 'יעלה ויבוא'. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' ומסיים את הברכה. אך אם כבר הזכיר את שם ה', ממשיך בתפילתו ואינו חוזר. הנימוק לכך הוא, משום שאין מקדשים את החודש בלילה.
אבל השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או בתפילת מנחה, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' כנ"ל. ואם הזכיר כבר את שם ה', מסיים 'למדני חוקיך' (במקום 'המחזיר שכינתו לציון'), וחוזר ואומר 'יעלה ויבוא'... 'ותחזינה' וגומר את הברכה.
אם כבר סיים ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' ועדיין לא פתח במלה 'מודים' של הברכה הבאה אומר במקום זה 'יעלה ויבוא' וממשיך 'מודים אנחנו לך'. הנימוק לכך, כי כל עוד לא פתח בברכה שלאחריה, נחשב לו כעומד עדיין בברכה הקודמת, אך אינו חוזר, כיון שכבר חתם את הברכה עם שם ה'. הנזכר אחרי שהתחיל 'מודים' ואילך שלא אמר 'יעלה ויבוא', כל עוד לא סיים תפילתו חוזר ל'רצה' ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך כסדר התפילה עד גמירא. נזכר אחרי הפסוק 'יהיו לרצון' (השני - לפני 'עושה שלום'), חוזר לתחילת שמונה-עשרה, אף כי לא עקר רגליו ואמר 'עושה שלום'.
החוזר לראש התפילה חוזר ואומר תחילה 'ה' שפתי תפתח'.
'יעלה ויבוא' / טרחא דציבורא
שליח ציבור ששכח לומר 'יעלה ויבוא', כל עוד לא סיים חזרת הש"ץ דינו כדין היחיד ששכח. אך אם סיים כבר את חזרת הש"ץ, מפני טורח הציבור שוב אינו חוזר מראש התפילה, אלא סומך על תפילת מוסף שעתיד להתפלל. אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת לחש שלו, אינו חוזר, הוא יוצא חובתו בתפילה שחוזר בחזרת הש"ץ. (שולחן ערוך, אורח חיים קכו, ד).
הלל
מנהג האשכנזים לברך על הלל בראש חודש ''לקרוא את ההלל'', אך הספרדים אין מברכים על ההלל בר''ח. ואין לספרדי לשנות ממנהגינו המיוסד על פי דעת הרמב''ם ומרן השלחן ערוך. גם יוצאי מרוקו צריכים לנהוג כאן בארץ ישראל כפי המנהג בארץ ישראל, שלא לברך על ההלל בראש חודש.
ספרדי המתפלל בבית כנסת של אשכנזים בראש חודש, ועבר לפני התיבה כשליח צבור, אינו רשאי לברך על קריאת ההלל כמנהג אשכנז, דשב ואל תעשה עדיף, אלא יתן לאחד מהצבור שיברך על ההלל במקומו. וכן אם נוסע לחוץ לארץ למקום שנהגו לברך על ההלל, ועומד כשליח צבור, יתן לאחר לברך.
בני עדות המזרח שנהגו בחוץ לארץ לברך על ההלל בראש חודש, ועלו לארץ ישראל, עליהם לשנות ממנהגם ולנהוג כאן, בארץ ישראל, כמנהג כל יתר עדות המזרח שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו של השלחן ערוך. ואם טעה ובירך על ההלל, יאמר מיד ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'', שיש אומרים שלספרדים זה ברכה לבטלה. (ילקוט יוסף, יביע אומר, שותי חוה דעה)
ברכת / קדוש הלבנה
מליל חמישי ד' בכסלו ועד ליל שני ט"ו בחודש.
הירח במהלכו, שלא כשמש, הוא גדל והולך או מתמעט והולך מלילה ללילה עד שהוא נעלם כליל. הופעתו של הירח מחדש לאחר היעלמותו נקרא בשם 'חידוש הלבנה'. על כן נאמר בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תכו סעיף א): "הרואה לבנה בחידושה מברך 'אשר במאמרו ברא שחקים' וכו'".
בגמרא אמרו (סנהדרין מב, א): "כל המברך על החודש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה".
אין מברכין עליה עד שיעברו 7 ימים עליה (מהמולד) (שם ס' ד), כמנהג עדות המזרח. פוסקים רבים מהאחרונים פסקו משעברו 3 ימים.
כשמברך הברכה אינו פונה אל הלבנה, אלא פניו לכיוון שמתפללים ונותן עיניו בה ומברך, וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח), כי יסתכל בה רק פעם אחת ואח"כ אסור להסתכל בלבנה.
זוית הלכתית / הרב חן שריג, דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט האם מותר להניח בשבת מחיצה בבית הכנסת במטרה להתפלל? בגמרא מסופר על שמואל שהציב בשבת מחיצה בין החצר שלו לבין זו של רב משום "צניעות" (עירובין צד, א). בגמרא שם (עירובין מד, א) כתוב שמותר להוסיף בשבת מחיצה רביעית לסוכה (מה זה מחיצה לסוכה), אך אסור להציב מחיצה שלישית כי בלעדיה הסוכה פסולה. מכאן למדנו שהעמדת מחיצה לשם צניעות מותרת בשבת אך מחיצה המאפשרת דבר שלא אפשרי בלעדיה נחשבת ל"מחיצה המתרת" ואסורה (תוספות שם). המרדכי, שחי לפני 800 שנה העיד על רבו המהר"ם מרוטנבורג, שבחדרו היו ספרי קודש ובשביל לעשות צרכיו היה צריך להעמיד מחיצה בגובה עשרה טפחים. אך בשבת כיון שזו נחשבה למחיצה המתרת, אסור היה להניח אותה ולכן היה נוהג להניחה "על המוט ומשייר בה רוחב טפח ובליל שבת פושטה למטה" כדין אהל ארעי שמותר להוסיף עליו בשבת. אך מוסיף המרדכי שאם זו מחיצה לצניעות כגון "מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים, מותר לעשותה בשבת" (שבת פרק כירה רמז, שיא). דברים אלו נפסקו הלכה למעשה. מכאן הוסיף הרמ"א (שטו, א) שאסור לעשות מחיצה בפני הנר או בפני ספרי קודש בכדי שיוכל לשמש מיטתו או לעשות צרכיו כי זו נחשבת מחיצה המתרת. אלא אם יניח חלק מהמחיצה כבר מערב שבת, אז יוכל להוסיף עליה בשבת כדין אהל ארעי שמותר להוסיף עליו. כך פסק הרמ"א (שטו, א): "וכן מותר לעשות מחיצה לפני החמה או הצנה או בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מיטתו (ד"ע), וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, אם לא שהיה מבעוד יום טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת" (מרדכי ר"פ כירה). המגן אברהם והמשנה ברורה בעקבותיו (סק"י) חידש שאם המחיצה היא מעל גובה הנר, ועל ידי כך הנר לא נראה, המחיצה מועילה מצד "כיסוי" ולכן היא מותרת בשבת. אולם אם המחיצה היא בגובה עשרה טפחים והנר גבוה ממנה ונראה מעליה אסור להציב אותה בשבת, כיוון שאז היא מועילה מצד "מחיצה" ולא מצד כיסוי. ולמרות שרבים חלקו על המג"א ניתן לסמוך עליו בשעת הדחק. ומכל מקום "ועכ"פ לכו"ע מותר לכסות הספרים בכיסוי בעלמא והיינו כלי בתוך כלי להתיר התשמיש דזה לא הוי מחיצה כלל".
לסוגיה זו יש כאמור השלכה מעשית לגבי העמדת מחיצה בשבת בין גברים לבין נשים בזמן התפילה. אם נניח שתפילה ללא מחיצה היא אסורה, הרי שהמחיצה נחשבת ל"מחיצה המתרת", אך אם נאמר שהתפילה מותרת והמחיצה נועדה לשם צניעות בתפילה, הרי שזו מחיצה לצניעות ולכן מותר להציבה בשבת. הרב פיינשטיין כתב שחובת המחיצה היא מן התורה, לדבריו הסיבה למחיצה היא לא משום כסוי הנשים ואיסור הסתכלות בהן אלא משום שלא יבואו לקלות ראש, ולכן די במחיצה שגובהה עד גובה הכתפיים כי"ח טפחים (ח"א, סימן לט). הרב מנשה קליין (משנה הלכות חלק טו סימן קיב) כתב שלרב פיינשטיין, מחיצה היא חובה מן "התורה" ולא רק מצד צניעות ולכן זו מחיצה המתרת האסורה בשבת. אולם לדברי הרב קליין מחיצה בתפילה היא מדין "צניעות" (ולכן צריכה להיות בגובה הראש) כיוון שנועדה לכסות, ולכן מותר להעמידה בשבת. הסכמת רוב הפוסקים שמחיצה בבית הכנסת היא לא מחיצה המתרת אלא נועדה לצניעות ולכן מותר להעמידה בשבת.
הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן
התפתחות מערכת המשפט מימי קדם ועד מתן תורה
בגיליונות הקודמים למדנו כי התורה מתארת מערכת הנהגה מורכבת הכוללת מלך, שופט, כהן ונביא (המכונים בקיצור מ'ש'כ'ן), וכן זקנים ונשיאים. הפעם נתמקד בשורשי מערכת המשפט, שהתפתחה עוד לפני מתן תורה.
מאז ראשית האנושות, מערכת המשפט היוותה אבן יסוד בכל חברה מתפקדת. הרמב"ם מונה את החובה להקים מערכת משפט ("דינין") כאחת משבע מצוות בני נח: "על שישה דברים נצטוה אדם, על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינין... הוסיף לנח אבר מן החי... נמצאו שבע מצוות." חובה זו כה מרכזית, שהתוספתא מציבה אותה בראש הרשימה ומפרטת: "על הדינין כיצד? כשם שישראל מצווין להושיב בתי דינין בעיירות שלהן כך בני נח מצווין להושיב בתי דינין בעיר שלהם."
מקור החובה להקמת מערכת משפט נעוץ, לפי רבי יוחנן, בפסוק הראשון המתאר חוק בתורה: "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל." במעמד זה, הקב"ה עצמו משמש כשופט, קובע חוק ומגדיר עונש על הפרתו. רבי יוחנן מוסיף ומצביע על הפסוק המתאר את אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט." כך מתגבש מודל המשלב שפיטה אלוקית עם אחריות אנושית לעשיית צדק.
עדות מרתקת להתפתחות מערכות משפט קדומות נמצאת בחוקי חמורבי. קודקס חוקים זה, שנחקק על ידי המלך חמורבי בבבל העתיקה סביב שנת 1750 לפנה"ס, התגלה בשנת 1901 בחפירות ארכיאולוגיות בעיר שושן שבאיראן. החוקים נחרטו על אסטלת בזלת בגובה 2.25 מטרים ומכילים 282 סעיפי חוק המסדירים את חיי החברה הבבלית. כפי שמציין הרב קוק: "וכי אין זה דבר מפורסם שהיה בין הראשונים יודעי דעת אלקים, נביאים וגדולי הרוח, מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיו"ב, וכי אפשר הוא שלא פעלו כלום על בני דורם?" חוקי חמורבי מגלים מערכת משפט מתוחכמת הכוללת הרכבי שופטים, כללי פסילת שופטים, דיני ראיות והוכחות, ואפילו התייחסות לטובת הילד בדיני משפחה.
הדוגמאות מחוקי חמורבי מרתקות: "שופט שפסק פסיקה סופית וחתומה, ואחר כך שינה את פסיקתו - יקראו אותו לחקירה על השינוי בפסק הדין, הוא ישלם 12 פעמים את הקנס שהוא פסק, ינשלו אותו מכס המשפט." במקרה של סכסוך על רכוש, החוק קובע: "יביא המאבד עדים שהרכוש שלו, ויביא הקונה עדים לקניה, והשופט יחליט לפי העדויות שינתנו בנוכחות אלוהים." במיוחד מעניינות ההוראות בנוגע לאלמנות: "אם אלמנה, שילדיה קטינים, רוצה להכנס לביתו של אחר - היא לא יכולה לעשות זאת בלי הסכמת שופטים... השופטים יחשבו את רכושו של בעלה הקודם, והם יתנו את הרכוש בנאמנות לבעל החדש ולאישה."
התפתחות זו של מערכת משפט הייתה כה מושרשת, שכאשר משה יצא מארמון פרעה וראה שני עברים נצים, הם מיד שאלו "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" – שאלה המעידה על הכרה עמוקה בצורך במערכת משפט מוסדרת ובסמכות שיפוטית לגיטימית.
מסע זה בזמן, מבריאת העולם דרך חוקי חמורבי ועד ערב מתן תורה, חושף תהליך מתמשך של התפתחות מערכות משפט וצדק. הוא מראה כיצד העקרונות הבסיסיים של צדק, הגינות ואחריות שיפוטית היו מושרשים עמוק בתודעה האנושית עוד לפני מתן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
