ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
בניגוד לימים הראשונים של המלחמה, שבהם שרר קונצנזוס רחב בעניין המצור, בהמשך התפתח ויכוח ציבורי סוער סביב לגיטימיות המצור והמוסריות שבו. תומכי הפסקת המצור והכנסת הסיוע ההומניטרי טענו כי האוכלוסייה האזרחית אינה אשמה במעשי הטבח של חמאס ואין לפגוע בה, וכן שהדין הבין־לאומי מחייב הכנסת סיוע לאוכלוסייה. מנגד, מתנגדי הכנסת הסיוע טענו כי הוא מאריך את המלחמה, גורם למותם של חיילים נוספים, ומונע מחמאס להיכנע ולשחרר את החטופים. כדי להכריע בשאלה מוסרית מורכבת זו, עלינו לפנות אל התורה, שמלמדת אותנו את דרכי המוסר האמיתי, ולבחון האם מצור מותר על פי ההלכה ומהם כלליו.
מצור בתורה: הרעבה ובריחה
מצוות הטלת מצור מופיעה בתורה בספר דברים: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" (דברים כ, י-יב). הספרי מבאר פסוק זה באופן חד־משמעי: "וצרת עליה - אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' אלוקיך בידך - אם עשית את כל האמור בעניין לסוף שה' אלוקיך נותנה בידך" (ספרי דברים, שופטים קנו). מכאן עולה בבירור שמצוות המצור כוללת הרעבת העיר כדי להביא לנפילתה, ולשם כך מונעים כל הכנסת סיוע הומניטרי לתוכה. יש לציין כי כאשר מרעיבים ומצמיאים עיר, ההשפעה חלה הן על הלוחמים והן על האזרחים כאחד.
אך קיים מקור נוסף המציע פתרון אפשרי להשפעה על האוכלוסייה. בפרשת מטות מסופר על מלחמת הנקמה במדין, לאחר שבנות מדין החטיאו את ישראל בעוון פעור: "ויצבאו על מדיין כאשר ציווה ה' את משה ויהרגו כל זכר" (במדבר לא, ז). הספרי מפרש: "ויצבאו על מדיין – הקיפוה מד' רוחותיה. רבי נתן אומר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו" (ספרי במדבר, מטות קנז). כלומר, בני ישראל אפשרו לתושבי העיר לברוח מצד אחד.
המשמעות המוסרית של שילוב שני מקורות אלה היא שהמצור הוא מוחלט, אך מי שאינו מעוניין למות ברעב מוזמן לברוח למקום אחר. כמובן, הבחירה לאן לברוח נתונה בידי מי שמטיל את המצור, על מנת למנוע סיכון. במקרה הנוכחי, נראה כי הכיוון המתאים ביותר הוא גבול מצרים. חשוב לציין שאין כל מניעה לבדוק את הבורחים בקפידה כדי לוודא שאין ביניהם חטופים או גורמים עוינים. חובתנו היא רק לאפשר בריחה. אם האויב מונע מאזרחיו לברוח, האחריות הבלעדית להרעבתם ולמותם מוטלת עליו.
"רוח רביעית" כנקז
קיימת טעות נפוצה לחשוב שההלכה של "רוח רביעית" מבטלת למעשה את המצור, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית. מבחינה רעיונית, לעיתים פורשה הלכה זו כהוראה כללית להתייחס ברחמים לאויב, מה שמתנגש עם עיקרון המצור. מבחינה מעשית, במבט ראשון נראה שישנה סתירה בין חובת "להרעיבה ואף להצמיאה" ובין השארת רוח רביעית לבריחה, שכן אם צד אחד נשאר פתוח, עלולים לחדור משם מזון ומים שיפגעו באפקטיביות של המצור.
אולם הפוסקים קיבלו הן את דברי הספרי בעניין המצור והרעבת העיר, והן את דעת רבי נתן שהובאה לעיל לגבי השארת רוח רביעית לבריחה. את יישוב הדברים ניסח הרב שלמה גורן זצ"ל בעניין המצור על ביירות. הרב גורן סבר שבמצור שערך צה"ל על ביירות במלחמת שלום הגליל היה צורך להשאיר רוח אחת פרוצה לבריחה. אך הוא הבהיר את דבריו: "עם זאת יש לנו רשות מלאה למנוע מאת הנצורים הבאת תגבורת או אמצעים לשבירת המצור כגון מזון, מים ונשק דרך הרוח הרביעית הפתוחה. החובה לפתוח רוח אחת חופשית במצור היא בשביל לאפשר תנועה חד־סטרית בלבד, מהעיר החוצה ולא מהחוץ פנימה". כלומר, "רוח רביעית" צריכה להיות מעין נקז – לאפשר יציאה החוצה בלבד, אך למנוע כניסת סיוע פנימה. בדרך זו המצור מתקיים במלואו, על אף קיומה של רוח רביעית פרוצה.
השאלה האם ההלכה של "רוח רביעית" נכונה גם במלחמות ישראל כיום הייתה שנויה במחלוקת בקרב גדולי הדור הקודם. בעקבות המצור שהוטל על ביירות במלחמת לבנון הראשונה התקיים בנושא פולמוס הלכתי בין הרב גורן לרב ישראלי. בסיס הדיון היה דברי הרמב"ן וספר החינוך, אשר מגבילים דין זה למלחמת רשות.
הרב ישראלי סבר שהדברים כפשוטם: במלחמות מצווה, ובהן גם "מלחמת עזרת ישראל מיד צר" (הנחשבת למלחמת מצווה), אין להניח רוח רביעית לבריחה. וכך כתב: "לא יעלה על הדעת להניח להם לברוח בזמן שידם מטה, אחר שצררו אותנו, ומשניתנו בידינו ניתן להם להתחמק למען יאזרו כוח וימשיכו להציק לנו ולצוררנו". אומנם לגבי האוכלוסייה האזרחית סבר הרב ישראלי שיש לאפשר להם לצאת מהמצור. לעומת זאת הרב גורן סבר שהרמב"ן וספר החינוך באו להחריג רק את מלחמת שבעת עממין ועמלק, שבהן יש להרוג את כולם ואין לאפשר בריחה. אולם במלחמת "עזרת ישראל מיד צר" יש להשאיר רוח רביעית, לפחות כאשר מדובר מחוץ לארץ ישראל.
נושא נוסף שבו נחלקו הרב גורן והרב ישראלי הוא שיטתו של הרמב"ם. הרמב"ם לא כתב במפורש שדין "רוח רביעית" נוהג רק במלחמת רשות. הרב גורן סבר, בדומה לדעת המנחת חינוך, שיש להניח רוח רביעית גם במלחמת מצווה. אך הרב ישראלי והציץ אליעזר סברו שגם לשיטת הרמב"ם, במלחמת מצווה אין צורך להניח רוח רביעית לבריחה. לסיכום נקודה זו, לכל הדעות יש צורך להרעיב ולהצמיא את העיר, אך המחלוקת מתמקדת בשאלה אם לאפשר נתיב בריחה או לאו.
התורה והדין הבין־לאומי: מכנה משותף והבדלים
לאחר סקירת היחס התורני למצור, נפנה לבחון את הנושא גם מנקודת המבט של הדין הבין־לאומי. במאמר שפורסם ב'מידה' ב־13.10.23, כותבת פרופ' טליה איינהורן כי גם על פי הדין הבין־לאומי, הטלת מצור היא דרך לגיטימית בניהול מלחמות. לדרך זו יש כמה יתרונות, בהם שחרור כוחות לוחמים למשימות אחרות ושמירה על חיי אדם. בנוסף לכך, אין חובה להותיר נתיב בריחה לאזרחי האויב אם הדבר נחוץ להשגת כניעה של האויב. אומנם הדין הבין־לאומי מצריך הכנסת סיוע מסוים לאוכלוסייה, אך זאת בתנאי שברור כי הסיוע לא יגיע לידי הצבא אלא רק לאוכלוסייה האזרחית.
המכנה המשותף בין המתווה התורני של המצור ובין המתווה של הדין הבין־לאומי הוא העיקרון שהמצור עצמו חייב להתקיים. ההשתדלות שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית אינה מצדיקה פגיעה בעצם אכיפת המצור. המתווה התורני נראה ישים יותר במקרה שלנו: חמאס מנסה בכל כוחו לכרוך את עצמו עם האוכלוסייה. אם מציעים לאזרחים אפשרות לברוח, קשה יותר לחמאס למנוע זאת, שכן מדובר במספר רב של אנשים. לעומת זאת, כאשר מכניסים סיוע קל יותר לחמאס לשים עליו את ידו, ודבר זה מחייב למעשה את עצירת הסיוע.
לסיכום, העיון במקורות התורה ובפסיקת ההלכה מראה כי הטלת מצור, הכוללת הרעבה, היא כלי לגיטימי ואף מצווה במלחמה, שנועד להביא לכניעת האויב. הדיון ההלכתי מתמקד בשאלה אם יש לאפשר "רוח רביעית" לבריחה, כאשר רוח זו נועדה לשמש כנקז ולא כפתח להכנסת סיוע. גם הדין הבין־לאומי מכיר בלגיטימיות המצור. המציאות הנוכחית בעזה, שבה חמאס משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי, מחדדת את הרלוונטיות של המודל התורני, המאפשר הפרדה בין האוכלוסייה האזרחית לצבא האויב תוך שמירה על יעילות המצור.
הכותבים הם חברי בית המדרש 'תורת המדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
