ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- נח
בס"ד מרחשון התשפ"ו
מפטיר רָנִּי עֲקָרָה (ישעיה נד)
פרשת נח
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
יש בה מצות עשה אחת, פריה ורביה. (ספר החינוך)
בפרשת נח 153 פסוקים = בנֵי הָאֱ-לֹהים.
וַיִּרְאוּ בנֵי הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. (ו ב)
סגולה להצלחה בפרשה
אמרינן בגמרא (בב"ב צא.) אִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם – אֲמַּתְלַאי בַּת כַּרְנְבוֹ. אִמֵּיהּ דְּהָמָן – אֲמַּתְלַאי בַּת עוֹרֶבְתִּי. וְסִימָנָיךְ: טָמֵא – טָמֵא, טָהוֹר – טָהוֹר. אברהם היה טהור, אמו נקראה כַּרְנְבוֹ 'כרים' לשון צאן שהם טהורים, אך המן שהיה טמא נקראה אמו על שם עורב שהינו עוף טמא.
כתב החיד"א – הרוצה להצליח לפני שר ושלטון, קודם שיעמוד לפניו יאמר 'אֲמַּתְלַאי בַּת כַּרְנְבוֹ' טו"ב פעמים ויצליח. (דבש לפי מערכת ה יז, כף אחת אות ט')
כתב ספר הדורות – הרוצה לכבוש שונאו יזכיר שבע פעמים את אמו של המן 'אֲמַּתְלַאי בַּת עוֹרֶבְתִּי'. (סדר הדורות , סדר ימות עולם ג'ת"ד)
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ . (ו ט)
אֵלֶּה בגימטריא ל"ו – כדאמרינן (סוכה מה ב) לָא פָּחֵית עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי דִּמְקַבְּלִי אַפֵּי שְׁכִינָה בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל יח): 'אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ, ' לוֹ ' בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָווּ! וכן הוא אומר (חבקוק ג ו) הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ וכן (ישעיה ו ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ . אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו ל"ו מלאכים המשמשים אותו. וכנגדן יש בתורה ל"ו (פעמים כתיב) מַלְאַךְ וכנגדו ל"ו (פעמים כתיב) חסידים בתהלים. (מושב זקנים)
אִישׁ צַדִּיק - הכתוב מעיד עליו שהיה נותן צדקה בסתר ולכן ניצול ממי המבול, שנאמר (משלי כא יד) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה , 'המבול' בגימטריא 'עזה' (83 עם הכולל), ד"א שהיה רגיל בתפילה. (רבינו אפרים) ולפי דבריו אפשר לפרש אִישׁ צַדִּיק שהיה עושה צדקה תָּמִים שהיתה צדקתו תמימה בשלמות שאינו יודע למי נותנה וכיוצא. ועל ידי הצדקה כמצותה וכמשפטה אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ אפילו עם מדת הדין כמשמעות אֱ-לֹהִים כי הצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים כמו שאמרו חז"ל (תנחומא תשא יד) על הפסוק (דברים כו טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ כל השקפה לרעה וזו לטובה כי גדולה מתנת עניים שמהפכת מדת הדין למדת רחמים. (פני דוד)
מה שסיפר הכתוב צדקתו מפני שהוא עתיד למלאות את מקום אדם הראשון בעולם, לכך הודיע הפסוק שראוי הוא שממנו יושתת העולם. (מנחה בלולה)
אברהם אבינו בן נח – פירוש כי נח חי עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה כשמת נח. (אבן עזרא)
וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת . (ו י) אמרו חז"ל (סנהדרין סט ב) יֶפֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּאֶחָיו היה דכתיב (י כא) אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל . וחם הוא הקטן בכולם דכתיב (ט כד) אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן . ומנה אותם הכתוב דרך חכמתם.
שאלה – אם מונה אותם לפי חכמתם לכאורה היה צריך לחשב את חם בסוף, והול"ל את שם את יפת ואת חם. ופירש"י (ט כב) - כְּנַעַן רָאָה וְהִגִּיד לְאָבִיו. לְכָךְ הוּזְכַּר עַל הַדָּבָר וְנִתְקַלֵּל. וכתב הספורנו - והוא ברשעו ראה ולא מיחה. כתיב (ט כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת . פרש"י - לִמֵּד עַל שֵׁם שֶׁנִּתְאַמֵּץ בַּמִּצְוָה יוֹתֵר מִיֶּפֶת, לְכָךְ זָכוּ בָנָיו לְטַלִּית שֶׁל צִיצִית. וְיֶפֶת זָכָה לִקְבוּרָה לְבָנָיו, וְחָם שֶׁבִּזָּה אֶת אָבִיו, נֶאֱמַר בְּזַרְעוֹ (ישעיה כ ד) וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף .
{וכן אמרו חז"ל (סנהדרין קח ב) שְׁלֹשָׁה שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּיבָה, וְכוּלָּם לָקוּ. כֶּלֶב וְעוֹרֵב וְחָם. כֶּלֶב נִקְשַׁר, עוֹרֵב רָק, חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ.}
תשובה – משום חכמתו של שֵׁם הפך את הסדר וחשיב מלמטה למעלה ונשאר חם באמצע. (טעמא דקרא) וכ"כ הרמב"ן - הקדים שֵׁם בעבור מעלתו והזכיר חם אחריו כי כן נולדו והנה נתאחר יפת ולא רצה הכתוב לומר 'שֵׁם ויפת וחם' כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו אבל שֵׁם הקדים אותו בעבור מעלתו. (וכ"כ רבינו בחיי) האד' מקוצק ביאר - שֵׁם ויפת הכניסו את חם בחברתם אולי יוכלו לתקנו, ויהא מושפע מחברתם ולכן שמו נכנס בין שמותיהם, אך למעשה היה ללא הועיל – חם נשאר חם אפילו כשהיה שרוי בין צדיקים. (מדשן ביתך)
שאלה – איתא בגמרא (סוטה יז א) בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ' אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל ', זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. אלמא דציצית היה בזכות אברהם אבינו ע"ה. ובפרשתנו כתיב (ט כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת . פרש"י - עַל שֵׁם שֶׁנִּתְאַמֵּץ בַּמִּצְוָה יוֹתֵר מִיֶּפֶת, לְכָךְ זָכוּ בָנָיו לְטַלִּית שֶׁל צִיצִית. אלמא דציצית היה בזכות שֵׁם.
תשובה – שֵׁם זכה לשמלה פירוש הטלית ובזכות אברהם זכו לציצית. (כלי יקר) וס"ל דגם הטלית הוי חפץ של מצוה. דפרש"י (ב"ק ט ב) זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ התנאה לפניו במצות, עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה. משמע דהטלית הוי ג"כ חלק מהמצוה. א"נ שֵׁם זכה לחוטי לבן ובזכות אברהם אבינו זכו לחוטי תכלת. (הרא"ם) א"נ עיקר מצות ציצית הוא רק אם יש לו בגד של ד' כנפות שחייב להטיל בה ציצית. וי"ל שבזכות שֵׁם זכו רק שיהא מצוה אם יש לו בגד של ד' כנפות שיטיל בו ציצית, אבל בשכר שאמר אברהם אבינו ע"ה 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל', זכו בניו למצוה שיראו להביא את עצמם לידי חיוב דהיינו שיקנו טלית של מצוה. (פרדס שמאי) א"נ מה שפירש עַל שֵׁם שזָכוּ בָנָיו ר"ל מקצת בניו ועדיין לא נודע לאיזה מבניו ובזכות שאמר אברהם 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל' זכו בניו לציצית יותר משאר בניו של שֵׁם. (ריב"א עה"ת)
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ . (ו יג) פרש"י - כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת וַעֲבוֹדָה זָרָה, אַנְדְרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים. לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל. ובמדרש (ב"ר לא ו) אמר רבי לוי חמס זה עבודת כוכבים חמס זה גילוי עריות חמס זה שפיכות דמים. (ילקו"ש) חמס זו גלוי עריות, שנאמר (ירמיה נא לה) חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל , חמס זו שפיכות דמים, שנאמר (יואל ד יט) מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם . חָמָס , כמשמעו.
שאלה – וכי עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בידיהם מילתא זוטרתי נינהו. וכי הם עבירות קלות. מה הטעם שנגזר דינם דווקא על הגזל. ואמרו חז"ל (סנהדרין עד א) כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם אוֹמְרִין לָאָדָם 'עֲבוֹר וְאַל תֵּהָרֵג' – יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וכן תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ –דִּ ינִין, וּבִ רְכַּת הַשֵּׁם, עֲבוֹדָה זָרָה, גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָ זֵל, וְאֵ בֶר מִן הַחַי. (שם נו א) וסימנך א' ב' ג' ד'.
תשובה – אמרו חז"ל (ויק"ר יז ד) אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה ממי את למד מאיוב שנאמר (איוב א, יד): וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת . וכתיב (שם טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב . והיה מהראוי שיענישם תחילה בממונם. אמנם כל זה לא נאמר אלא בעושה עושר בצדק ומשפט באופן שממונו הוא שלו ואם כן אפשר שיכופר עונו בממונו. אמנם איך יתכפר בממון של גזל בהלקח ממנו מה שבלאו הכי אינו שלו. ועוד דאם כן אין לדבר סוף באבדו את ממונו (שגזל) ישוב ויגזול, על כן דור המבול כאשר איש את רעהו יגזולו אין תקנה למרק עונם כי אם בנפשם. וזה שאמר קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי והנני פוגע בנפשות יען מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מה שבידם אינו שלהם ולא יוכלו להתכפר בנטילת ממונם. (רבנו יוסף נחמיה עה"ת)
שאלה – למה קראו חז"ל את שבע המצוות על שם נח והלא אדם הראשון נצטווה בהם והיה ראוי לקרותם על שם אדם?
תשובה – לפי שאדם הראשון נצטווה בתשעה מצות שהוא איסור אכילת בשר ואכילת עץ הדעת וכמו שכתבו התוספות ואחר כך הותר הבשר לנח ובניו והם לא היה להם מצות עץ הדעת ונמצא אצל נח ובניו הם שבעה מצות, לכך קרוי על שמו. (בן יהוידע – סנהדרין עד א) והרמב"ם כתב (מלכים ט א) - על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר (ט ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ נמצאו שבע מצות.
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ . (ח יא) פרש"י - אָמְרָה: יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כַּזַּיִת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא מְתוּקִין כַּדְּבַשׁ בִּידִי בָּשָׂר וָדָם. ובמדרש (ב"ר לג ו) מהיכן הביאה אותו רבי לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דישראל במבולא. והוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל כב, כד) אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם . וכן תרגום יונתן - וְהָא טַרְפָא דְזֵיתָא לָקִיט תִּבִיר וּמְחִית בְּפוּמָהּ דִנְסַבְתֵּיהּ מִן טַוָור מִישְׁחָא . הוא ההר שממזרח למקדש הנקרא בשני שמות – 'הר הזיתים' ו'הר המשחה'.
שאלה – מה הטעם שמצאה היונה להביא את העלה דווקא משם. ועוד מדוע לא הביאה זית ממש.
תשובה – ידוע שהזית בארץ ישראל חייב במעשר מן התורה, ואילו עלה זית פטור מן המעשר, ויש לומר שהיונה ידעה להבדיל בין החייב למעשר לבין הפטור ממנו – כמו שמצינו אצל חמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל בלא מעשר (ב"ר ס ח, חולין ז ב). (דברי יהונתן) א"נ לפי שכל העצים עליהם נושרים בימות הגשמים, והרי עבר החורף וכל שכן במבול כזה, אבל זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים והיא לא מצאה אלא עלה זית. (טעמא דקרא) א"נ לפי שדור המבול השחיתו מין בשאינו מינו אף באילנות לפיכך נעקרו. והזית אינו מקבל שום הרכבה ולכן לא נעקרו במבול לפיכך יכלה להביא עלה זית. (גן רווה)
וַיָּרַח יְ-הוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו . (ח כא)
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. (ב"ב טז א) עוד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכׇל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. (סוכה נב ב). נמצא שמלאך המוות מבקש להחטיא את האדם ולהמיתו.
שאלה – למה אמרו בגמרא (חגיגה ד ב) בעובדא דמרים מגדלא נשיא, אִי אִיכָּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּמַעְבֵּיר בְּמִילֵּיהּ - מוֹסֵיפְנָא לְהוּ לֵיהּ, אם יש תלמיד חכם שמעביר על מידותיו מלאך המוות מוסיף לו שנות חיים. הרי כל שאיפתו היא לקצר את ימיו ולא להאריכם. ועוד קשה שהרי אמרו חז"ל (סוכה נב א) כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ - יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ. איך ייתכן שיאריך את ימיו.
תשובה – אמרו חז"ל (יומא לח ב) כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ רוֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא - שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א ב ט): ' רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר ' מה עושה היצה"ר הוא מלאך המוות, בראותו אדם שעוד מעט יעברו רוב שנותיו בלא חטא הוא מתחכם ומוסיף לו שנות חיים, וממילא דוחה את הרגע שבו יעברו רוב שנותיו, בתקוה שבנתיים יחטא, ויפסיד את ההבטחה למי שלא חטא רוב שנותיו. לפי זה הוספת השנים לתלמיד חכם נובעת מתוך כוונה ומזימה רעה והיא עוד אחת מתחבולותיו של היצה"ר ולא מתוך רצון להיטיב עמו. (פניני הגר"א)
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ . (ט ב)
שאלה – מה ההבדל בין 'מורא' ל'חתת'. מדוע צריך ה' לברך אותו גם על 'מורא' וגם על 'חתת' של החיות על האדם.
תשובה – ה'מורא' הוא רק שלא יעשה לו רעה, ו'חתת' הוא ההכנעה הטבעית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול. ולפי שבימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה' שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ לעשות עמהם כחפצכם. (מלבי"ם) א"נ ' מורא' הוא דאגה מדבר רחוק, 'חתת' הוא הבעתה כשהסכנה קרובה. (רוו"ה, רש"ר הירש)
שאלה – הרי אנו רואים לעיתים שחיות רעות מתנפלות על בני האדם והא כתיב וּמוֹרַאֲכֶם .
תשובה – אֵין חַיָּה שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם עַד שֶׁנִּדְמָה לוֹ כִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט): 'אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ'. (שבת קנא ב). כשהקב"ה רוצה למסור את בני האדם ביד חיה בא המלאך ומשנה אותו בדמות חיה ובהמה, אז באה החיה וטורפתו, והיינו דכתיב (תהלים מט) נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ . (מושב זקנים). דאימת האדם על החיות משום הנשמה שבו שהיא צלם א-להים וכיון שנדמה כבהמה וצלם א-להים אזל לו ממנו והרי הוא כשאר בהמה שהחיה שולטת בה. (חידושי אגדות שם)
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ . (ט יג)
קַשְׁתִּי ר"ת ק דושתי, ש מי, ת ורתי, י מיני. (חת"ס) כתב הטור (או"ח קכב) והכי אתמר בהגדה, אמר שמואל: כל הזריז לומר ד' דברים הללו זוכה ומקבל פני שכינה: 'עשה למען ש מך, עשה למען י מינך, עשה למען ת ורתך, עשה למען ק דושתך'. דאמרינן (ברכות לב ב) מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג מד) סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה, לפיכך אנו מבקשים בסיום התפילה עֲשֵׂה לְמַעֲנָךְ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ. והוא נרמז בפסוק אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן שגם בעת הגלות כאשר הענן מכסה ונועל בפנינו את שערי התפילה, הזכרת ארבעת הדברים האמורים ר"ת קַשְׁתִּי , הינם סגולה לכך שתפילתנו תבקע את אותו ענן. (מדשן ביתך בשם ליקוטי חבר בן חיים – מתלמידי החת"ס)
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ . (ט כו) פרש"י - דכְנַעַן יהיה עבד לְמַס עוֹבֵד עבור שֵׁם. והאבן עזרא פירש - עֶבֶד לָמוֹ היינו שיהיה כנען עבד לאלוקים ולשֵׁם כי הוא יכריחנו לעבוד הקל.
שאלה – אם כנען הוא עבד לאלוקים הנה היא ברכה ולא קללה שיהיה עבד לאלוקים.
תשובה – אמרו חז"ל (ברכות מז ב) כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ'. הרי שאפילו אם רבו ירצה לשחררו אינו רשאי מצד מצוות הקב"ה, וזה הכוונה שיהיה גם עבד לאלוקים, דיגזרו שלא יוכל הבעלים לשחררו. (אמרות ה')
וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד . (יא ל)
שאלה – מאחר וכתיב ששרי היתה עקרה, אֵין לָהּ וָלָד למה לי. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
תשובה – לומר עכשיו אין לה אבל יהיה לה לאחר זמן. (פענח רזא, החזקוני) ודומה לו (ויקרא יא י) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת , ודרשינן (חולין סו.) אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. (דעת זקנים). א"נ שלא רק שלא ילדה כדרך נשים עקרות השוהות זמן רב עד שיולדות, אלא שלא היה בטבעה ללדת לעולם. (רבינו בחיי) א"נ הכתוב בא לספר שהיה לאברהם ושרה נס בתוך נס, האחד שהיתה עקרה וילדה, והשני שילדה בגיל תשעים, ומה שנאמר אֵין לָהּ וָלָד בא לומר שדווקא באור כשדים אין לה ולד אולם בארץ כנען היה לה. (הרד"ק) ובמדרש (ילקו"ש) אמר רבה בר אחוה: שרה היתה אילונית, שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד , אפילו בית ולד אין לה. רבי אמי אמר: אברהם ושרה טומטומים היו, דכתיב (ישעיה נא ב): הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם , (שם נא א) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם . א"נ בא הכתוב להודיע את חיבתו של אברהם שאע"פ שלא הניח בן ליורשו, הניח ירושת אביו והלך אחר ציווי הקב"ה, ואילו היה לו בן לא היה זה דבר גדול כ"כ. (בכור שור)
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ . (יא ז)
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִגְדָּל שְׁלִישׁ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ נִבְלַע, שְׁלִישׁ קַיָּים. אָמַר רַב: אֲוִיר מִגְדָּל מְשַׁכֵּחַ. פרש"י - שכן נגזר על אותו מקום שישכח ולכך הם עצמם שכחו את לשונם. אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּבֶל וּבוֹרְסִיף סִימָן רַע לַתּוֹרָה. מַאי בּוֹרְסִיף? אָמַר רַבִּי אַסִּי: בּוֹר שָׁאפֵי.{בור שנתרוקן ממימיו}פרש"י - שמשכחין הלימוד מפני שעומדים באויר המגדל. (סנהדרין קט א)
שאלה – מה הטעם שנחלק המגדל דווקא לשלושה חלקים, ורק שליש קיים.
תשובה – אמרו חז"ל (קידושין ל ב) שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. וכנגד שני חלקים של אב ואם שליש נשרף ושליש נבלע וכנגד חלק הקדוש ברוך הוא שליש קיים כי גופם אבד אך נפשם נשארה קיימת ונתקנה על ידי גלגולים. א"נ אמרו חז"ל אנשי דור הפלגה הם היו גלגול דור המבול ואחר כך נתגלגלו באנשי סדום ולכן כתיב וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם (בראשית יט, ד) ואחר כך נתגלגלו בבני ישראל במצרים ושם נתקנו. לפיכך נחלק המגדל לשלושה חלקים, כנגד גלגולם בסדום שנשרפו באש וגפרית ולא נתקנו לכן שליש נשרף, וכנגד בואם בדור המבול שנמחו ונבלעו בארץ שליש נבלע, וכנגד גלגולם בבני ישראל במצרים ששם נתקנו ונתקיימו לכן שליש קיים. (בן יהוידע – סנהדרין קט א)
שאלה – מה הטעם שלא מנו חז"ל את אוויר המגדל שמשכח את התלמוד, ומנו רק חמשה הדברים המשכחים את הלימוד, ואלו הם: הָאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאוֹכֵל עַכְבָּר וּמִמַּה שֶּׁאוֹכֵל חָתוּל, וְהָאוֹכֵל לֵב שֶׁל בְּהֵמָה, וְהָרָגִיל בְּזֵיתִים, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיּוּרֵי רְחִיצָה, וְהָרוֹחֵץ רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. (הוריות יג ב)
תשובה – כיון שאין זה דבר מצוי הלכך לא קחשיב ליה. א"נ התם לא נחת לחשוב אלא דוקא עניני אכילה ושתיה המשכחים את הלימוד. והערוך פירש כיון שמרדו בהקב"ה ובנו אותו להכעיס מי שישן באוירו משכח למודו. (באר שבע שם)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
