ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
במשנה הראשונה בפרק מובאת רשימה של דברים אבודים שהמוצא אותם יכול לקחתם לעצמו. ובסוף המשנה מובאת דעתו של ר' שמעון בן אלעזר האומר 'כל כלי אנפוריא אין צריך להשיב'. הגמרא (כג, ב) מבארת שכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא שבעתן העין ולכן אפילו לתלמיד חכם שמשיבים לו אבידה ע"י טביעות עין אין להשיב כלים שלא שבעתן העין.
שתי שאלות בסיסיות עולות בקריאת הסוגיא:
א. מהי בדיוק טביעות עין? האם יש אותה רק לתלמידי חכמים? מה מקנה להם אותה?
ב. אם משיבים חפץ ללא סימנים לתלמיד חכם, מדוע לא חוששים בכל אבידה שמא היא של ת"ח? כיצד המשנה אומרת 'הרי אלו שלו'? שאלה זו המופיעה אצל ראשונים רבים ומצינו בזה שתי תפיסות יסודיות, ובכל אחת כמה תתי-כיוונים.
מהי טביעות עין?
הרא"ש (ב, יג) כתב:
והא דתנן דמחזירין תכריך ואגודה של שטרות לאו משום סימנא דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא דע"י סימן כל דהו מכירו בטביעות עינא.
הרא"ש כותב שטביעות עין היא בעצם סימן קלוש, ואחרונים ביארו שהוא הכרה כללית. ונראה להסביר ששני ההסברים עולים בקנה אחד. סימנים הם על פרט כזה שאפשר לברר מתוך החזות הכוללת ולהצביע עליו לאחרים. אך טביעות עין היא מבט כולל על הדבר שאי אפשר לתארו ע"י פירוט, אלא זו הרכבה של הרבה פרטים קלושים שגם בהסבר א"א יהיה להבין אותם, מלבד התלמיד החכם.
למי יש טביעות עין?
ובאמת יש לשאול מדוע לתלמיד חכם יש יותר נאמנות? האם מצאנו עוד מקום שתלמיד חכם נאמן יותר מאשר מי שאינו? ומסתעפת מכך השאלה – האם יש גדרי עדות בנתינת סימנים?
אומרת הגמרא במסכת חולין (צה, ב):
אמר רבא: מרישא הוה אמינא - סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא, ולא מהדרינן בטביעות עינא, השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא: טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה? אלא - בטביעות עינא דקלא, הכא נמי - בטביעות עינא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע, דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא - לא קטלינן ליה, ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה - קטלינן ליה. אמר רב אשי: תדע, דאילו א"ל איניש לשלוחיה: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה - ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה - ידע ליה.
מגמרא זו עולה בבירור שטביעות עין עדיפא על סימנים, ועוד שטביעות העין הנידונה כאן מצויה אצל כל אדם פשוט ולאו דווקא אצל תלמידי חכמים (אמנם ראה בר"ן שהביא דעת ר"ח שגם באיסורים דווקא ת"ח נאמן בטב"ע). אז מדוע אם כן באבידה רק ת"ח נאמן? ועוד, האם ת"ח נאמן בטביעות עין רק על חפציו או גם להעיד עבור אחרים?
בנוגע לשאלה הראשונה, דעת הראשונים דלהלן, ונראה שזה מוסכם, שאין לת"ח עדיפות על עם הארץ בזיהוי בטביעות עין. אלא כל החשש הוא שמא ישקר, כמו החשש הכללי באבידה 'דרשהו אם רמאי הוא'.
אך בנוגע לשאלה האם טב"ע מועילה עבור אדם אחר, נחלקו הראשונים.
דעת הר"ן (חולין לד, א בדפי הרי"ף הישנים):
והוא הדין דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא חיישינן דמשקר.
טענתו, שכיון שחוסר הנאמנות בע"ה לענין השבת אבידה הוא רק משום שבעם הארץ יש חשש שקר. ממילא, במקום שאין חשש שקר כגון איסורים או להשיב עבור חברו ע"י טב"ע – גם עם הארץ נאמן.
לעומת זאת כתב הריטב"א (גיטין כז, א ד"ה מצאו):
ומיהו אפילו לצורבא מרבנן כי מהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא אומר רבינו נר"ו דדוקא בדבר שהוא שלו, אבל (דשמעינן) [כשמעיד] ואומר דבר זה מפלוני הוא ואית לי טביעות עינא בגויה לא, דהא ודאי עדות [היא] כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן לן צורבא דרבנן טפי מעם הארץ.
כלומר ת"ח נאמן בטב"ע רק על שלו אך לא על של חבירו, וזאת משום שהוא כמו עד אחד, ובדיני עדות אין ת"ח עדיף על עם הארץ. עם זאת, מוסיף הריטב"א, שבמקרה ועדים ראו שנופל חפץ מפלוני אך לא מזהים אותו, ואחר זמן רואים שניגש עם הארץ ונוטל החפץ לעצמו, מכח טב"ע וללא סימנים, בטענה שממנו נפל – נאמן. והסיבה היא שגם עם הארץ נאמן לקחת אבידה ולומר שהיא שלו בטביעות עין רק להוציאה מידי המוצא אינו נאמן. ומה שנאמן ת"ח יותר מע"ה הוא להוציא מהמוצא.
ולכאורה, קשה הרי עד אחד אינו נאמן להוציא ממון, ואם כן כיצד נאמן התלמיד חכם? אלא י"ל שבאמת הוא אינו מעיד, אלא שיש לו טענה על החפץ, ובטענה נאמן היכא דלא חיישינן לשקר.
ואכתי יש להסביר את הר"ן, מדוע אדם נאמן בטביעות עין על ממון של חבירו, הרי עד אחד אינו נאמן? וכ' פרי יצחק (ח"ב, נו) בביאור שיטת הר"ן שיש מהאחרונים שביארו שדעת הר"ן שעד אחד נאמן באיסורין היכא דליכא חזקה שכנגד, וה"ה בממון היכא דליכא מוחזק. ובאבידה הרי ליכא מוחזק, שהחפץ אינו ביד הבעלים, ושומר האבידה לא מוגדר כמוחזק, ולכן יועיל העד אחד להוציא הממון מהשומר.
אך קשה על זה מסימנים סימנים ועד אחד, שבגמרא (כח, א) אמרי' דעד אחד כמאן דליתא דמי. ועוד קשה שהרי דין ערווה הוקש לממון, ובדיני ערווה הר"ן כותב מפורש שלא מועיל עד אחד אפילו אם אין חזקת איסור.
ולכן, מבאר הפרי יצחק בשיטת הר"ן שיש דין מיוחד באבידה של 'דרשהו'. והיינו, שאינו מגדרי עדות הרגילים אלא רק בירור שאינו רמאי. ולכן סגי גם בעדות של ת"ח אחד על עצמו. אך בע"ה יש חשש שקר. ולכן יובן מדוע סימנים וסימנים ועד אחד לא מהני משום שהעד אחד נסתר מסימנים אז יש ריעותא בבירור שלו.
וחשבתי שאפשר להסביר עוד שהשבת אבידה אינו בגדרי עדות הרגילים, שכן עדות היא רק בפני בית דין, וכאן התורה נתנה כח לכל אדם לחקור ולדרוש. וכן מצווה זו 'נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות' כלשון החינוך (מצווה תקלח) והרי אין אשה כשרה לעדות?! אלא יש לומר כפרי יצחק שיש כאן רק גילוי מילתא של נאמנות, אך לא עדות של ממש, ולכן אתי שפיר לר"ן שבדליכא חשש משקר גם עם הארץ נאמן.
באלו אבידות חוששים לטביעות עין?
השאלה השניה על דין טביעות עין היא הכיצד יש דין של הרי אלו שלו? הרי יש לחשוש שמא הוא של ת"ח ויבוא ויקבל בטביעות עין. על כך נאמרו מספר תשובות בראשונים, אשר מתחלקות לשתי סיעות:
בסיעה אחת עונים שלא בכל המציאות חוששים לת"ח, וכל ראשון אומר נקודה אחרת. הרמב"ן (כג, ב ד"ה ולא צריכא) כ' שרק במקום של ת"ח חוששים לטביעות עינא, וכן חוששים רק בכלים אך לא במאכלים, והמשנה הראשונה מדברת על מאכלים. וסברא היא שעל אוכל אין אדם שם לב כ"כ עד כדי שיכול להכירו. וכן בריטב"א (ד"ה לא צריכא) שאין חוששים שנפל מת"ח אא"כ ראה שנפל משיירת ת"ח או במקום שמצויים ת"ח. הא בסתמא אין חוששים שנפל מת"ח דהרי הוא מיעוט, ות"ח שלא משנה במילותיו הוא מיעוט שבמיעוט. ובשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ (ד"ה וכן פירשו בתוס') שחוששים רק בכגון ספרי עיון השייכים רק לתלמידי חכמים.
לעומת זאת, בסיעה אחרת עומד הראב"ד (הביאו הר"ן ד"ה ולא צריכא), לדעתו אכן בסתם אבידות יש לחשוש לת"ח, אך ההבדל מאבידות שיש בהן סימן הוא שאבידה רגילה יש להכריז עליה ג' רגלים, ובכל מקום הסמוך לאבידה, אך באבידות שאין בהן סימן ורק חוששים לת"ח, מכריזים רק בבית הכנסת ורק מעט פעמים. ומש"כ במשנה הרי אלו שלו, על אבידות ללא סימנים, מיירי שהם לאחר שהכריז עלייהו בבית המדרש.
את שורש הויכוח הסביר ר' שמואל רוזובסקי (ב"מ, סימן כא) שי"ל דראב"ד ס"ל כדברי תוס' (כג, א ד"ה והא) דאמר שכל מה דאפשר לעשות בשביל להחזיר עושים, והרמב"ן ודעימיה לא מקבלים זאת.
הלכה כמי?
בגמרא בדף כד, א מובאת ברייתא נוספת בשם רשב"א:
מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז.
ואם הוא 'מודה' משמע שבדבר אחר חולקים עליו, והוא בכלים שלא שבעתן העין, ששיטת חכמים שאף בהם מחזירים לתלמיד חכם בטביעות עין. וא"כ שיש מחלוקת רשב"א וחכמים – לכאורה הלכה כחכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
ואכן כך פוסק הרמב"ם (גזלה ואבידה יד, יב) וכן פסק הרא"ש (ב, ה). והסביר הרא"ש דאע"פ שרשב"א הוא יחיד, כיון שהשקלא וטריא בגמרא היא אליביה – כך הלכה. אך הג"מ חולק על הרמב"ם ופוסק כרבנן שאפילו לא שבעתן העין צריך להכריז.
מיהו תלמיד חכם?
הגמרא בסוגייתנו מלמדת שתלמיד חכם הוא זה שאינו משנה באחד משלושת הנושאים: מסכתא, פוריא ואושפיזא. דרך אגב, אכתוב מה שחשבתי בדיוק לשון נגמרא, שלא נאמר כאן ת"ח המשקר, אלא משנה. והטעם הוא שעניינה של האמת הוא המשכת הקיום התקין והטוב של הבריאה, והשקר הפכו. ואמנם, יש דברים ומצבים בהם עדיף לשנות מהדיווח המדוייק שכן הוא יכניס את המשמיע (גאווה במסכתא) או השומע (צניעות בפוריא) או הנידון (הכבדה על המארח באושפיזא) למקומות שאינו צריך להיות בהם.
אך במסכת שבת (קיד, א) מוזכר תנאי נוסף:
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו.
המהר"ל (חידושי ב"מ כד, א ד"ה ובפרק) מעיר שרי"ף, רמב"ם ורא"ש לא הביאו דין זה, אך הגהות אשר"י כן. אך סובר שאינם חולקים על כך אלא לשיטתם לא נצרכו לכתבו. שדברי רבי יוחנן מלמדים שאם אדם מתנהג כתלמיד חכם בחלוקו אזי אפילו אם אינו באמת ת"ח מצד ידיעותיו, אזי מחזירים לו אבידה בטביעות עין.
אך למהר"ל עצמו יש ביאור חדש בתנאי זה:
משום דכשהוא מקפיד על דבר יש לו טביעות עין שפיר, ואם לא כן והוא מן אותן שאינן מסודרים במעשיהם, אין לו טביעות עין, ולפיכך בעי דוקא דמדקדק בחלוקו להפכו כדרכו.
כלומר, שלא מספיק שיהא האדם מקפיד על דיבורו, אלא צריך שיהיה גם אדם מסודר, דאל"ה לא הוי ליה טביעות עינא. ואכן להלכה (רסב, כא) פוסק השו"ע את תנאי החלוק (בהשמטת הגהות הרמ"א):
במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או בפוריא או באושפיזא וכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
