ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מצוות התלויות בארץ
- תרומות ומעשרות
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- צדקה והלוואה
שנת מעבר מתמיכה לצמיחה
בשנה רגילה העניים מתפרנסים ממתנות העניים שבשדה: לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות. שיעור הפאה הוא 1/60 (רמב"ם, הלכות מתנות עניים א, טו), שזה קרוב לשני אחוזים מן היבול. אם נניח ששיעורן של כל המתנות האחרות ביחד הוא דומה, אנו מגיעים לכארבעה אחוזים מהיבול כולו. מסתבר שכמות זו אמורה לספק ברמה בסיסית את צורכי המזון של העניים בתקופה רגילה, שאין בה עוני או עושר קיצוניים. שיעור מעשר העני הוא תשעה אחוזים מן היבול, והוא נוהג גם במינים שבהם מצוות פאה לא נוהגת (שם ב, א-ב) וגם במקרים שלא מתקיימים בהם התנאים הנדרשים למתנות העניים האחרות.
יוצא שבשנת מעשר עני, העניים מקבלים כמות גדולה פי כמה מאשר בשנה רגילה, הרבה יותר מן הצרכים המינימליים שלהם. כמות זו מאפשרת לעני לאגור מזון לשנים הבאות ובכך לזכות ל"ביטחון תזונתי". כמו כן יוכל העני בשנה כזאת לספק לעצמו דברים חשובים לו, מעבר לצרכיו המינימליים. הוא יוכל גם לטעום מעט מטעמם של חיי רווחה ולרכוש מצרכי מותרות (עיין עין איה פאה ג), ובכך להרגיש את עצמו כאדם בעל ערך שראוי לחיים טובים. הוא יוכל גם למכור את העודפים הגדולים ולהשתמש בכסף לרכישה של אמצעי ייצור או לפתיחת עסק.
על הענקת האפשרות הזאת כותב הרמב"ם: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה... או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר, 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר, החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך" (שם י, ז). אין ספק שמתן אפשרות לעני להתפרנס מיגיע כפיו אמור להיות בראש סדרי העדיפויות של מדיניות הרווחה.
עזיבה והנגשה
במעשר עני ישנו דין מיוחד: "ומעשר עני המתחלק בגורן – אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כורחו... אבל המתחלק בבית – יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה" (רמב"ם שם ו, י). את המעשר שנמצא בגורן צריכים העניים לבוא ולקחת בעצמם. בלי להתאמץ הם לא יקבלו ממנו. יש בזה מסר משמעותי לעני, שאנו שמחים לעזור לו כשהוא עוזר לעצמו. כאשר הוא טורח ללכת לשדה ולקחת משם את היבול, הוא חווה, גם אם באופן חלקי, את הטעם המתוק של מי שנהנה מיגיע כפיו.
לקיחת המעשר מן הגורן בעל כורחם של הבעלים מזכירה תפיסה עכשווית הגורסת כי "אדם מממש את אנושיותו באשר הוא תובע את זכויותיו וחותר להשיג בדרכים משפטיות את המגיע לו" (פרופ' בנימין פורת, 'האם תביעת הזכויות הכרחית?' – 'דיני ישראל' לה-לו, עמ' 362). אולם ההלכה מכוונת את העני להשקיע מאמץ גופני ולעמול כדי לקחת את המעשר, בעוד שהתפיסה העכשווית מכוונת להגשת תביעה משפטית מתוך תודעה של "מגיע לי", שהיא זרה לדרכה של תורת ישראל. לפי ההלכה אין לעני "זכות" לסיוע במובנה המשפטי, אבל בהיותו אדם שנברא בצלם אלוקים הוא ראוי לקיום הולם.
אולם יש לסייג את דברינו. אכן את מעשר העני המתחלק בגורן העני לוקח "בעל כורחו" של בעל השדה, והוא לא בא כמי שאוכל לחם חסד אלא כמי שתובע את זכותו. הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת ב, כז) מסביר שיש בזה ממד מסוים של נטילה בזכות. אולם לא מדובר על זכות ממון, שאותה אפשר לתבוע בבית המשפט, אלא על זכות מוסרית, שנתונה לעניים מכוח התפקיד שהם ממלאים בחברה האנושית.
אופן נוסף של מעשר עני הוא זה שמתחלק בבית. את המעשר הזה בעל השדה מוסמך לחלק על פי מיטב השיפוט המוסרי שלו. מאחר שישנם עניים חולים שאין בכוחם ללכת לשדה ולקחת משם את המעשר, זוהי הדרך לספק להם את פרנסתם, כסוג של אפליה מתקנת. וכך מצאנו גם בהלכות צדקה, שאם העני אינו יכול לבוא לביתו של העשיר כדי לקבל את הסיוע לידיו, על בעל הבית להביא לו את הסיוע הנדרש. ואם הוא מתבייש לקחת או לבקש, יש לפנות אליו באופנים שיאפשרו לו לקבל בדרך המתאימה לו.
שתי הדרכים לקיומה של מצוות מעשר עני נותנות ביחד מענה לבעיה מעיקה הקיימת במערכת הרווחה כיום, והיא אי מיצוי זכאויות. נזקקים שמצבם המנטלי איתן או שיש מי שיסייע להם לתבוע את מה שהם אמורים לקבל מן הרשויות, מקבלים את מה שהם זכאים לו מידי המדינה. אולם דווקא נזקקים במצב קשה יותר – שמצבם המנטלי פחות טוב ולא עומד לרשותם הון חברתי שהם יכולים להיעזר בו להגשת התביעה – נשארים בלי סיוע, מפני שהחסמים המובנים במערכת הם בלתי עבירים בשבילם. במצוות מעשר עני, אומנם מי שיכול להגיע בעצמו אל המעשר צריך להתאמץ ולקחת בידיו. אולם מי שאינו יכול לקחת - דואגים להביא לו. ברוח זו משרד הרווחה עושה מאמצים גדולים בשנים האחרונות כדי להגיע אל אותם אנשים ולהנגיש להם את מה שהם זכאים לו.
מעשר העני המתחלק בגורן דומה במובנים מסוימים לצדקה הציבורית, שפועלת על פי אמות מידה אחידות (שו"ת אגרות משה יו"ד א, קמד) וקשיחות. כאשר המפריש מחלק בעצמו את המעשר, עליו לתת לכל עני שמגיע "כדי שובעו" (רמב"ם שם, ז-ח). ואם כמות המעשר היא קטנה, העניים מחלקים אותו ביניהם בשווה (שם, ט). הנתינה היא לכל העניים שבאים לשדה, ואין לנותן רשות להעדיף את הקרוב על הרחוק. רק בתנאים מסוימים רשאי בעל השדה לשמור חלק מן המעשר למקורביו (עיין בספר 'מתנות הארץ', בהוצאת מכון התורה והארץ, פ"ו הי"א).
לעומת זאת, מעשר העני המתחלק בבית הוא סוג של צדקה אישית, שנותנת ביטוי נרחב למידת הנדיבות של הנותן ולמרחב גדול יותר של סדרי עדיפויות. כך הוא יכול, כאמור, להעניק עדיפות למי שזקוק ליותר. כמו כן מותר לו להעדיף את קרוב משפחתו (עיין 'מתנות הארץ' הי"ג אות ד), ואף ראוי שינהג כך. במסגרת זו עליו גם להקדים את מי שקשה לו יותר לבקש סיוע, ויש להעדיף אישה, "שבושתה מרובה", על פני גבר, ש"דרכו לחזר" (רמב"ם ו, יג; ח, טו).
שוויון מול אחווה
תפיסה מקובלת כיום במדיניות רווחה היא חתירה לשוויון. הלכות מעשר עני מלמדות אותנו על מגמה אחרת. הרמב"ם כותב בסדרה של הלכות (ו, יג-טז) שגם עני חייב לתת מעשר עני, ובשעת הצורך יכולים שני עניים לתת זה לזה את המעשר שגדל בשדותיהם (שם, יג-יד). אילו הייתה כאן מגמה של שוויון או צמצום פערים, לא היה בכך טעם. מהלכות אלו אנו למדים שהמטרה מונחת בעצם הנתינה לזולת ולא בקידום של שוויון כלכלי. הלכה זו אמורה גם בהלכות צדקה ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר" (רמב"ם ז, ה). יש לראות בהדרכה זו של התורה גם העצמה של העני, שלא ישקע בצרות האישיות שלו אלא יראה גם את מצוקתו של הזולת ויחווה את עצמו גם בצד של הנותן.
* * *
מצוות מעשר עני, עם כל פרטי ההלכה שמרכיבים אותה, יוצרת תודעה חברתית שמורכבת משני זוגות של מושגי יסוד. הזוג הראשון הוא האיזון בין חובה, שמתבטאת במעשר עני המתחלק בגורן, ובין נדיבות, שבאה לידי ביטוי במעשר המתחלק בגורן. זוג מושגים זה "רוכב" על גבי שני מושגים עיקריים: האחווה בין כל בני העם, שממנה נובעת הנדיבות, וההכרה בראוּיוּת של כל אדם לחיים טובים כחלופה לשיח הזכויות המקובל, שממנה נובעת המחויבות.
השילוב של שני מושגי יסוד אלה, האחווה והראויוּת, הוא זה שיוצר את האחריות של כל אדם לזולתו ושל החברה כולה כלפי כל אחד מחבריה.
הכותב הוא רב היישוב עטרת, ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
הכנס הכ"ב למצוות התלויות בארץ חיוב נתינת מעשר עני מפירות וירקות בשוק
מתוך הכנס השנתי הכ"ב למצוות התלויות בארץ
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
