ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
מפטיר רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן (זכריה ב)
פרשת בהעלותך
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת בהעלותך 136 פסוקים = חִזְקִיָּהוּ
שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ; עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. (משנה פסחים ד ט)
בפרשה 5 מצוות, מתוכן 3 מצוות עשה ו-2 מצוות לא תעשה (ספר החינוך).
עשה: פסח שני בי"ד אייר ◙ פסח שני שיאכלו על מצות ומרורים ◙ תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה. לא תעשה: שלא להותיר כלום מבשר פסח שני למחרתו ◙ שלא לשבור עצם מעצמות פסח שני.
הפטרה זו נקראת גם בחנוכה – והקשר של רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן לחנוכה היא, כי בת ציון קאי על כנסת ישראל בזמן הגלות, דבזמן הבית נקראת כנסת ישראל בשם ציון ובזמן הגלות נקראת בת ציון. גם בהפטרה של שבת פרשת בהעלותך, שבסמיכות לזמן מתן תורתינו, דמתן תורה הוי חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. לפי שנרות קאי על נשמות ישראל כמ"ש (משלי כ) נֵר יְ-הֹוָה נִשְׁמַת אָדָם, דפירוש נר הוי'ה הוא שהנשמה מאירה (משפעת) כביכול להוי' וכדאיתא במדרש עה"פ בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת שישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם, וענין זה שייך לחג השבועות, עטרה שעטרה לו אמו. שהמשכה על ידי קיום המצוות, כמו אתערותא דלעילא שמתעוררת ונמשכת על ידי אתערותא דלתתא. (אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע)
ט"ו סיון – יום מסוגל להתעוררות הגאולה, הוא יום לידתו ויומא דהילולא דיהודה בן יעקב אבינו ע"ה, וכתב בעמודי שמים והובא במועד לכל חי, כי הוא יום המסוגל להתעוררות הגאולה לומר פסוקים של ברכת יעקב אבינו ע"ה ליהודה. (בראשית מט, ח-יב) (אוצר הסגולות)
סגולה גדולה ביום זה:
1. להדליק נר לטובת נשמת הצדיק ולומר: הריני מדליק/ה נר לזכות נשמת רבי יהודה בן רבי יעקב, זכותו תגן עלינו.
2. לתת פרוטה לצדקה ולומר: הריני נותנ/ת צדקה לזכות נשמת רבי יהודה בן רבי יעקב, זכותו תגן עלינו.
3. לומר פסוקי תהילים, (מזמור קי"ט) לפי האותיות רבי יהודה נשמה ולפתוח אותם במילים:
הריני אומר/ת פסוקי תהילים לזכות נשמת רבי יהודה בן רבי יעקב, זכותו תגן עלינו.
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא (ח ב-ד)
כתיב (משלי כ כז) נֵר יְ-הֹוָה נִשְׁמַת אָדָם, צריך לראות תמיד שתהא נשמתו מאירה מתורה ומצוות. וגוף אדם הוא כצורת מנורה, כי במנורה היו שלוש בליטות של קנים יוצאות, ושל מעלה קטנה משל תחתיה. כן האדם: בליטת הרגלים, ובליטת הידים, ובליטת האזנים. והגוף שבו הלב, הוא גוף המנורה. וגבהו של מנורה ח"י טפחים, דהיינו שלוש אמות כשיעור אדם בינוני. והמנורה צריכה להיות מִקְשָׁה דהינו חיבור אחת, מורה על החיבור (ויקרא יט יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ, מגדול ועד קטן.
ובזה יובן מה שנאמר וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה וגו' פירש"י - לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁלֹּא שִׁנָּה.
וקשה מה שבח הוא זה שלא עבר על ציוי הקב"ה, פשיטא? או למה מגיד דוקא במצוה זו? אלא לא שינה מסוד הכוונה דמנורה המורה על האחדות והשלום, וכן היתה מדתו של אהרן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם (אבות פ"א מי"ב). (אוצרות השל"ה)
וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא. (ח ד)
המנורה שבמקדש מרמזת על אור התורה, כמו שנאמר (משלי ו כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.
הבה נמנה את מספר המילים בפסוק הראשון של כל אחד מחמשת חומשי התורה, ובכל אחד נגלה רמז לפרט אחר מחלקי המנורה.
בפסוק הראשון של חומש בראשית: 7 מילים – כנגד 7 קנים.
בפסוק הראשון של חומש שמות: 11 מילים – כמנין 11 כפתורים.
בפסוק הראשון של חומש ויקרא: 9 מילים – כנגד 9 פרחים.
בפסוק הראשון של חומש במדבר: 17 מילים – כנגד 7 נרות, 5 מלקחים, 5 מחתות.
בפסוק הראשון של חומש דברים: 22 מילים – כנגד 22 גביעים.
[מנין הכל ארבעים ותשע, כי ארבעים ותשעה יום עברו וביום חמישים קבלו התורה. (מנחת יהודה) דכתיב (שמות ג יב) תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע. וזהו פירוש הפסוק תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים, פירוש תעבדו נו"ן. (קדושת לוי בשם כתבי האריז"ל)]
על זאת רמז דוד המלך באמרו: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ – יָאִיר (תהלים קיט קל). כלומר הפסוק הראשון בפתחו של כל חומש וחומש מדְּבָרֶיךָ – יָאִיר במנורה שבמקדש. (פניני הגר"א) הַנֵּרוֹת אותיות נ' תורה, ר"ל התורה שניתנה לנ' יום שבין פסח לעצרת. (רבינו אפרים)
הַנֵּרוֹת אותיות נ' תורה שיש לה חמישים שערי בינה. יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת בכתיב מלא, ובתחילה כתיב בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת בכתיב חסר, כי נר אחד היה זה נר מערבי שממנו מדליק את כולם. הַנֵּרוֹת בכתיב מלא רמז שששה נרות מדליקים על פי האמצעי. (שפתי כהן)
קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. (ח ו)
שאלה – מה הטעם שנאמר בפרשה זו (במדבר ח, ו-כב) שלושה עשר פעמים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ומתוכם פעם אחת בלבד נאמר (ח ט) עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
תשובה – לרמז שהיו ראויים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לכליה עבור העגל, רק הלוים קנאו לשמו תברך, ונתכפר להם בי"ג מידות של רחמים שהזכיר משה. וזהו וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רק פעם אחת נאמר עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בזה נכללו גם הנשים שלא חטאו בעגל. (משך חכמה)
וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְ-הֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. (ח י)
שאלה – מה הטעם דכתיב אצל הלוים שלוש פעמים תנופה ושלוש פעמים טהרה. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וחזר ואמר וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְ-הֹוָה, וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וגו' וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְ-הֹוָה, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַֽי-הֹוָֽה, וְטִֽהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָֽה.
תשובה – כנגד שלוש פעמים שנטמאו בחרב, אחת כשמלו את אנשי שכם בחרב, שהאיזמל של המילה נקרא חרב שנאמר (יהושע ה ב) עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', ואחת כשהרגו אותם שנאמר (בראשית לד כה) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וגו' וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר, ואחת בעגל שנאמר (שמות לב כז) שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וגו', וכנגד זה נאמר בהם שלוש פעמים תנופה, ולזה אמר שלוש פעמים וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וחזר ואמר וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה, וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וגו' וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם. ולזה נאמר בהם שלוש פעמים טהרה, (במדבר ח ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, (שם ח ז) וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ, וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם. (שפתי כהן)
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. (ט טו)
אָמַר אַבָּיֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן' – בְּיוֹם מְקִימוֹ, בַּלַּיְלָה אֵין מְקִימוֹ. (שבועות טו:)
שאלה – מה הטעם שאין בונים את בנין בית המקדש בלילה.
תשובה – לפי שהלילה רמז לגלות ולכן אין בונין בית המקדש בלילה להורות להם דאל יאיצו לדחות את השעה לבנות בית המקדש בזמן שהם בגלות וכמו שנאמר אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ג, ה). אי נמי הטעם משום דכתיב לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה, ד) וכמו שאמרו (ירושלמי פאה ח, ח) דאין נותנין צדקה בלילה שזה דבר נגדיי לחיצונים ששליטתם בלילה. (בן יהוידע שם)
הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. (יא כב)
שאלה – צריך להבין את שאלת משה רבינו, כאילו היה משה מסופק ביכולת הקב"ה חלילה.
תשובה – הכי קאמר אתה אסרת להם בשר תאוה כי אם על ידי הקרבה ואין כאן אלא ג' כהנים אהרן ובניו ואם כן המורם [חזה ושוק שנתן מהן לכהן] יבוא לידי נותר שלא יספיקו לאכול הכל. אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם בניחותא וּמָצָא לָהֶם שאין צריכים שחיטה. וַיֹּאמֶר הֲיַד יְ-הֹוָה תִּקְצָר שאתן בשר ולא יצטרך הקרבה וזהו השליו שאין מביאין ממנו קרבן. (דעת זקנים, פענח רזא, פני דוד)
דבר אחר - שעל דרך הטבע אמר משה, כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די ספוקם מבשר ודגים אם לא בדרך נס וכפי גודל הנס יהיו ראויין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, וע"כ אמר שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וכו'. ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול ועל חודש ימים זמן רב הוא ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם זה לא יתכן. השיב לו ה' אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה'. (כלי יקר)
א"נ – משה חשש שאם ה' יביא להם צאן ובקר בכמות כזו שתספיק למליוני אנשים חודש ימים, יתמלא כל האיזור כולו בדם ולכלוך ע"י שחיטת כ"כ הרבה בהמות, ולא תהיה אפשרות להתקיים במקום כזה. וכן אם יחליט הבורא לתת להם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם שאינם מצריכים שחיטה, מ"מ עצם האסיפה של כ"כ הרבה דגים הוא טורח גדול שלא יוכלו בנ"י לעמוד בו. ולכן המליץ משה לקב"ה שיביא להם צאן ובקר בכמות קטנה, אך וּמָצָא לָהֶם – שיאכלו מעט ויתברך במעיהם, וכך לא תתרבה הזוהמה במקום ועם כל זה תתמלא משאלתם של ישראל.
ועל כך ענה לו הקב"ה – 'הֲיַד יְ-הֹוָה תִּקְצָר' ? הרי יש בכח הבורא להביא להם כמות שתספיק לכל העם לחודש ימים ועם כל זה לא תתרבה הזוהמה וגם לא יהיה טורח באסיפתם. ואמנם כך עשה השי"ת, שהביא שליו לעבר המחנה, ובאכילת השליו אין ריבוי זוהמה וגם אין טורח באסיפתו שהרי הרוח היא זו שנשאה אותם מן הים. (אדרת אליהו)
א"נ משה אמר לה' הבנתי מדבריך שאתה מוסיף שבעים איש להנהיג את ישראל ועל ידי כך ינתן לעם בשר כפי תאותם, ואיני מבין כיצד שבעים הזקנים יועילו לכך, וכי יש יכולת בידם להביא בשר לשש מאות אלף איש. (החזקוני, אברבנאל)
א"נ למה נתן להם השליו, אמר הקב"ה למשה אתה אמרת הֲצֹאן וּבָקָר שנבראו מן היבשה ודְּגֵי הַיָּם שנבראו מן הים, חייך אני נותן להם בשר שלא נברא לא מן הים ולא מן היבשה, ולכך נתן להם עופות שנבראו מן הרקק. (רבינו אפרים)
וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. (יא כז) פרש"י - יֵשׁ אוֹמְרִים, גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה הָיָה. (תנחומא)
חידוד בפרשה – היכן רמוז בפסוק שהנער המגיד היה גרשום בנו של משה?
תשובה – וַיָּרׇץ הַנַּעַר בגימטריא 'גרשום היה המגיד' (631) בדקדוק. (פני דוד)
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יב ג) פרש"י - שָׁפָל וְסַבְלָן. ורבינו מיוחס כתב, שהוא מלשון 'עני' כלומר מוכנע ושפל.
והעמק דבר ביאר, ש'עניו' פירושו שאינו חושש לכבודו וצערו, ואף שהוא מכיר במעלת עצמו מכל מקום מתנהג בלי חשש על כבודו.
שאלה – מה הטעם דכתיב עָנָו בכתיב חסר י'.
תשובה – לומר שהוא עניו בכל אבריו. כי כשתכתוב אותיות של עָנָו בקריאתן עי"ן נו"ן ו"ו תמצא שהוא בגימטריא רמ"ח איברים. (דעת זקנים)
א"נ מפני שחיסר אות יו"ד בכבוד הש"י בענין הצור שאמר (במדבר כ) הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם, והיה לו לומר יוציא כלפי הש"י לפיכך חסר אותה הכתוב בכבודו, מדה כנגד מדה. (רבינו בחיי)
א"נ לפי שהיה קשה בעיניו לכתוב על עצמו לשון ענוה ודילג היו"ד, להראות לעולם שהיה רע בעיניו לשון ענוה לכותבו. אמר לו ה' יתברך למשה מה כתבת הלא חסרת יו"ד אחת מכבודך, חייך שתכתוב מְאֹד להוסיף כבוד על כבודך. (הרא"ש)
א"נ עָנָו מְאֹד חסר י', אחר י' הדברות היה עָנָו, בגימטריא קכ"ו ימים, ג' פעמים מ' ימים וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים (שמות כד), וכן עָנָו סופי ה' חומשים, בְּמִצְרָיִם מַסְעֵיהֶם סִינָי יְרֵחֽוֹ יִשְׂרָאֵֽל הרי ממיו"ל בגימטריא קכ"ו. עָנָו כתיב - לא היה עניו כאבות וכמלאכי השרת. (הרוקח) מלאכי השרת עומדים תמיד בביטול גמור מול בוראם ובהכנעה מוחלטת לקיומו. האבות הקדושים החשיבו את עצמם כעָפָר וָאֵפֶר עוד לפני שהתפרסמו, וראו את הזולת והקב"ה בצורה כזו שהם ביטלו את עצמם. עָנָו בגימטריא סיון (126), לכך קיבל התורה בסיון על הר סיני בגימטריא עני (130). (רבינו אפרים)
יכול שהיה משה ענו כמלאכי השרת? ת״ל מִכֹּל הָאָדָם מאדם אמרו ולא ממלאכי השרת, יכול שהיה ענו כדורות הראשונים ת״ל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מדורו אמרו ולא מדורות הראשונים. (פרקי דר"א פרק ט)
וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. (יב י)
שאלה – מה הטעם דכתיב מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג התיבה כַּשָּׁלֶג לכאורה מיותר. וכן בפרשת שמות (ד ו) וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. כַּשָּׁלֶג למה לי.
תשובה – איתא בערכין (טז.) עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִין — עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל צָרוּת הָעַיִן. ולכאורה הרי ודאי אין גודל עונם של השבעה דברים שווה ואם כן אמאי עונשם שוה שהרי לוקה בנגעים. אלא לפי שיש שבעה מיני נגעים האחד בַּהֶרֶת – עַזָּה כַּשֶּׁלֶג, היינו לבנה ביותר ואין למעלה ממנה לבנה. שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל. [וְהַשְּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן.[ וכו'. ויש לכ"א ספחת הג' שחין ומכוה יש להן דין א' ד' נתק בראש או בזקן ה' הקרחת והגבחת ו' נגעי בגדים ז' נגעי בתים ושם מפורש לכ"א דין טומאתו וסימניו. השבעה מיני נגעים יבוא כל אחד כפי גודל העבירה, קשה שבכולם הוא לשון הרע ועל זה בא בהרת עזה כשלג. ולפי זה מובן כאן במרים שדיברה לשון הרע מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג ר"ל שהנגע חמור שבא על לשון הרע וכן במשה שדיבר לשון הרע על ישראל כדפירש"י רָמַז לוֹ שֶׁלָּשׁוֹן הָרַע סִפֵּר, בְּאָמְרוֹ: 'לֹא יַאֲמִינוּ לִי'. (פרדס שמאי)
וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. (יב י)
שאלה – מה הטעם שברישא כתיב מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג ובסיפא כתיב רק מְצֹרָעַת.
תשובה – אמרו רז"ל על מרים שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין כַּצׇּהֳרַיִם (סוטה יב.) ואמרו במשנה (נגעים ב א) בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגֶּרְמַנִּי כֵּהָה, אם כן הבהרת עזה כשלג בבינוני, היה נראה בבשרה כסיד ההיכל. לכן אמר שהיה עזה כשלג. אבל בהבטה על מרים לא היה כשלג רק נמוך מזה. (משך חכמה)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. (יב יד)
פרש"י – קַל וָחֹמֶר לַשְּׁכִינָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם! אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן; לְפִיכָךְ אַף בִּנְזִיפָתִי, 'תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים'.
אמרו חז"ל )פסחים יח:) מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתֵב לַהּ קְרָא. שדבר הנלמד בקל וחומר — טרח וכתב לה אותו המקרא במפורש.
שאלה – לכאורה הוא תמוה למה לנו קרא כיון דאתיא בקל וחומר. וגם לא מצינו כן בכל הי"ג מידות רק בקל וחומר.
תשובה – דקי"ל (מכות ה:) 'שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין' היינו דאין הבית דין מענישים על דבר הנלמד בקל וחומר, אלא צריך הוכחה מפורשת בכתוב זה. דדילמא יש איזה פירכא לקל וחומר, על כן כאשר היה רצון השי"ת בתורתו שהבית דין יענישו על הדבר כתב מקרא מלא בתורתו. והוא מרומז בפרשתנו וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף, הנה מתיבת תִּסָּגֵר עד תֵּאָסֵף מיותר, ואם תאמר שבא ללמד הדין דדיו לבוא מן הדין להיות כנדון, הנה זה נלמד ממה שמבואר אח"כ וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים, אלא על כרחך בא ללמדנו פסוק מפורש תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים וגו' לפי שמן הקל וחומר אין מענישין. וכביכול טרח השי"ת וכתב קרא מפורש תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים וגו', הגם דגלוי וידוע לפניו יתברך דהקל וחומר הזה אין לו פירכא, עם כל זה בא ללמד דעת לחכמי ישראל אשר כתורה יעשו. (אגרא דפרקא אות קלח)
חידה בפרשה – כיצד ניתן להוכיח בפרשתנו שנבואה שייכת גם בילד קטן.
תשובה – אמרו רז"ל (מגילה יד.) שֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מַאן נִינְהוּ? שָׂרָה, מִרְיָם, דְּבוֹרָה, חַנָּה, אֲבִיגַיִל, חוּלְדָּה וְאֶסְתֵּר. כתיב (שמות טו כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְלֹא אֲחוֹת מֹשֶׁה? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹרָה, עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתִיךְ. נמצא שאת הנבואה הראשונה שלה אמרה מרים כשמשה עדיין לא נולד והייתה רק אחותו של אהרן. מרים מבוגרת בשבע שנים ממשה (סדר עולם רבה פ"ג) מה שאומר שאת הנבואה הזו אמרה לפני גיל 7!. וכן מצינו שירמיהו נתנבא ביום שנולד. (פס"ר פכ"ז). וכן (במדבר יא כז) אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. אמרו רז"ל (דעת זקנים) שהם היו אחי משה כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות פירשו כולם וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד. ולפי החשבון יוצא שהם היו בני שנה כשנתבאו. שהרי נולדו לעמרם אחרי מתן תורה . (טעמא דקרא) ובתרגום יונתן מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה.
מִרְיָם נאמר שבע פעמים בפרשה – כנגד שבע נביאות שנִתְנַבְּאוּ לישראל והיא אחת מהן. (שפתי כהן)
וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. (יא כח)
שאלה – מה הטעם שיהושע הקפיד כל כך, הא אמרינן (סנהדרין פט.) הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ חייב מיתה בידי שמים. ועוד כיצד קרא יהושע למשה בשמו שאמר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם והא אמרינן (סנהדרין ק.) מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי? מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ. פרש"י - שאינו אומר מורי ורבי פלוני.
תשובה – הכובש נבואתו אינו נענש אלא כשהקב"ה אומר לו שיאמר כמו ביונה בן אמיתי. (מושב זקנים) הטעם שקרא למשה בשמו לפי שהוא בפניו ואמר אֲדֹנִי שהוא דרך כבוד. אבל שלא בפניו צריך לומר מורי ורבי פלוני. (שפתי כהן י"ד סימן רמ"ב)
שבעים פנים לתורה, לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לע"נ הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
