א"ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא (=לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. ל"א: בתחומא - בבית המדרש. ראשון שמעתי) 1 , דאיבעיא לן מילי מעלייתא.
אמר: מאי מילי מעלייתא?
א"ל: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך?
היכי דמי?
אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא (- זה שדר באותה חצר) דלא עביד למיגר (=אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר), זה לא נהנה (דהא שכיחי ליה בתים בחנם) וזה לא חסר (דהא לא קיימא לאגרא, ופשיטא דפטור)!
אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה (שהרי היה לו לשכור בית אחר) וזה חסר (דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני)!
לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר).
מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך (הא בלאו הכי לא מוגרת), או דלמא מצי אמר הא איתהנית (דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני)?

דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר.

אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה, אע"פ שגרם הפסד לחבירו, דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא.

ונראה דלא קשיא מידי, דסברת התוס' היא, דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בנזיקין, אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו, בזה לחוד סגי לחייבו. והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר, היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום, כיון שהלה אינו מפסיד כלל...אבל בזה נהנה וזה חסר, כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, כיון דלא שייך כאן כלל מידת סדום, כיון שמגיע לו הפסד, שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד.

אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף יב ע"ב) כופין אותו על מידת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא, שאני הכא, שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו. ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון, משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו, אבל הכא כבר דר.

ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה (=אצל שדה אביו). כי קא פלגו (עם אחיו בנכסי אביו) א"ל פליגו לי אמצראי.
אמר רבה: כגון זה כופין על מידת סדום (- זה נהנה וזה לא חסר).
מתקיף לה רב יוסף: אמרי ליה אחי מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון(=לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות. ומסתברא, הא דרב יוסף בשדה בעל, שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר שדות).
והלכתא כרב יוסף.

תנן: המקיף את חברו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית...
א"ר יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל.
טעמא, דגדר ניקף, הא מקיף - פטור! ש"מ זה נהנה וזה לא חסר - פטור!

וא"ת, ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור, אפילו עמד ניקף נמי!

וי"ל, שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה. ולא דמי לדר בחצר חבירו, דלא גלי אדעתיה אלא בחינם.

על פניו, כך הוא ביאור הדברים: בניקף יש גילוי דעת דניחא ליה, וגילוי דעת כזה הוא מספיק כדי לחייב ללא קשר להפסד של המהנה. אולם בדר בחצר חבירו, שם אין גילוי דעת ובסיס החיוב הוא עצם ההנאה, יתכן שחיוב המבוסס על הנאה גרידא אינו חל אם המהנה אינו מפסיד.

אם זו כוונת הדברים, הרי שמכאן יש לדחות את דברי הפנ"י, לפיהם בסיס החיוב בנהנה ולא חסר הוא ברור, אף שיש מקום לפטור בגלל מידת סדום! 6 אלא שלעיל כבר הראינו (ראה תוספות ד"ה הא איתהנית (כ ע"ב)) שביאורו של הפנ"י עולה בבירור מדברי תוס'!

ונראה, שכך יש לבאר את תירוץ התוס': לעיל כתבנו, שיש שני סוגי התחייבות מכללא, האחת - כאשר ברור לחלוטין שהנהנה ידע שהמהנה דורש שתלום תמורת ההנאה, והשניה - כאשר הנהנה לא ידע זאת באופן ברור, אלא שאנן סהדי, שגם אילו היה נדרש ממנו תשלום - היה משלם. ונראה, שהחילוק כאן בתוס' הוא בין שני סוגי התחייבות אלה. כאשר הנהנה יודע בודאות כי ההנאה כרוכה בתשלום, תחילת ההנאה היא התחייבות לא רק מכוח אנן סהדי אלא מכוח התחייבות מפורשת, שכן מעשה ההנאה הוא גילוי דעת על כך שהוא מקבל את ההצעה שהוצעה לו ליהנות תמורת תשלום. אולם כאשר יש לנהנה ספק אם ייאלץ לשלם, הוא מקווה שיוכל ליהנות חינם, וההתחייבות מכללא אינה מפורשת, אלא נובעת רק מכוח אנן סהדי שאילו היה נדרש היה מוכן לשלם.

מעתה: כאשר הניקף גדר את הרביעית, כיוון שברור לחלוטין שהמקיף ידרוש השתתפות, יש בכך גילוי דעת המהווה התחייבות תשלום מפורשת, קבלת הצעת המקיף לשלם תמורת הנאת הגדרות. במקרה כזה, כאשר המקיף ידרוש תשלום לא יהיה בכך משום מידת סדום, שכן יש כאן הסכם דו-צדדי לכל דבר, הנובע ממעשים ברורים, אף כי ללא דיבור, ואין צריך לומר שמימוש הסכם כזה אין בו משום מידת סדום. אולם בדר בחצר חבירו, כיוון שההתחייבות היא רק מכוח אנן סהדי, והנהנה קיווה ליהנות חינם, אין כאן הסכם דו-צדדי אלא התחייבות חד-צדדית שנוצרה ע"י הנהנה, ומימושה ע"י המהנה, שכלל לא הציע הנאה תמורת תשלום, הוא בגדר מידת סדום, וזאת למרות שהתחייבות מכוח אנן סהדי היא התחייבות של ממש.

והנה, המהרש"ל ב"ים של שלמה" הקשה על תוס' מהמשך הסוגיא (כא ע"א):

שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר: בעי מיניה מרב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא.
א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר.
ו(עוד אמר אבא מרי:) השוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון.
שמעון מאי עבידתיה?
הכי קאמר: נמצא הבית של שמעון (והוא שכרה מראובן) מעלה לו שכר (לשמעון).
תרתי (כלומר: תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי, דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון, וקאמר צריך להעלות לו שכר, ורישא קאמר אין צריך)!
הא דקיימא לאגרא (מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר), הא דלא קיימא לאגרא.