ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- י"ז בתמוז
בספר 'תשעה באב ואסונות לאומיים', בעקבות דרכו של הרמב"ם, אנו מציעים תשובה מוכרת, אבל מוטענת במשמעות אחרת, לשאלה זו: סיבת חוסר האבחנה היא הקונספציה. מושג זה, המתאר תפיסת עולם קפואה ומוטעית שעל פיה מפורשות העובדות, הוא החוט המקשר בין האסונות הגדולים של עמנו. הקונספציה היא זו שסימאה את עיני המנהיגות והעם, לאורך הדורות וגם בימינו אנו, מלראות את הפורענות הממשמשת ובאה. היא זו שהותירה אותם ואותנו חשופים ומופתעים. אולם ייתכן שאנו עדים כעת לניצני סדיקה של אותה קונספציה הרסנית, במעבר מכאב המחדל לעוז הרוח של מבצע 'עם כלביא'.
האשליה הכוזבת וחורבן בית ראשון
השרשרת הטרגית מתחילה עוד בימי בית ראשון. הרמב"ם, בחדות האבחנה המאפיינת אותו, מפרש את דברי חכמים שהחורבן הוא עונש על עבודה זרה במובן מעמיק ופשוט עד כדי כאב: עונש הוא תוצאה ישירה וטבעית של מעשי בני האדם. אין רע יורד מלמעלה, והחורבן לא נבע מגזרת שמיים אטומה, אלא מתוצאת כשל אנושי מעשי ותפיסתי. לא נוכל להאריך פה בתפיסה הלא מוכרת של הרמב"ם, אך נסכם שהקב"ה מנהל את חוקי הטבע עם אקראיותם (השגחה כללית), אבל הוא לא מנהל אירועי רעה, והם מעשי בני אדם. לעומתם, אירועי הצלה חריגים המפקיעים את האדם מאקראיות הטבע הם מעשי ה' (השגחה פרטית).
בבית ראשון, במקום להתכונן למלחמה ממשית, בחרה ההנהגה לשקוע באשליות ובאמונות תפלות. וכך כותב הרמב"ם באגרת לחכמי מונפלייה: "וזו היא שאיבדה מלכותנו והחריבה היכלנו [=המקדש] והגיעתנו עד הלום [=גלות, רדיפות ורצח] שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלו הדברים של דברי החוזים בכוכבים [=אסטרולוגים] – שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה... טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חוכמות מפוארות... ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים 'סכלים' ו'אווילים'".
לצערנו הדברים מהדהדים עד ימינו. אם נתעמק, נוכל לנסח כי קונספציית השווא הראשונה היא ההנחה כי כוחות מיסטיים או טקסים ריקים מתוכן יגנו על העם, בעוד המציאות הצבאית והמדינית נזנחת. מתוך חיבור דברי הרמב"ם עולה כי על נקודה זו אנו צמים בי"ז בתמוז. האמונה הוחלפה באמונה תפלה, וההכנה המעשית הוחלפה בהדממה יזומה.
בבית ראשון העם והנהגתו ראו במקדש כשלעצמו "טקס מגן", מעין קמע שיספק הגנה אוטומטית, והתעלמו מהריקבון המוסרי והחברתי שפשה בהם. הנביא ירמיהו זעק נגד האשליה הזאת עוד בימי נבואתו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור 'היכל ה'! היכל ה'! היכל ה' המה!'". זו המשמעות של חורבן בית המקדש. כשאמצעי הופך למטרה – דינו לחורבן. זו גם הזיקה העמוקה למשמעות של האירוע הראשון שהתרחש בי"ז בתמוז: שבירת הלוחות. בחטא העגל העם החליף מטרה (משה) באמצעי (עגל), ומשה שובר את האמצעי (לוחות).
מחשבה זו הדהדה גם בבית שני, יחד עם קונספציה קטלנית נוספת: המעמדות החברתיים הגבוהים חשבו שהם יכולים לעמוד לבדם, ללא קשר וללא חיבור לשאר העם. האליטה הייתה לאליטה מנותקת ולא לאליטה משרתת. דבר זה מתואר באגדת קמצא ובר קמצא, שם אנו נחשפים למנהגי הסעודה המנותקים של האליטה הירושלמית. האנרגיות הלאומיות הופנו פנימה, למריבות קטנוניות, לגאווה ולנקמנות, תוך התעלמות מוחלטת מהאויב הרומאי שעמד בשער. העיסוק האובססיבי בקטנוּת כנגד האויב הפנימי סימא את עיניהם מלראות את האיום הגדול: האיום הקיומי האמיתי. "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יד).
שתי אשליות בימינו: האמצעי והאויב
באופן מצמרר, אותה קונספציה ממש חזרה והכתה בנו בשבעה באוקטובר. אנחנו עדיין במלחמה, ואין כאן יומרה לנהל תחקיר, אלא לתת ניסוח לשכל ישר ולתובנות פשוטות. בסופו של דבר, "מומחים" ו"גדולים" טעו במה שאדם פשוט היה אמור להבין. הטבח הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מאבק על קיומנו וחירותנו בארץ הזאת. ההתעלמות מן האויב סימאה את עיני מנהיגי העם, כמעט כולם, בכל הדרגות וההיבטים: המדיניים, הביטחוניים, הדתיים והמשפטיים.
מדינת ישראל שקעה בקונספציה שלפיה "חמאס מורתע". האמונה כי ניתן "לקנות" שקט באמצעות הטבות כלכליות וכי אויבנו מונע משיקולים רציונליים־מערביים, התעלמה לחלוטין מהאידאולוגיה הדתית־קיצונית המוצהרת שלו, השואפת להשמדתנו.
אשליית האמצעים: את "החוזים בכוכבים" של ימי קדם, החליפה האמונה העיוורת בטכנולוגיה ב"גדר החכמה", גדר שנתפסה כבלתי חדירה וייתרה לכאורה את הצורך במודיעין אנושי ובהיערכות צבאית מאסיבית. דיווחי התצפיתניות, שהיו העיניים שלנו בשטח והתריעו על ההכנות למתקפה, נהדפו בזלזול, בדיוק כפי שנביאי האמת הושתקו בימי קדם. שוב, העדפנו את האשליה הנוחה על פני המציאות המרה.
אשליית האויב: מחאות סוערות ואלימות נתחוללו בכל הארץ, במחשבה שהאויב האמיתי הוא האויב הפנימי שבמחלוקת, ולא האויב החיצוני המבקש להשמיד. האחדות איננה רק מקור לעוצמה פנימית, אלא גם גורם מרתיע בעיני האויב, שהאמין בהבטחת מוחמד למאמיניו לפני המלחמה נגד היהודים (הקוראן, סורה 13,59): "היראה בליבם (של היהודים) מפניכם גדולה מיראתם את א־לוהיהם, כי הם עם אשר לא יבין. אין הם פורצים כאיש אחד להילחם בכם, אלא רק בתוככי קריות בצורות או מעבר לחומות, ואולם זה בזה הם נלחמים בגבורה. הם נראים לך מלוכדים, אך ליבותיהם מפולגים, כי הם עם אשר לא ישכיל להבין... צפוי להם עונש כבד". האויב טעה, ובשעת האסון נדמו הוויכוחים הפנימיים.
תכלית הצום
כאן נכנסת לתמונה משמעותו העמוקה של הצום. מדוע אנו צמים? האם רק כדי לזכור? הרמב"ם משיב על כך ומגדיר את תכלית הצום באופן אקטיבי, כמנוף לשינוי ותיקון: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהן מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות; שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".
לא אחת לפני טבח שמחת תורה, נשמעו קולות שקראו לבטל את הצומות שבאים זכר לחורבן. עכשיו, כמי שחווינו את הזוועה על בשרנו, הזיכרון של החורבן אינו זיכרון מלאכותי, הוא רענן וצורב. אך זיכרון העבר אינו המטרה, והוא מחמיץ את העיקר. הצום אינו רק זיכרון של כאב, אלא מכשיר "לעורר הלבבות", לכפות על עצמנו שינוי בתבניות המחשבה שלנו כדי ש"נשוב להיטיב". דווקא מתוך האבל הטרי והכאב החי, הצום מקבל משמעות חריפה מאי פעם: הצומות וימי האבל הם הזדמנות להפוך את הטראומה הלאומית לדחף עוצמתי לתיקון דרכינו, לניתוץ האשליות ולבניית חוסן אמיתי. גם הצום הוא אמצעי, עדיין לא המפנה.
וכאן אנו מגיעים לנקודת המפנה שחווינו כולנו במבצע 'עם כלביא'. אם הקונספציה ההיסטורית הייתה פאסיביות, המתנה, ריסון והכלה, הרי שהפעולה נגד איום הגרעין האיראני מסמלת, אולי, את שבירתה. הייתה זו מתקפה מקדימה פורצת דרך, שהתאפיינה באומץ עז מול סיכונים רבים, ובתחכום מדיני וטכנולוגי חסר תקדים. זוהי התגלמות התיקון: במקום לחכות לאסון, יוזמים ומסירים את האיום. במקום להיות מובלים על ידי תפיסות עולם של אחרים, לוקחים את גורלנו בידינו. זהו המעבר מהתגוננות להתקפה, מתגובה ליוזמה, תיקון הקונספציה של ההסתמכות על הגנה בלבד, והבנה שיש להכריע את האויב. אך מעל הכול - גם מבצע יזום שבו חווינו איחוד לבבות ותחושת מטרה משותפת לא בגלל כאב וצער, אלא בגלל החלטה פנימית שבדבר הזה כולנו יחד. יש תפנית, אבל המלחמה לא הסתיימה. יש עדיין חטופים ויש עדיין איום.
כדי לנצח נצטרך להכיר באויב: ההבנה שהאויב אינו מתמצה רק בחמאס, או אפילו באיראן. האויב היא האידאולוגיה שחורטת על דגלה את השמדתנו. כדי להביא נצח עלינו להכיר בזהות ובחירות שלנו. הרמב"ם ניסח זאת כקריאה המסורתית בשם ה', בשם האמת שאנו מביאים לעולם. נדמה שאלפי שנים (אולי מאז מרד בר כוכבא, שבו אנו עוסקים באריכות בספר) לא שמענו קריאת מלחמה בשם ה' כמו ששמענו מרבים מן החיילים, וממעט מאוד מן המנהיגים. זהו תהליך התיקון והתשובה שעליו דיבר הרמב"ם. זו דוגמה למבט עמוק ומרענן של תפיסת חיים בקשר לצומות.
כותבי המאמר מוציאים לאור בימים אלו את ספרם 'תשעה באב ואסונות לאומיים' מבית היוצר של 'מפעל משנה תורה'. הספר יושק ביום שני הקרוב בכנס שיתקיים בירושלים לזכרו של הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל
להערות: [email protected]
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
