^ 1.
בראשית א, ז.^ 2.
ראה רש"י ויקרא ב, יג.^ 3.
ויקרא ב, יג.^ 4.
ספרא - דבורא דנדבה פרשה יב, יד אות ד.^ 5.
ספר החינוך מצוה קיט.^ 6.
בדומה לזה, כתב הרש"ר הירש (ויקרא ב, יג): "המלח מסמל אי השתנות, סוגר בעד הדבר מכל השפעות חיצוניות".^ 7.
זוהר ח"א רמא ע"ב.^ 8.
רמב"ן ויקרא ב, יג.^ 9.
מנחות צז ע"א.^ 10.
רבי צדקיה בן אברהם הרופא (איטליה), (בערך דתתק"פ-בערך ה"ם) - ממשפחת הענווים, ממשפחותיה המיוחסות והמפורסמות של יהדות רומא. עיקר פרסומו בא בשל ספרו 'שיבולי הלקט', חיבור הלכתי מקיף המסכם את פסקי ההלכה והמנהגים של חכמי איטליה, אשכנז וצרפת שקדמו לו. בחיבור זה אסף המחבר פסקים ופירושים מהבבלי והירושלמי, מהגאונים, ומחכמי אשכנז הראשונים (כגון רש"י ובעלי התוספות), תוך דגש על מנהגי יהדות איטליה. ספרו מחולק לשנים-עשר 'שיבולים' (חלקים) העוסקים בתחומי ההלכה השונים: תפילה, שבת, חגים, הלכות שחיטה, שמחות ועוד.^ 11.
שבלי הלקט סדר ברכות סימן קמא.^ 12.
ובכף החיים (או"ח סימן קסז אות מ) הוסיף: "ומצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח בשולחן. וידוע שאשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השולחן".^ 13.
שו"ת תורה לשמה סימן תק.^ 14.
רבי יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) (בגדאד שבעירק), התקצ"ד-התרס"ט - מגדולי האחרונים, פוסק, מקובל, דרשן ומנהיג. ספרו המפורסם ביותר הוא ה"בן איש חי" ועל שמו הוא מכונה. את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק. בגיל ארבע עשרה, למרות גילו הצעיר, התקבל לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. בשנת התרי"א, בהיותו בן שבע עשרה, נשא את רחל, אחות רבו עבדאללה סומך. רבי יוסף חיים חיבר ספרים רבים העוסקים בכל מקצועות התורה: תנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה, דרש, תפילה, פיוט וקבלה.^ 15.
בהכשרת בשר, רובם המוחלט של הפוסקים שוללים את השימוש בסוכר. הטעם לכך הוא שבניגוד לקרבן, מליחת בשר נועדה להפליט את הדם באופן פיזי. המלח עושה זאת בזכות חריפותו וטבעו ה"מרתיח" השואב את הדם, תכונות שאינן קיימות בסוכר המתוק (שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סימן ד; שו"ת דברי חיים יו"ד ח"א סימן כה).
להלכה, בשר שנמלח בסוכר בלבד נחשב כבשר שלא נמלח כלל. במקרה שבושל כך, דינו כבשר שנתבשל ללא מליחה, וחל עליו הכלל של ביטול בשישים (שולחן ערוך יו"ד סימן סט, יא), ובמקום הצורך יש להקל כדעת המחבר שדי בשישים כדי להתיר את התבשיל והחתיכה (שו"ת הלכות קטנות ח"א סימן ריח).^ 16.
רבי ישראל יעקב חאגיז (ירושלים), הש"פ–התל"ד - מגדולי חכמי ירושלים בדורם של בעל ה"כנסת הגדולה" והש"ך, ראש ישיבת "בית יעקב" ומגדולי המשיבים והפוסקים בארץ ישראל ובגולה. נולד בעיר פאס שבמרוקו בשנת ש"פ לאביו רבי שמואל חאגיז זצ"ל. בצעירותו נדד לאיטליה, שם קנה תורה אצל גדולי הדור וביניהם רבי עזריה פיג'ו, בעל ה"בינה לעיתים". בשנת תי"ח זכה לעלות לארץ הקודש והתיישב בירושלים, שם הפך לאחד מעמודי התווך של הקהילה. בירושלים עמד בראשות ישיבת "בית יעקב" המפורסמת, שהיתה מרכז התורה המרכזי בעיר באותה עת. העמיד תלמידים הרבה, וביניהם בנו הגאון רבי משה חגיז וחתנו המפורסם הראשון לציון רבי משה גאלנטי. נודע בעמידותו התקיפה למען טהרת המחנה ובמאבקו המוקדם בכת ש"ץ וגרורותיה. חיבוריו הנודעים: שו"ת "הלכות קטנות" הכולל מאות תשובות קצרות בדינים מגוונים; "עץ החיים" - פירוש מקיף על המשנה; "פתחי עולם" - חיבור על תרי"ג מצוות.^ 17.
שו"ת הלכות קטנות ח"א סימן ריח.^ 18.
ראה מנחת חינוך (מצוה קיח אות יב), שכתב: "כבר כתבתי לעיל דאינו דבר ברור, דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש עי' זבחים צ"ו". כלומר, לדעת המנחת חינוך אין היתר להקריב סוכר במקום מלח, כי אין קיום מצוות הקרבת מלח דוחה את איסור הקטרת דבש על המזבח, היות והכלל "אין עשה דוחה לא תעשה" לא נאמר במקדש.^ 19.
עם זאת, בספר מנחת דוד (ח"א סימן נט אות עח) מובא, כי במנהגי חתם סופר כתוב שאם אין לו מלח בברכת המוציא, יטבול בסוכר. ועיין בפסקי תשובות (סימן קסז אות ה), שכתב: "ומנהג העולם בהעדר מלח, לטבל הפת בשאר מאכלים ותבשילים שיש בהם מלח".^ 20.
ראה משנה ברורה סימן תקפג, ס"ק יט; שדי חמד מערכת ראש השנה עמוד 64 בשם תרומת הדשן; לבוש סימן תקפג, ב; כף החיים סימן תקפג אות ד.^ 21.
שו"ת משנה הלכות חי"ג סימן עט.^ 22.
הרב מנשה קליין (הונגריה-ארצות הברית-ישראל), התרפ"ד-התשע"א - רבה של "קהילת אונגוואר" וראש ישיבת "בית שערים" בברוקלין, ולאחר מכן בשכונת רמות בירושלים. תלמידו המובהק של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. עיקר פרסומו בא בשל סדרת ספרי השו"ת שלו "משנה הלכות", הכוללת כעשרים כרכים המקיפים את כל חלקי השולחן ערוך. בחיבור זה השיב לאלפי שאלות שהופנו אליו מכל רחבי העולם.^ 23.
ראה שם משמואל (מועדים, ראש השנה, שנת תרע"ד), שכתב: "מנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש וכן להטביל פרוסת המוציא בדבש, כי דבש הוא דבר המהפך כל הניתן בו לדבש, כמבואר בפוסקים, והוא פועל דמיוני להפוך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא. והזמן נאות לזה. כי ראש השנה הוא הראשית והכל בטל אל הראשית, על כן בכח הראשית להפוך הכל, ועל כל פנים בכח הראשית להכניע הכל אל מרכז הנקודה".
וברא"ש (ברכות פרק ו, סימן לה) מבואר, שאם נפל מאכל אסור לתוך צנצנת דבש, והוא נמס בתוכו, אין האיסור אוסר את הדבש. מדוע? "כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש". כלומר, תכונתו של הדבש היא לשנות את טעמו של כל דבר שבא אתו במגע, הוא הופך את טעם המאכל האסור לטעם דבש, ולכן האיסור לא יכול לאסור את הדבש כולו, כי האיסור מאבד את טעמו.
ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן פ) נשאל בדבר מרקחת שנפלו לתוכה נמלים רבים שאי אפשר לברור אותם מתוכה, ועברו עליה י"ב חודש. בתשובתו, מתיר את אכילת המרקחת, אך חוכך להחמיר כאשר מדובר במרקחת של דבש, מפני שלדבש שתי תכונות - מצד אחד הוא מהפך דברים חלקיים שנפלו לתוכו לְדבש, ומצד שני דרכו להעמיד דברים שלמים הנטמנים בתוכו.^ 24.
הרב יוסף חיים זוננפלד (סלובקיה-ירושלים), התר"ט-התרצ"ב - מגדולי רבני ירושלים, ממנהיגיו הבולטים של היישוב הישן ורבה הראשון של 'העדה החרדית' בירושלים. בצעירותו למד בפרשבורג והיה מתלמידיו המובהקים של ה'כתב סופר'. בשנת התרל"ג עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר העתיקה, שם הפך לאחת הדמויות המרכזיות בהנהגת הציבור לצדו של מהרי"ל דיסקין. נודע בעמידתו התקיפה על משמר מסורת ישראל ובמאבקיו לעצמאות הקהילה החרדית בירושלים אל מול המוסדות הציוניים ושלטונות המנדט. חרף תפקידו הציבורי הרם, נודע כאיש קדוש שחי בפשטות, בסגפנות ובמסירות עצומה למעשי חסד וללימוד התורה. עיקר תורתו ופסקיו קובצו לאחר פטירתו בספר השו"ת "שלמת חיים", הכולל מאות תשובות שהשיב לשואליו בכל חלקי השולחן ערוך, המשקפות את גאונותו ובקיאותו העצומה בכל חדרי התורה.^ 25.
שו"ת שלמת חיים סימן שמו.^ 26.
נטעי גבריאל - הלכות ראש השנה פרק כח, ז.^ 27.
מרדכי פסחים פרק כל שעה רמז תקצד.^ 28.
ראב"ד - תשובות ופסקים סימן נא.^ 29.
ריטב"א פסחים לט ע"ב.^ 30.
שו"ת הרשב"א ח"א סימן רכד.^ 31.
ראב"ד - תשובות ופסקים סימן נא.^ 32.
ספר כלבו סימן מח.^ 33.
פסחים פ"ב, מ"ה.^ 34.
שולחן ערוך או"ח הלכות פסח סימן תנה, ה.^ 35.
משנה ברורה סימן תנה, ס"ק מב-מג.^ 36.
שו"ת שבט סופר או"ח סימן יח.^ 37.
שו"ת עזרת מצר סימן טז. רבי אברהם ב"ר ישראל פינסו נולד סביב שנת ת"ק (1740) בעיר סרייבו. נפטר בירושלים בשנת תק"פ (1820). שו"ת עזרת מצר מכיל מז תשובות בכל חלקי השו"ע.^ 38.
רבי אברהם ב"ר ישראל פינסו (סרייבו-ירושלים), הת"ק-התק"פ - מגדולי חכמי בוסניה. עיקר פרסומו בא בשל ספר השו"ת שלו "עזרת מצר", המכיל מ"ז תשובות הלכתיות הנוגעות לכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. שימש כרב ודיין מרכזי בעיר סרייבו במשך עשרות שנים, ולאחר מכן זכה לעלות לירושלים, בה חי עד לפטירתו. בנוסף לספרו זה, חיבר ספרים נוספים ובהם דרשות וחידושים על הש"ס.^ 39.
משנה ברורה סימן תנה ס"ק מא.^ 40.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה ח, ח.^ 41.
אמר יוסף על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה ח, ח.^ 42.
רבי יוסף אלקלעי (ארץ ישראל-טורקיה), נפטר בשנת התקע"ח - מחכמי ירושלים, בנו של המקובל רבי דוד אלקלעי. בצעירותו חלה במחלה קשה, ובשל כך נסע עם אביו לעיר איזמיר שבטורקיה לבקש מזור למחלתו. חרף ייסוריו הקשים וחולשתו הרבה, המשיך לשקוד על תלמודו והעלה את חידושיו על הכתב, עד לפטירתו בדמי ימיו ובחיי אביו. עיקר פרסומו בא בשל ספרו "אמר יוסף", הכולל חידושים עמוקים ומשא ומתן הלכתי על "משנה תורה" לרמב"ם, וכן ליקוטים על הש"ס ודרשות.^ 43.
הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים (האדר"ת) (פיקלין שבליטא-ירושלים), התר"ה-התרס"ה - רבן של הערים פוניבז' ומיר שבליטא ובסוף ימיו רבה של ירושלים. חותנו של מרן הראי"ה קוק. בגיל עשרים ותשע נקרא לכהן כרבה של העיר פוניבז'. לאחר זמן מה, מונה לרבה של מיר. בשנת התרמ"ד התחתנה בתו אלטה בת-שבע, עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אולם היא נפטרה כעבור כמה שנים, והרב קוק נשא במקומה את בת אחיו של האדר"ת, רייזא רבקה בת הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים. לאחר ששימש שבע שנים כרב במיר, נקרא על ידי הרב שמואל סלנט, לשמש כעוזרו ברבנות קהילת האשכנזים הפרושים בירושלים, על מנת שימלא את מקומו לאחר פטירתו. הרב האדר"ת עלה לארץ בשנת התרס"א אולם נפטר כעבור ארבע שנים עוד בחייו של הרב סלנט. חיבר למעלה ממאה ועשרים ספרים בכל חלקי התורה. רק שניים מהם נדפסו בחייו, ורבים הולכים ונדפסים בדורנו.^ 44.
ראה רמב"ם הלכות תשובה ו, ה.^ 45.
צפנת פענח הלכות חמץ ומצה ח, ח.^ 46.
רבי יוסף רוזין (הרוגצ'ובר) (רוגטשוב שברוסיה-דווינסק), התרי"ח-התרצ"ו - למדן בעל זיכרון פנומנלי ובעל חשיבה ושיטת לימוד ייחודיות. מילדותו הוכר כעילוי עצום. מגיל בר מצוה למד אצל רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, בעל "בית הלוי" בבריסק, ואחר כך אצל בנו רבי חיים. בהמשך למד אצל המהרי"ל דיסקין, אליו התייחס כרבו המובהק. הוא המשיך את לימודיו באופן עצמאי במשך כמה שנים בעיר ורשה, ומשנת התרמ"ט עד סוף ימיו שימש כרב העדה החסידית בדווינסק (דננבורג) שבלטביה, לצד רבי מאיר שמחה הכהן, שהיה רבה של הקהילה הפרושית. הרוגצ'ובר כתב חידושים בכל חלקי התורה, וענה רבבות תשובות לשואליו (הוא הקפיד לענות לשואל ביום קבלת המכתב!). כתביו מצטיינים בעיקר בקיצורם, ובהפניות הרבות מאוד, כמעט בכל משפט, לרחבי הספרות התלמודית וההלכתית. בחייו הספיק לפרסם רק ספרים מעטים, כולם בשם "צפנת פענח". השאיר אחריו עשרות ספרים ובהם חידושים בכל חלקי התורה.^ 47.
טור או"ח הלכות פסח סימן תעה.^ 48.
שולחן ערוך או"ח סימן תעה, א.^ 49.
שם. וראה משנה ברורה שם, ס"ק ד.^ 50.
ערוך השולחן או"ח סימן תעה, ה.^ 51.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו סעיף לד.^ 52.
בספר קרית חנה דוד (סימן מט) כתב, שיש לכוון בשלושת הטיבולים: "ה' מֶלֶך, ה' מָלַך ה' ימלך. ששלושה הויו"ת יעלה חשבונם גימטריא מל"ח, שהוא דין למתקו בשלשה הויו"ת. והנה אמרו רבותינו ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, מזל"א יעלה מספרו שלושה הויו"ת, שהם בגימטריא מזל"א, שהוא גימטריא לח"ם. לומר דלחם תלוי במזל"א, ולכך יכוון בה' מלך ג' פעמים, להורות דלחם תלוי במזל וה' הוא המנהיג המזל"א שהוא גימטריא שלושה הויו"ת, כדכתיב: 'והעושר והכבוד מלפניך', וכתיב: 'ואתה מחיה את כולם'".
וראה בעל הטורים (ויקרא ב, יג), שכתב: "ג' פעמים הזכיר מלח בפסוק, משום דבג' מקומות המלח נתון, בלשכת המלח, ועל הכבש ועל המזבח (מנחות כא ע"ב)".