ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישלח
בס"ד כסלו התשפ"ו
מפטיר חֲזוֹן עֹבַדְיָה (עובדיה א)
וי"מ וְעַמִּי תְלוּאִים (הושע יב) ומקצת וַיִּבְרַח יַעֲקֹב (שם)
פרשת וישלח
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת וישלח 153 פסוקים = הַמַּחֲנָיִם , אבק וחול
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (לב יא)
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ - מְנַחֵם פֵּרַשׁ 'וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ', לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל יְדֵי נִעֲנוּעָם. (לב כה רש"י)
בפרשת וישלח יש מצות לא תעשה אחת והיא אזהרת גיד הנשה (ספר החינוך)
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. (לב ה) פרש"י – 'גַּרְתִּי' בְּגִימַטְרִיָּא תרי"ג. כְּלוֹמַר: עִם לָבָן הָרָשָׁע גַּרְתִּי, וְשֵׁש מֵאוֹת וּשְׁלוֹש עֶשְׂרֵה מִצְוֹת שָׁמַרְתִּי, וְלֹא לָמַדְתִּי מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים.
שאלה – כיצד היה יכול לקיים שם את כל תרי"ג המצוות, הלא כמה מצוות תלויות בארץ, בית המקדש ושאר ענייני מצות שלא כל אדם יכול לקיימן. ועוד שהרי אמרו חז"ל (כתובות קי:) דכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ.
תשובה – כתב השו"ע (או"ח פה ב) אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ומקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים. וכ"כ (שם נה כ) עבודה זרה דינה כצואה. נמצא בזה שמשמר מחשבתו מבלי להרהר בשום דבר מדברי תורה, נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה. גם כאן בבית לבן היה מלא גילולים ותרפים, והיה יעקב אבינו מוכרח בבואו לביתו לשמור מחשבתו מבלי להרהר שם בשום ענין מדברי תורה, ולזה נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה. ('צמח דוד' לרבי דוד מדינוב).
ועוד י"ל לפי שקיים מצוות מעשר שהוא צדקה ושקולה צדקה כנגד כל המצוות (בב"ב ט.) [צְדָקָה במילוי כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה [535] עולה תקל"ה ועם הכולל עולה כמנין מִצְוֹת [536] לרמוז ששקולה צדקה כנגד כל המצות שנרמז מספרם במלוי צדקה. בן יהוידע שם)].
ועוד אפשר לומר דהיה עוסק בתורה בדיני כל מצוה ומצוה והלימוד נחשב למעשה בהיות שהוא מוכן לקיים אלא שחסר המציאות ומצדו לא יבצר ושפיר קאמר ותרי"ג מצות שמרתי כלומר שמרתי לעשותם מתי תבוא לידי כל מצוה ואקיימנה וגם למדתי כללותם ופרטיהם דיניהם וסודותיהם ונחשב למעשה וזהו שרמז כֹּה 'אָמַר' עַבְדְּךָ יַעֲקֹב רמז לו שאמירה עִם לָבָן גַּרְתִּי ותרי"ג מצות שמרתי. ורמז באומרו (לב יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ ודרשו חז"ל (תנא דבי אליהו) אין קָטֹנְתִּי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה כד"א (משלי טז ח) טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה. והכוונה שנתמעטו נכסיו בצדקה וכיון לרמוז ששמר כל המצוות במה שקיים צדקה שהיא שקולה ככל המצוות וזהו שאמר קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים דהיינו שבזבזתי ממוני בחסדים שעשיתי וא"כ נמצא כאילו קיימתי כל המצוות. וּמִכָּל הָאֱמֶת היא התורה שלמדתי כל התורה והלימוד כמעשה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ רמז מה שאמרו חז"ל וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם כאילו אתם עושים עצמכם ומפני הכבוד אמר אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ לרמוז שעשה את עצמו ותלאו בו יתברך. (פני דוד)
מה שאמרו כׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ היינו אם קובע דירתו שם להשתקע לעולמים ואין בדעתו לחזור, משא"כ הוא דדעתו לחזור. והוא שאמר עִם לָבָן גַּרְתִּי היינו רק דרך גרות והיתה דעתי לחזור לפיכך תרי"ג מצות שמרתי.
איתא במדרש (ב"ר כא ו) אין וְעַתָּה אלא תשובה, שנאמר (דברים י יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. זהו שרמז יעקב אבינו וָאֵחַר עַד עָתָּה היינו תרי"ג מצות שמרתי שגרם לאחרים בבית לבן ובחרן לעשות תשובה ואמרו חז"ל (בב"ב ט.) גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, דכל הגורם לחבירו לעשות מצוה יחשב גם כן כאילו עשאו. (אמרות ה')
וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. (לב יג)
שאלה – מה הטעם שהוסיף בברכת ריבוי עם ישראל כחול הים אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב והוא ידוע ומאי נפק"מ אם החול אפשר לספור אותו או לא.
תשובה – ישנם שתי סיבות מדוע לא נוכל לספור את החול. סיבה אחת מחמת רוב פחיתותם, ערכם האפסי של גרגרי החול גורם שלא יהיו בני האדם טורחים לספור אותו. עפר אינו 'דבר שבמנין'. ועוד סיבה אחרת – עצם ריבוי החול כשלעצמו אינו מאפשר לספור אותו, גם אילו היה יקר ערך. הקב"ה מבטיח להרבות את בנ"י באופן שיהיו אמנם יקרים וחביבים בעיני הכל, ומצד זה יהיו ודאי חפצים לספור אותם, אך מצד הריבוי שלהם לא יוכלו לספור אותם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב לא מצד פחיתותם ח"ו אלא מצד ריבויָים העצום. (אדרת אליהו)
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי. (לג י)
שאלה – קשה לומר על יעקב אבינו שיוציא מפיו דבר שאינו הגם שהיה מחמת היראה, וגם ביותר קשה לדמות פני רשע לפני אֱ-לֹהִים. ואמרו חז"ל (ילקו"ש בראשית כז א) אסור להסתכל בצלם דמות רשע, שנאמר (מ"ב ג יד): כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. ואמר ר' אליעזר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז א): וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת משום דאסתכל ביה בעשו הרשע.
תשובה – כוונתו מה שאתה רואה שאני מסתכל בפניך הלא אסור להסתכל בצלם דמות רשע, הוא כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים כי השכינה עברה לפני יעקב כמו שדרשו על וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם (בראשית לג ג) מה שהיה נראה לעין שיעקב מסתכל בפניו הוא לא היה רק שראה פני אלוקים ההולך לפניו ויתפרש כִּרְאֹת כף הזמן רצונו לומר אני רואה פני שכינה אז אני רשאי להסתכל בפניך כי איני רואה אותך רק את השכינה. (אגרא דכלה)
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. (לג יח) פרש"י - שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, שֶׁנִּתְרַפֵּא מִצִּלְעָתוֹ. שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁלֹּא חָסַר כְּלוּם מִכָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן. שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁלֹּא שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ בְּבֵית לָבָן. (שבת לג:) וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה.
כתב הרמב"ם (מורה נבוכים) – דשבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, (שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה), ד' מהם מורים על הטובה והם חנצ"ך, וג' להיפך שבתאי לגוף לבנה לתורה מאדים לממון. וזהו שנאמר וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם ר"ת שבתאי לבנה מאדים. וזהו שאמרו חז"ל נגד שבתאי שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, נגד לבנה שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, נגד מאדים שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ. (בני יששכר כסלו טבת מאמר ד אות עד)
הנה חז"ל גזרו לבטל שלושה מצוות בשב ואל תעשה בהגיע זמן מצוותן בשבת, דהיינו שופר לולב מגילה, כאומרם (ר"ה כט:) היינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה. ובוודאי לא היו גוזרים לבטל מצות עשה הבא מזמן לזמן אם לא שידעו אשר התיקון וכח סגולת השבת תעמוד במקומה ויושלם בקדושת השבת. והנה מכנים השבת בג' שמות היינו שבת, כלה, מלכתא, ובשמות הללו נרמזין סגולת המצוות הנ"ל, אשר יכולים לפעול פעולתם ע"י קדושת היום. והוא רמוז בפסוק וַיָּבֹא יַעֲקֹב כל בית יעקב שָׁלֵם ר"ת שופר לולב מגילה, בג' מצוות אלו באים שלמים ומושלמים עִיר שְׁכֶם ר"ת שבת כלה מלכתא, ועיר לשון התעוררות, דכשמתעורר קדושת יום השבת אשר קדושת היום יכונה בג' שמות הללו, הנה עצם קדושת היום פועל תמורת הג' מצות הללו, וקילורין של מלך אינו חסר כלום. (בני יששכר שבתות מאמר ט אות א)
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם – ר"ת שם לשון מלבוש. בזכות אלה ג' שלא נשתנו זכה לג', שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ כנגד לשונו, בְּגוּפוֹ כנגד שמו, בְּמָמוֹנוֹ כנגד מלבושיו.(ויקח משה)
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם. שָׁלֵם ר"ת מטתי שלמה לפניך רמז לקדושת יסוד. עִיר מלשון התעוררות. שְׁכֶם ר"ת כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי. ע"י שמתעורר מהארת ש"ק יכול להשיג קדושת ברית קודש. כידוע מאמר תלמידי הבעש"ט זי"ע כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ, החפץ להתקדש במדת יסוד דמיתקרי כָּרָאוּי לוֹ, יקדש שבת קודש יום השביעי כראוי ויזכה לזה. (אמרי חיים)
וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. (לג יח) בגמרא (שבת לג:) אָמַר רַב: מַטְבֵּעַ תִּיקֵּן לָהֶם. ובמדרש (ב"ר יא ז) ערב שבת בין השמשות היה, ותיקן להם עירובי תחומין.
שאלה – מה הטעם שתיקן להם מטבע, ומה הטעם שתיקן להם עירובי תחומין דווקא עכשיו.
תשובה – נפסק להלכה שבחתיכות כסף יש לחוש שמא נעבד בהן עבודה זרה. אך במטבעות כסף אין חשש. קודם שהגיע לשכם היו משתמשים למסחר בחתיכות כסף, אך יעקב שרצה לישא וליתן עמם חשש שמא עבדו בחתיכות ע"ז, ולכן תיקן להם מטבע כסף שבו אין חשש ע"ז. ואכן מיד אח"כ כתוב וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (לג יט) – כיון שאפשר היה לעשות עמם מסחר. (תפארת יהונתן)
א"נ לפי שהם היו משתמשים במטבע של מלכים אחרים ולא היה להם מטבע על שמם, והוא יעץ אותם לשבר המטבעות שבידם ולעשות מטבע חדש על שמם, וזה יהיה להם לכבוד ולתפארת כאחד המלכים. כי מאת ה' היתה זאת להגדיל שמם במטבע כדי להשוותם עם שאר מלכיות, שאז אחר כך כאשר יהרגו השבטים אנשי שכם ומלכה יצא להם שם גדול שאבדו עיר מלוכה. (בן יהוידע – שבת לג:)
הטעם שתיקן להם עירובי תחומין משום שרק כאשר הגיע יעקב לשכם נרפא ממכתו, ועירוב תחומין שיעורו אלפיים אמה, שהן אלפיים פסיעות. לפי שהיה צולע לא היו פסיעותיו כפסיעות כל האדם, עתה שנרפא יכול היה למדוד את פסיעותיו ככל האדם. (תפארת יהונתן)
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. (לד כה) פרש"י – באחד בשבת מאי טעמא לא היו מתענים מפני שהוא שלישי ליצירה. דאדם נברא ביום שישי ובכל יום שלישי הוי חלוש כדכתיב וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. (מוסף רש"י) וכ"כ רבינו בחיי - ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש.
שאלה – איתא בגמרא (שבת קלד:) אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין מִלִּפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — כְּדַרְכּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי. לפי שהמכה קלה עליו וקרוב לרפואה. משמע שביום השלישי הוא קל יותר.
תשובה – בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים כלומר לא כולם כואבים, אלא שלא הספיקו למול את כולם ביום ראשון ושני לפי שהיה עם הארץ מרובה. (מושב זקנים) וביום השלישי היו כולם כואבים שכבר מלו כולן, מיד וַיִּקְחוּ אִישׁ חַרְבּוֹ. (דעת זקנים)
שאלה – איך עשו בני יעקב מרמה גדולה כזאת אחר אשר שמעו להם לימול הרגום ביום השלישי.
תשובה – לפי שביום השלישי היו מצטערים ומתחרטים על המילה ולכך הרגום. ולשון כֹּאֲבִים משמעו מוכיח על זה שכן מצינו כאב גבי ע"ז. (הרא"ש)
שאלה – מה חטאו כל אנשי שכם שנתחייבו הריגה? ומדוע לא היה בזה שפיכות דמים.
תשובה – לפי שבני נח מצווין להושיב בי"ד בכל פלך ופלך, והם ראו שכם שגזל את דינה ולא עשו בו דין. (החזקוני) כתב הרמב"ם (מלכים פ"ט הי"ד) וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה וע"פ קרובין.
והרמב"ן כתב (לד יא) שאנשי שכם היו רשעים ודמם חשוב להם כמים, וכולם חייבים מיתה כי היו רוצחים ועובדי אלילים ומגלי עריות.
והמשך חכמה כתב - אפשר כי בן נח נצטווה שלא לחבול בעצמו וכתיב (בראשית ט ה) וְאַךְ אֶת (כל) דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ אך אם כוונו לש"ש הלא נתגיירו אך המה לא נתכוונו לגירות רק לקחת נשיהם ומקניהם וחבלו בעצמם שלא כדין. וממילא נתחייבו מיתה משום איסור חובל בעצמו. א"נ מכיון שמלו עצמם בכדי שיוכל שכם בן חמור למלא תאוותו השפלה, סימן שגם הם בעלי תאוה כמותו בכח, על כן הרגום. (אמרי חיים)
אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם – התנו עמהם שלא יעבדו עבודה זרה. והם לא עשו כן אלא עשו בסתר, וכשידעו בני יעקב כן עמדו והרגום. וזהו בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים שנתחרטו על מה שעשו. וזה שאמר להם יעקב (לה ב) הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו' וַיִּטְמֹן אֹתָם וגו' ולא שרפום שאם ירדפו אחריהם ויאמרו למה הרגתם אותם והלא קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז יראו להם שלא בטלום. (רבינו אפרים, חומת אנך)
האור החיים מפרש כי בני העיר התנגדו למות נשיאם ולכן 'הרגום מדין רודף'. בנוסף, הם סייעו בגזל דינה ובני נח חייבים מיתה על גזל. לפי זה מבואר גם מדוע בני יעקב בזזו את העיר: 'אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת' (כח, כט) – הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.
וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. (לד טז)
שאלה – הנה בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ נתקיים כי שבו את נשיהם כמבואר בקרא (לד כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ. כיצד אמרו שבטי ישורון וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם והוא לא נתקיים כי הרגו כל זכר.
תשובה – אותן כ"ד אלף שנהרגו ונפלו בשבט שמעון במעשה זמרי דכתיב (במדבר כה ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. הם היו גלגולי אנשי שכם ולקחו בנות ישראל ואז נתקיים מה שאמרו שבטי ישורון ונתנו את בנותינו להם ודבר ה' בפיהם אמת. (אגרא דכלה)
וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. (לה יט)
שאלה – המרחק מהעיר בית לחם עד מקום קבורתה הוא פחות ממיל. מה הטעם שקבר אותה בדרך ולא הוביל אותה לקבורה בעיר בית לחם.
תשובה – מפני שלא רצה לדור באותה העיר ואפילו אם היה קונה שם כרם או מקום היו גוזלים אותו וחורשים אותו לשדה או כרם. (מושב זקנים) א"נ לפי שראה ברוה"ק שבית לחם עתידה לעלות בגורלו של יהודה, ולא רצה לקוברה אלא בחלק של בנימין. וז"ש שלכן קברה בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה לא באפרתה מפני שהיא בית לחם. (מלבי"ם) א"נ שצפה ברוה"ק שהגלויות עתידות לעבור שם, וקברה שם שתהא מבקשת עליהם רחמים. הדא הוא דכתיב (ירמיה לא יד-טז) כֹּה אָמַר יְ-הוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו' כֹּה אָמַר יְ-הוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו' וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְ-הוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ילקו"ש)
וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. (לה כ)
שאלה – מה הטעם דכתיב בכפל לשון וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה... הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל. 'מה היה כתוב על מצבת רחל אמנו'.
תשובה – ללמדך כי את עצם הלשון הזה חרט יעקב אבינו על קברה 'הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל' ורק את זה בלבד, ללא שום תארים ושבחים, היות שכולם כבר ידעו מי היא רחל ומה טיבה. (פניני הגר"א) וכתב המלבי"ם - המצבה שעושים על המתים הוא להזכיר מעשיו לדורות שלא ישכח מן הלב, וזה לא שייך ברחל, שהיתה עקרת הבית ושמה נזכר לזכר עולם בלעדי המצבה. וכבר אמרו אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיתה המצבה רק להכיר מקום הקבורה לא להזכיר מעשיה, ועז"א שהציב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ לא עליה, ואמר הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל לא מצבת רחל.
וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. (לה כט)
שאלה – מה הטעם שהקדים הכתוב עשו הרשע ליעקב, וגבי אברהם הצדיק נאמר (כה ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל.
תשובה – לפי שישמעאל היה מהָגָר שהיא שפחה, ויצחק משרה והיה עיקר בנו לפיכך הקדימו, אבל כאן שניהם מאם אחת לכך הקדים הגדול היינו עשו. (החזקוני, מושב זקנים, רשב"ם, אבן עזרא) ואע"פ שמכר את בכורתו ליעקב, נהג בו יעקב כבוד והקדימו לפניו מאז שהשלים איתו. (הרד"ק) א"נ משום שיצחק אהב את עשו הקדימו הכתוב ליעקב בקבורת יצחק. (פענח רזא)
אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. (לו כ) פרש"י - שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבֶיהָ קוֹדֶם שֶׁבָּא עֵשָׂו לְשָׁם. וכן תרגום יונתן דִמְקַדְמַת דְנָא הֲווֹן יַתְבֵי אַרְעָא הַהוּא.
שאלה – מה הטעם שהזכירה התורה ענין זה ומנתה את כל בני שעיר יושבי הארץ, מאי נפק"מ.
תשובה – כתיב (דברים ב ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. פרש"י - אֲפִלּוּ מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, כְּלוֹמַר: אֲפִלּוּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל אֵינִי מַרְשֶׁה לָכֶם, לַעֲבֹר בְּאַרְצָם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם דְּרִיסַת כַּף רֶגֶל עַל הַר הַזֵּיתִים. הלכה היא שאסור לבנ"י לכבוש מעשו כל חלקת ארץ. לפיכך מנה הכתוב כל המקומות שנטל עשו לנחלה כדי שלא ניכשל בנטילת שטח מארצו. (א"ע, רמב"ן, הגר"א) והספורנו כתב - הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם להודיע שאעפ"כ השמידום בני עשו ברצון האל יתברך. והאוה"ח כתב - טעם הודעת ענין זה להודיע שיעור מה שנתן ה' בזכות האבות לעשו הגם היותו רשע.
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
