ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בשלח
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יז-יט).
על פסוקים אלו נאמר במדרש (שמות רבה כ, יט) שכל אחד מישראל עסק בביזת מצרים, ומשה רבינו לא שכח את ההבטחה של השבטים ליוסף והוא לקח את עצמות יוסף עמו.
הדברים עמוקים יותר: לקחת את עצמות יוסף זה לא רק לקיים את המצווה של קבורת יוסף בארץ ישראל כפי שהובטח, כמובן שצריך לקיים הבטחות. לקחת את עצמות יוסף, זה לצאת עם הכוח של יוסף. עם המסירות נפש וקידוש ה' של יוסף, זה מה שנותן כוח לישראל ללכת. חז"ל אומרים שבזכות יוסף נקרע הים. "וינס יוסף" ומתוך כך: "הים ראה וינס". ביאור העניין, שהמאמץ של יוסף להתגבר על יצרו היה מאמץ על טבעי. זה כמו נס. זה ממשיך אחריו נס נוסף. יוסף ניצח את החולשות ואת הגירויים והתגבר על הטבע, כתוצאה מזה, כשעם ישראל הולך ופוגש את הים, והטבע עוצר בעדו מללכת ולהתקדם לארץ ישראל, בזכות שעם ישראל נושא את התוכן ואת הגדלות של יוסף, את קידוש ה' של יוסף, את הכוח להתגבר על הטבע - בזכות זה הים נקרע לפני ישראל.
אז ישראל הולכים עם עצמות יוסף. ולאחר שניתנו לוחות הברית, היו שני ארונות הולכים לפני ישראל במדבר, ארון הברית וארונו של יוסף (סוטה יד.).
מתוך ההתגברות על הטבע – נבקע הים
יש מאמרי חז"ל נוספים שאומרים בזכות מי נקרע הים: בזכות אברהם שנאמר עליו 'ויבקע עצי עולה' (שמות רבה כא, ח). אברהם הולך להקריב את בנו יצחק. הטבע של האדם לא יכול להסכים עם זה, ואברהם אבינו מתגבר ומתעלה לאהבת ה' עליונה שעולה על אהבת בנו. לא שהוא שוכח מאהבת בנו וכאילו מוחק את אהבת בנו בשביל המצווה הזאת, הוא אוהב מאוד את יצחק, ואהבתו מתגברת יותר ויותר, אבל עוד יותר עולה אהבת ה' על אהבת בנו, והוא מנצח את הטבע. איך אברהם עושה את זה? עוד לפני שהוא יוצא לדרך הוא מכין כבר את העצים. אפשר היה להגיד שאברהם אבינו היה מוכרח לקיים את מצוות בוראו, אך הוא לא צריך לסחוב שלושה ימים עצים, הוא יכול למצוא עצים שם במקום, אבל אברהם לא רוצה שיהיה שום סיכון שמא לא ימצא עצים, שמא העצים לא יהיו מתאימים, והוא מבקע את העצים והולך איתם עד למקום. זו התגברות מעל הטבע. התגברות על הטבע מביאה התגברות של ניסים, והים נקרע - בזכות "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" (בראשית כב, ג) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).
להתקרב לה' לכתחילה ולא בגלל צרה
לאחר שמתברר לפרעה שעם ישראל ברח והוא רודף אחרי ישראל, התורה אומרת: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' (שמות יד, י). אומר רש"י: הם אחזו במעשה אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, והתפללו לריבונו של עולם. חז"ל (זוהר שמות מ"ז ע"א) דורשים: 'ופרעה הקריב' שקרב את ישראל לאביהם שבשמים. על הפסוק 'ויצעקו בני ישראל', אומר אור המאיר, מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, שישראל ראו שפרעה רודף אחריהם, זה הביא אותם להתעורר להתפלל לריבונו של עולם. כלומר ההתעוררות היא מתוך הצרה. אז הם מתבוננים ואומרים לעצמם, האם הסדר צריך להיות שכדי להתפלל ולהתקרב לקב"ה צריכה להיות צרה? האם רק הצרות הן שגורמות להתעוררות של אמונה? זו לא הדרך! צריך לעבוד, להתפלל, לאהוב ולהתקרב אל ה', לא על ידי פרעה שמקריב את ישראל לאביהם שבשמים. צריך להתקרב אל ה' מעצמנו. זה מה שהם צעקו אל ה': למה אנחנו במצב כזה שרק כאשר יש צרות אנו מתעוררים אל ה'? הם אחזו מעשי אבותיהם בידיהם, מעשי אברהם, יצחק ויעקב שהתפללו מעצמם, בלי צרה.
כך גם היה בסנה שעורר את משה רבינו להתבונן. משה רבינו שואל מדוע האש בוערת והסנה איננו אוכל? הסנה כל הזמן בוער, הסנה מעורר את תשומת הלב, הוא תמיד צריך לבעור, כי אחרת ישראל לא מתעוררים לעבודת ה'. צריכים משהו חיצוני שמעורר אותם, וזה לא טוב. ההתעוררות לעבודת ה' צריכה להיות בטבע של האדם, כי זו האמת. כי זה מה שצריך להיות, להתעורר לפני ה' לא רק מתוך צרה.
מעלת עולי הים
אנחנו מגיעים לקריעת ים סוף ולשירת הים. המדרש (שמות רבה, כג, טו) אומר:
"אמר רבי ברכיה: בוא ראה כמה גדולים יורדי הים. משה, כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות, שנאמר "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), ואמר לו הקב"ה: לא תוכל לראות את פני, ובסוף הראה לו בסימן שנאמר "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי" (שם פס' כב). החיות נושאות את הכיסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירות הם אומרים באיזה מקום הוא, אין אנו יודעות אם כאן הוא ואם במקום אחר, אלא בכל מקום שהוא "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, יב), ועולי הים, כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זה אלי ואנוהו".
יורדי הים כאילו גדולים באותה שעה ממשה רבינו, גדולים מחיות הקודש, והמלאכים. ממשיך המדרש:
"אמר להם הקב"ה: בעולם הזה אמרתם לפניי פעם אחת "זה אלי" אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים, שנאמר "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיהו כה, ט).
המדרש רוצה להגיד לנו, שהמעמד הזה של קריעת ים סוף, היה מעמד אדיר. הם ראו את הנס הגדול של שינוי הטבע ואיך המצרים כולם טובעים בים.
גודל הנס של קריעת ים סוף
נסביר את גודל העניין של קריעת ים סוף. ישראל עומדים על יד הים ומצרים רודפים אחריהם ואין להם לאן לברוח. הים לפניהם ופרעה מאחוריהם, ומהצדדים חיות ונחשים ואין שום מוצא. הם נמצאים במצב כזה שמבינים שהולכת להיות כאן שואה מוחלטת וכליה גמורה. במצב של ייאוש גמור. נצייר לעצמנו את התחושה הזאת עומדים במצב כזה של סוף, אומרים כבר 'שמע ישראל', לא יודעים אם ימשיכו להתקיים, ואז קורה הנס הגדול הזה, ובבת אחת מהפכה מוחלטת. האויב נמחה לחלוטין. אין אויב. אין מצרים. לא שיש כאן איזו הצלה מסוימת ואחר כך תבוא התקפה חדשה, אלא אין מצרים יותר. היה כאן מאורע של מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. בבת אחת נעשה השינוי הזה, זו מין מכת חשמל כזאת, טיפול רוחני מיוחד שהקב"ה עשה לעם ישראל. אמנם כל מכה בעשר מכות שהקב"ה נתן במצרים הייתה שיעור באמונה, ישראל התקדמו שלב אחר שלב וראו את יד ה', את ה'אצבע אלוקים' שהייתה במצרים. ישראל מגיעים אל הים, ואז באה קריעת ים סוף והמכה הזאת גדולה פי חמישה או פי יותר מכל המכות ביחד שהיו במצרים.
מדרגה חדשה באמונה
ישראל מקבלים כאן אמונה חזקה חדשה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). יש מדרגות באמונה. בהתחלה כשעם ישראל היו במצרים, כשמשה בא להגיד להם שהקב"ה בא לגאול את ישראל, הם גם כן האמינו - אבל זו הייתה מדרגה אחת. אפשר לעלות עוד מדרגה, יש עוד עוצמה פנימית של הכרה, ואפשר להגיע לעוד מדרגה. מדרגות מדרגות באמונה. ישראל בקריעת ים סוף הגיעו לגודל עצום של אמונה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב). מגיעים למצב כזה שהם רואים כביכול את ריבונו של עולם.
'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'
חז"ל אומרים (מכילתא פרשת שירה, ג): מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי. איך אפשר להבין את זה? הרי אומרים שיחזקאל ראה הופעה עליונה של מעשה מרכבה?
הזוהר (שמות ב' ע"ב) מסביר שיחזקאל זכה לראות מראות כאלה גדולים, יותר משאר הנביאים לא דיברו על כך, בגלל שישראל בתקופת יחזקאל גלו והלכו לבבל. הם היו בצרה מאוד קשה, בייאוש מאד גדול. בית המקדש חרב והם נמצאים עכשיו בבבל. הקב"ה רצה לחזק את עם ישראל שנמצאים עכשיו בגלות, והוא מראה ליחזקאל הופעה אלוקית גדולה מאוד כדי לעודד את ישראל שיבינו שריבונו של עולם נמצא איתם גם עכשיו, גם על נהר כבר בגולה. הקב"ה נמצא עם ישראל תמיד, בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם.
שפחה על הים ראתה יותר ממה שראה יחזקאל. שפחה זו המדרגה הכי נמוכה בישראל. אנשים במדרגה יותר גבוהה ראו יותר, ובמדרגה עוד יותר גדולה ראו עוד יותר, כל אחד ראה לפי הגודל של ההסתכלות שלו. המינימום שבמינימום זו הייתה שפחה והיא ראתה יותר ממה שראה יחזקאל. מה הכוונה?
נסביר את הדברים באופן פשוט. עם ישראל נמצא בבבל בגלות וסובל, אמנם מקבל עידוד שריבונו של עולם נמצא איתם, אבל הוא נמצא בגלות. לא רואים את הגאולה. בקריעת ים סוף ראו את הגאולה ממש, רואים בפועל שה' איתנו.
בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה, פירושו של דבר שיש שכינה גם בגלות, אבל בארץ ישראל הופעת השכינה יותר גדולה, כמו שחז"ל אומרים לנו במסכת ראש השנה (לא.): כשחרב בית המקדש עשר גליות גלתה שכינה ואחר כך עלתה למעלה. מה הכוונה עלתה למעלה? הרי בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אז היא עלתה למעלה, או שהיא הלכה עם ישראל לגלות? אלא חלק מהשכינה עלה למעלה, וחלק מהשכינה נשאר עם ישראל בגלות. גם בגלות יש הופעה של שכינה, אבל היא הופעה מצומצמת.
מדרגות בהופעת השכינה
בארץ ישראל השכינה מופיעה בגדלות עצומה. אמנם בבבל גם כן יש שכינה, בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה, אבל יש מדרגות מדרגות בהופעת השכינה. שפחה ראתה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, כי במעמד קריעת ים סוף, הייתה נוכחות של הגדלות האלוקית בפועל. לא איזה משהו מופשט, איזה חלום, איזה רעיון, אלא מציאות של גאולה אדירה שאין כמותה! עם ישראל רואה את כל מצרים טובעים בים, כל סוס ורכב פרעה, ועם ישראל ניצל, ומקבל המון רכוש מביזת הים. המהפך הזה בין המצב הקודם שהיו בסכנה גדולה מאוד, לבין המצב החדש הזה שהיה בבת אחת, זה עשה מהפכה בעם ישראל, והייתה מציאות של אמונה אדירה. אני רוצה לומר שזה הא בהא תליא. מתוך הצרה הופיעה גאולה, והגאולה מתעצמת כשרואים את גודל הצרה וגודל הגאולה. זו ההופעה העליונה שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי.
המקור לעבודת ה' בשירה ומעלתה
נעמוד על עניינה של השירה בכלל. הגמרא במסכת ערכין בדף יא. אומרת:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה?", כלומר שאלת הגמרא: מניין אנחנו יודעים שיש מהתורה עבודת ה' בשירה? תשובת הגמרא: "שנאמר "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו" (דברים יח, ז) איזה שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה" – כלומר שירות שמזכירים בו את שם ה' זו שירה. רב מתנא אמר מהכא: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז) איזו היא עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה".
הפסוק אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכשיש לאדם שמחה וטוב לבב, אז הוא שר. מכאן אנחנו לומדים מקור שהשירה זו עבודת ה'. רש"י אומר: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה. לא שרים סתם, אלא כשאדם מלא שמחה בלב, אז הוא מתפרץ בשירה. אבל הגמרא שואלת: מי אמר לך שהכוונה לשירה ממש, אולי הכוונה לדברי תורה, שנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' ישָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט)? הרי גם לימוד תורה משמח את הלב, כשאדם לומד תורה הוא שמח, הוא עוסק בדבר הכי משמח שיש בעולם. עונה הגמרא שכתוב אצל לימוד תורה רק 'משמחי לב' אבל לא כתוב 'טוב' וכאן הפסוק אומר: 'בשמחה ובטוב לבב'. שואל תוספות הרי כתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב), אז גם על התורה כתוב גם טוב וגם משמחי לב? מתרץ תוספות: "טוב דסמיך ללב לא נקרא". כלומר יש פסוקים שמדברים על 'טוב': "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ" (תהילים קיט, עב), "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" ויש פסוק מדבר על שמחה, אבל הם לא מוזכרים ביחד באותו פסוק כמו בפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". אנחנו לומדים מכאן מקור בתורה לעבודת ה' בשירה.
כל הבריאה כולה אומרת שירה
הגמרא בסנהדרין (צא:) אומרת:
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא". זאת אומרת, יש עניין לשיר. לכן תיקנו פרק שירה, שמשמעותו שכל בריה בעולם אומרת שירה. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהילים יט, ב–ג) - הימים מדברים, השמיים מדברים. שמעתם פעם את השירה והסיפור של השמיים? מי שומע את הסיפור הזה? הם מדברים ואף אחד לא שומע? איך הם מספרים? אלא שאפשר לספר בדיבור, ואפשר לספר בהופעה מציאותית. רואים שמיים, רואים את כבוד אל, זה סיפור. האדם רואה את השמיים, מסתכל לשמיים ומתפעל, רואה את כל המערכות של הכוכבים, את הגודל הזה של הבריאה, ואתה מתפעל ממעשה ידיו של הקב"ה, וזה סיפור. " יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת". מתחלפים הימים. כל הסדר האלוקי הזה שיש יום ויש לילה, ויום ולילה לא ישבותו, זה סיפור. המציאות מספרת, כל בריה ובריה יש לה איזו מעלה מיוחדת, זה פלא גדול של הבריאה, איך הקב"ה ברא את הבריאה הזאת, עם כל המורכבות של כל בריה ובריה. יש בריות גדולות והפלא שלהם בגודל שלהם, ויש בריות קטנטנות והפלא הוא שבתוך הבריה הקטנטנה הזאת יש כוחות כאלה שהיא יכולה ללכת ולזוז. בקושי רואים אותה והיא נעה, איפה המוח שלה נמצא? איזה גודל מוח יש לה? מה מכוון אותה? זה פלאי פלאים. זה סיפור. זאת אומרת, כל בריה ובריה מספרת, ולכן תיקנו פרק שירה, כל בריה מה היא שרה ואיזה פסוק מתאים לבריה הזאת, לסיפור שלה.
זה עניינם של ישראל, לשיר ולספר את הסיפור של כל הבריאה כולה, איך כל בריה ובריה מספרת את הסיפור המיוחד שלה, זאת מספרת כך, וזאת מספרת כך. המלאכים שרים שירה. לכל עם יש שר של מעלה, וחז"ל אומרים לנו שהם עומדים למעלה והם שרים. מה הם שרים? אנחנו יכולים לומר שהם שרים על כל עם, על הכוחות שלו, על המיוחדות שלו, איך הוא מספר כבוד אל. הסיפור הזה, זו בעצם הבעה רוחנית. מלאכים מספרים ושרים שירה, ועם ישראל הוא המרכז של הכול.
מובא בספר 'מעבר יבוק' שעם ישראל יכול להתגבר על כל העמים כולם, כי כל עם, זכות הקיום שלו, בגלל שהוא מספר סיפור על ריבונו של עולם, וזה השר ששר את השירה. אם עם ישראל, ישיר את השירה הזאת של אותו עם, על ידי זה הוא יכול להתגבר עליו, כי לא צריכים את השירה שלו. עם ישראל שר יותר יפה, והוא שר במקומו, ועל ידי זה אפשר להתגבר. זה היה מרדכי שהיה יודע שבעים לשון, הוא ידע כל שירה ושירה של כל עם ועם, ועל ידי זה הוא ניצח את אחשוורוש שהיה מעל כל השרים וכל המדינות. מתוך כך שהוא התגבר בצורה רוחנית, והוא שר את השירה שכוללת את כל השירות, הוא גרם לניצחון. כל עניינו של העולם, זו שירה אחת גדולה לריבונו של עולם. גילוי הופעתו וגדלותו של ריבונו של עולם.
הופעת השירה מכוח השבת
נסיים ב"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת טוֹב לְהֹדוֹת לַה' (תהילים צב, א–ב).
מסופר שבחתונה חסידית אחת מאוד מפורסמת שהתקיימה באוסטילא, השתתפו הרבה אדמו"רים ובראשם היה רבי יהושע אשל מאופטא בעל האוהב ישראל. האוהב ישראל דרש באותה שבת כמה דרשות. אחת הדרשות הוא דרש על מה שאנחנו אומרים בתפילת שחרית בברכת יוצר: "לאל אשר שבת מכל המעשים... זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו ויום השביעי משבח ואומר: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו". שאל האוהב ישראל מה זה הלפיכך? בגלל מזמור שיר כל היצורים מברכים? מה הקשר? והוא מסביר שלכל היצורים לא היה העוז והכוח לשבח להודות לה' ולפתוח פיהם בפני ריבונו של עולם ויוצר הכול, ורק אחרי שיום השבת התחיל לשבח "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'", הצטרפו אליו.
המיוחד בשבת משאר הימים הוא שעיקר עבודת ה' בשבת היא בשמירת השבת, בשב ואל תעשה. כלומר, ישראל בשבת הם פסיביים, ונזהרים שלא לקלקל את הגודל של קדושת השבת. התפקיד שלהם לשמור על קדושת השבת. בשבת יש הופעה אלוקית עליונה, נהדרת, וכדי שההופעה הזאת תופיע בשלמותה צריך לא לעשות שום פעולה גשמית ממשית או איזו מלאכה שמורידה את הגובה העליון שמעל כל המעשים, מעל כל המציאות. זה עניינה של השבת. בשבת הכול שב למקורו, העולם מתעלה אל המקור העליון שלו. כיון שהשבת במדרגה כל כך גדולה ועליונה, היא התחילה את השיר "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים צב, א) ומתוך כך 'לפיכך' יפארו ויברכו כל יצוריו, עכשיו יכולים מתוך כך להתחבר אל השבת, ולהעיז לשבח, כל היצורים.
השירה על ידי ישראל
אנחנו חוזרים על הנקודה הזאת שכל הבריאה כולה שרה לריבונו של עולם. המציאות מראה את הגדולה האלוקית. המציאות שרה את הגודל האלוקי, את הטוב האלוקי, ובמרכז המציאות הזו, זה עם ישראל, ועניינו של עם ישראל, לשיר ולבטא את הגודל האלוקי: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). כגודל ההשגה, כך גודל השירה. וזו המעלה הגדולה של 'אז ישיר' שמתפרצת השירה. חז"ל אומרים (סוטה ל:) שאפילו עוברים במעי אמם אמרו שירה, ומתארים איך השירה הזאת נאמרה, שירה כל כך גדולה, שירה כל כך עליונה שבאה מתוך המראה והמפגש הגדול הזה עם השליטה המוחלטת על הבריאה ועל הטבע, הפיכת הטבע באופן כזה - זה מה שרומם את ישראל למדרגה הגדולה של שירה.
שירה תמידית
מכאן נמשכת השירה. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', בלשון עתיד. מכאן למדו חכמים שיש תחיית המתים לעתיד לבוא. כתוב אז ישיר, משה 'ישיר' לעתיד לבוא, והפשט הוא שתמיד מאז השירה הזאת נמשכת. כל יום ויום אנחנו שרים, גם בבוקר וגם בערב, וגם בלילה, אנחנו אומרים את הפסוק האחרון של השירה "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) זה השיא, זה ענייננו, שירת ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
