ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיות הקודמות עסקנו בעיקר ביסודות של הרחקת הנזיקין, כעת נפנה לברר מה הדין ביחס לתשלומים באם היה נזק למרות ההרחקה, או בשל הסיבה שלא הרחיק.
מקור הדיון
אומרת המשנה (כ, ב):
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית - אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה - טפח; ואם הזיק - משלם מה שהזיק. ר' שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורין האלו, אלא שאם הזיק - פטור מלשלם.
השאלה העולה כאן היא על שיטת חכמים – מהי סברתם? שכן, על פניו שיטתו של ר"ש מובנת יותר, אנו עוסקים באדם שנהג לפי היתר חכמים, וא"כ מדוע שיצטרך לשלם? לכאורה הוא כעין אנוס, דמאי הוי ליה למעבד, הרי עשה את המוטל עליו?
רבי שמעון קאי בשיטה
בכדי לרדת לשרשי הדברים נתחיל בביאור הכרעת הראשונים בסוגיא, וכך כתב הרי"ף בסוגייתנו בקיצור נמרץ (י, א):
וליתא לדרבי שמעון דהא אוקמה אביי בשיטה בפרק הבית והעלייה:
שם (ב"מ קיח, ב) המשנה דנה באדם העושה ברה"ר עניינים פרטיים כגון בניה וזיבול, והזיק. ת"ק סובר שצריך לשלם את הנזק. ובגמ' שם מבררים כשיטת מי המשנה מדברת וכמי לא, ובמהלך הדברים אומרת כך:
אמר אביי: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון כולהו סבירא להו: כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק - פטור.
והיינו שכל חכמים אלו קאי ב'שיטה' אחת ובמצב זה הדין הוא שאין הלכה כמותם. ומכאן לומד הרי"ף לסוגיין שאין הלכה כר"ש אלא כחכמים ואף אם הרחיק כנדרש – עליו לשלם. וצ"ע מדוע.
ועוד, הרא"ש (ב, ה) מביא את הרי"ף אך מקשה עליו מדוע הוצרך לטעם זה של אביי והרי הלכתא כרבים?! ואמנם בפלפולא חריפתא (י) מתרץ את הרי"ף – אך בשביל להבין את תירוצו נלמד סוגיא נוספת.
הלכה כר"ש באש
גמרא נוספת העוסקת בשאלת התשלום על אף שמירה ראויה מופיעה בב"ק (סא, ב):
המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה? וכו' ר"ש אומר: שלם ישלם המבעיר את הבערה - הכל לפי הדליקה. ולית ליה לר"ש שיעורא בדליקה? והתנן: לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית - אלא אם כן יש על גבו גובה ד' אמות, היה מעמידו בעלייה - עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה - טפח, ואם הזיק - משלם מה שהזיק; ר' שמעון אומר: לא נאמרו שיעורין הללו, אלא שאם הזיק פטור מלשלם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכל לפי גובה הדליקה. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' שמעון. וכן אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר"ש.
הנפסק בגמ' זו הוא שהכל תלוי בגובה הדליקה ואם היתה ברמה שלא אמורה להוות נזק, אזי אין לחייב. וזה כשיטת ר"ש במשנתנו בב"ב, שאם הרחיק כשיעור – פטור! ולכאורה זו סתירה לגמ' בב"מ?! עונה על כך הרי"ף:
ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומאי שנא הכא דפטור? לא תיקשי לך, הכא דלפי צורך שעה מדליק וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתירא משיעורא וקא מזקה - אנוס הוא, דמאי הוה ליה למעבד?! הלכך מכה בידי שמים היא, ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורה. והתם גבי תנור, כיון דתדיר הוא מדליק, איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו נסליק היזקא, וכיון דלא עביד הכי פושע הוא, ולפיכך חייב. תדע - דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שיעור לפטור והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור:
כלומר במקרה בב"ק מדובר שהיווצרות הנזק נחשבת כאונס, שלא היה לו להעלות על דעתו שבדיוק בפעם היחידה בה מדליק את האש היא תביא לידי נזק. משא"כ במקרה של אש תמידית, עליו להיות זהיר יותר, אפילו שנוקט אמצעי בטחון. ואם לא נהג כן הרי הוא פושע.
לפי זה, טוען פלפולא חריפתא, מובן מדוע הרי"ף נזקק לנמק את פסיקתו שהעמידו את ר"ש כ'שיטה'. שהרי מצד יחיד ורבים, עדיין ניתן היה לפסוק כר"ש כשם שנפסק כמותו בב"ק.
ריבוי שימוש כמחייב זהירות
נחזור לעיין בדברי הרי"ף. ההבדל בין ב"ב לב"ק הוא בתדירות השימוש וממילא ברמת האחריות. אך הדבר צריך תוספת ביאור, שכן אם נקט האדם את האמצעים הנדרשים ע"מ למנוע נזק, מדוע זה שמשתמש בתדירות יהפוך אותו לפושע?
ונראה בביאור דברי הרי"ף - סטטיסטית יש יותר סיכוי לנזק מאש תמידית מאשר אש בודדה ועל כן הזהירות וממילא האחריות הנתבעת מן האדם גדולים יותר. וכך נראה מדברי הריטב"א שכתב (כ, ב ד"ה ר"ש):
כי עם תדירות השימוש אפשר הוא שיזיק אם לא יתן דעתו.
קצה"ח (קנה, ס"ק א) מבאר באופן מעט אחר את ההבדל בין ב"ק לב"ב:
ולולי דברי הרי"ף נראה לענ"ד דהכא שיעורא דתנור אינו אלא שלא יפחות משיעורא, דבפחות משיעורא הוי היזק ודאי ואינו רשאי להזיק על מנת לשלם, ולכן צריך להרחיק שלא יזיק בידים על מנת לשלם, אבל גם בהרחקת השיעור שהוא ד' אמות אכתי אינו מן הנמנע שלא ילך האש ומש"ה צריך לשלם מה שהזיק, אבל בהאי דפרק הכונס דאמרו הרחיק כראוי, והיינו לפי שיעור הדליקה, והתם מיירי בהרחיק כראוי באופן שהוא מהנמנע שילך האש לגדיש חבירו, ומש"ה הו"ל אונס גמור ומכה בידי שמים ופטור מלשלם:
כלומר, החילוק אינו מצד ריבוי או מיעוט השימוש באש, אלא השיעור אותו נתנו חכמים להתיר תנור בבית הוא רק כזה שמרחיק נזק ודאי, אך אפשרות של נזק עדיין קיימת בו. ואילו האש המדוברת בב"ק היא בהרחקה האמורה למנוע כל נזק אפשרי ועל כן הוא יוגדר אנוס במקרה והאש בכל זאת תזיק.
היתר הדלקת האש בבית
אך עדיין יש לשאול, מדוע בכלל הותר להדליק אש בבית אם הוא דבר שיכול להביא לידי נזק? לכאורה היה צריך לדרוש הרחקה כעין ב"ק, שאם חלילה יהיה נזק אזי הוא יהיה ברמת אונס.
על כך כתב נתה"מ (חו"מ קנה, ביאורים ס"ק א):
ולבאר כונתו [של הרי"ף] לפענ"ד נראה, דשם נתנו רבנן שיעור שירחיק, שלא יהיה יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל, דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז"ל בשיעורא, משו"ה אם הזיק ע"י רוח שאינה מצויה, הוי אונס ופטור, כיון דלא חייבוהו חז"ל בשמירה משום אונס דלא שכיח. אבל הכא לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כל כך, כיון דתדיר הוא, ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לדור בבית כלל, ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק ע"י שמירה, וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחקה כזו, שוב אינו צריך להרחיק יותר, משו"ה אם לא שמר והזיק, חייב.
היינו, מבט של נזקי שכנים אינו כמו על נזקים רגילים, וכפי שביארנו בשיעור הראשון על הפרק. אם היו מחייבים הגבלות רחבות בשביל הכנסת תנור, היה זה פוגם ביכולת האדם לחיות בביתו, וזה עצמו מהווה נזק. ועל כן נתנו טווח בטחון בו לא יזיק בוודאות אך מאידך תחול עליו חובת שמירה.
ומקשה הברכת אברהם על כך שמלשון הרי"ף לא משמע שיש הבדל בשיעורי ההרחקה בין המקורות הנ"ל, אלא יתכן ושיעור ההיזק והסיכוי להתרחשותו הנזק מקביל, אלא ההבדל הוא בתדירות השימוש. אך לפי איך שנסחנו לא קשה. שכן נתה"מ רק מבאר שתדירות השימוש היא גופא ראיה לכך שהדבר הוא צורך בסיסי, ולכן יש הכרח לאפשר שימוש בתנור.
ועוד מעיר הברכת אברהם, שלפי דברים אלו, המבט על השימוש בתנור הינו כולל ואילו המדורה הוא כל עם בפני עצמה, אך במה יצטרפו ההדלקות זו לזו? ואולי אפשר לומר שתנור שבמהות הינו שימוש תדירי אזי מסתכלים על כל ההדלקות יחד, בשונה מסתם דליקה שאינה עניין קבוע במהות. ואה"נ, אם סוג ההדלקה של ב"ק תהיה תדירה אף אותה נדון כמו את התנור.
סברת חכמים ור"ש
מכל הנ"ל עולה שסברת חכמים שאמרו שיש צורך לשלם על אף שהרחיק כשיעור היא כך – השימוש בתנור אינו פשוט ביסודו, כיון שיש בו סיכוי לא מבוטל לנזק. אלא הוא 'היתר' שנועד לאפשר חיים נוחים יותר ועל כן התנו את השימוש בו רק עם שמירה צמודה.
ואילו לפי ר"ש ברגע שמתירים את השימוש על כרחך יש להתבונן על האדם כאינו פושע כלל, דלא מסתבר ששיעור חכמים הוא יחד עם שמירה צמודה כ"כ. שאם כן, יש בזה צמצום השימוש של האדם בביתו, אלא ע"כ הוא היתר לכת' ואם הזיק מוגדר כאנוס.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
